"הנה כי אין לדחות הקטנים מפני הגדולים"

פתיחה

בפרשתנו היא פרשת וישב, ובפרשיות הבאות, אנחנו נחשפים לסיפור של משפחת יעקב על כל משבריה ונפתוליה: הבאת דיבת האחים על ידי יוסף, מכירת יוסף בידי האחים, ירידת יהודה מאחיו, ועוד כהנה וכהנה.

על כך עולה באופן מידי השאלה הבאה: האם לא רצוי שהמשפחה שמקימה את בית ישראל תהיה משפחה שלווה ו'מושלמת', שכל מה שהיא מתעסקת בו זה בניית עם ישראל?

ה'התבגרות' המשפחתית

כדי לענות על השאלה, נבחן בקצרה את הנעשה בפרשיות אלו, ואת התהליכים שעוברים על בני יעקב. לפני כן, נזכור נא כי חז"ל מבקרים את יעקב ואומרים "לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים" (שבת י:): כלומר עשיית כתונת הפסים גורמת ליוסף להרגיש חשוב יותר משאר אחיו, מה שמביא אותו להביא את דיבתם רעה אל אביהם, מה שבסופו של דבר גורם למכירתו למצרים. במילים אחרות, כל המעשים הללו נגרמים מכוח אותה נערות שיש ביוסף.

כמובן, אין זה אומר שהאחים נקיים לחלוטין, ולא בכדי חששו הם מפני תגובתו של יוסף בסוף פרשת ויחי: "לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ" (בראשית נ', טו). אבל אותם היחסים ה'מורכבים' בין יוסף ואחיו, נגמרים כשיוסף איננו שוטם את אחיו, להיפך: "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱ-לֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב" (בראשית נ', כ). כאן מתגלה אצל יוסף תכונה הפוכה של בגרות, שמכוחה הוא נמנע מלפגוע באחיו בחזרה, ואף מכיר בתוצאות הטובות (והלא צפויות) של המכירה.

במקביל למכירת יוסף יהודה יורד מאת אחיו, ומתרחשת כל אותה פרשיה עם תמר: יהודה עומד שם בניסיון עצום. הרי הוא יכול לומר 'לא היו דברים מעולם', וודאי שהיו מאמינים לו ולא לתמר. אבל יהודה, מתוך תעצומות נפש, בוחר להודות: "וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי" (בראשית ל"ח, כו). יש כאן תהליך שעובר יהודה, ובמהלכו הוא מצליח להכיר בטעותו ובצדקתה של תמר – ואף להודות בכך בריש גלי. לא בכדי זכה יהודה, ומתוך הודיה זו נולד דוד, מלכם של ישראל.

בנוסף ליוסף וליהודה, ניתן לראות כי גם כלל האחים מתחרטים על מכירת יוסף, ובלשונם: "אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת" (בראשית מ"ב, כא). האחים עברו תהליך והפנימו את טעותם. הם התבגרו.

כעת, נראה שיש בידינו תשובה לשאלתנו, משום שתהליכי ההתבגרות שעוברת משפחת יעקב מלמדים אותנו מסר חשוב: אילו המשפחה הייתה משפחה מושלמת, כמו שהצענו בתחילת דברינו, היינו חושבים שיש שני מודלים של משפחות: משפחה מושלמת, ומשפחה 'בעייתית'. המשפחה המושלמת, היא זו שיכולה ליצור דברים גדולים, היא זו שיכולה להקים את בית ישראל. המשפחה ה'בעייתית' לעומתה – היא לעולם תישאר בעייתית, ואין לה לאן לשאוף.

ולא היא, משום שכל אחד וכל משפחה יכולים להשתפר: ואכן אנו רואים שדווקא מתוך האתגרים שעוברים על בית יעקב, מתוך כל אותם הקשיים והמהמורות, צומחת משפחת יעקב, ומכאן נלמד לקח כללי, לפיו כל משפחה יכולה להשתפר ולהיות מתוקנת.

המסר הזה בולט גם בסוף ימיו של יעקב. כשהוא חרד שמא נסתלקה ממנו שכינה, אזי יכולים בניו לומר לו "שמע ישראל, ה' א-להינו ה' אחד; כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בליבנו אלא אחד" (פסחים נו.): 'אל תדאג אבינו; אמנם משפחתנו עברה טלטלות, משברים ואתגרים – אבל איננו חייבים להיות כמו אברהם ויצחק שיצאו מהם בנים פסולים'. בלשון המדרש: "'מכל אבקת רוכל' – זה יעקב אבינו, שהיתה מטתו שלמה לפניו ולא נמצא בהן פסולת" (שיר השירים רבה [וילנא] פרשה ג').

המחלוקת את מי ללמד

הרעיון של היכולת להשתפר והאמון בפוטנציאל לתקן, מתקשר למחלוקת בין בית הלל לבית שמאי שמביא ר' יונה על פי גרסתו באבות דר' נתן: "ב"ש אומרים אין מלמדין אלא לתלמיד הגון וצנוע וכשר וירא שמים שנאמר 'כל (חשך) טמון לצפוניו'.

וב"ה אומרים מלמדין לכל אדם. מאה – בשביל שיצאו מהם עשרה טובים, ועשרה – כדי שיצאו שנים, ושנים – לפי שאינכם יודעים אי זה מהם יכשר זה או זה ואם שניהם כאחד טובים". (אבות דרבי נתן ב', ט על פי הנוסח המופיע בפירוש רבינו יונה בתחילת מסכת אבות [א', א] ד"ה והעמידו תלמידים הרבה)

בית שמאי אומרים: המשאבים מוגבלים, ואתה לא יכול ללמד כל אחד. עדיף ללמד רק את אלו שיש להם נתונים טובים. מי שאין לו נתונים טובים בוודאי לא יצליח, וזה יהיה פשוט בזבוז זמן. כזו הייתה גם עמדתו של רבן גמליאל, שקבע לבית המדרש ייכנס רק מי ש"תוכו כברו" (ראו ברכות כח.).

לעומתם, בית הלל גורסים אחרת: לכל אדם יש פוטנציאל. גם אדם שנתוני הפתיחה שלו לא טובים כל כך יכול להיות גדול הדור הבא. גם התלמיד הקטן ביותר עשוי להיות זה שיקים את התורה שבעל פה, כמו תלמידו הקטן ביותר של הלל – רבן יוחנן בן זכאי: "וכה הוא מעשה של הלל שכנס לכל תלמידיו ואמר להם תלמידי יש כאן כולכם אמרו לו הן. א"ל אחד מתלמידיו כלם כאן חוץ מקטן שבהם אמר להם יבא קטן שעתיד הדור להתנהג על ידו. והביאו לו לרבן יוחנן בן זכאי". (נוסחת ר' יונה לאבות דר' נתן, שם)

לבסוף, מוסיף רבינו יונה ומסכם בלשונו: "הנה כי אין לדחות הקטנים מפני הגדולים כי הגדיים נעשו תיישים ועל ענין זה דרשו רז"ל בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך (קהלת י"א, ו) אם העמדת תלמידים בבחרותך העמד תלמידים בזקנותך".

לכל תלמיד יש פוטנציאל ולכל משפחה יש אפשרות להתאחד מחדש – וזהו המסר העמוק שאנו לומדים דווקא מכל התלאות והקשיים שעברו על יעקב ובניו.

(הרב ברוך גיגי שליט"א. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בסעודה השלישית בשבת פרשת וישב ה'תש"פ, סוכמה על ידי דוד אורן ונערכה על ידי אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • כי אם זכרתני אתך
  • המבחן לרוצה להיות מלך
  • אסון או נס?
  • על הקנאות
  • תולדות יעקב - יוסף
  • "הקרב על התודעה"
  • "והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה" (לז, ב)
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.