"להמציא אומה שתדע את ה' ותעבדהו"
פתיחה
פרשת השבוע כוללת שני נושאים חשובים: רכישתה של מערכת המכפלה, ונישואי יצחק ורבקה. על פניו ניתן היה לתמצת את מהלך הפרשה לפסוק או שניים כמו 'ותמות שרה ויקברה אברהם במערת המכפלה אשר קנה מעפרון: ויקח יצחק את רבקה ותהי לו לאישה'. התורה לעומת זאת מעדיפה להאריך בתיאור שני אירועים אלו, מה שמחייב אותנו להבין ממה נובעת חשיבותם הגדולה.
חשיבות העשייה האמונית
להבנת חשיבותם של קניית המערה ומציאת אישה ליצחק, עלינו לחזור ולברר את משימתם של שלושת האבות. לשם כך, נפנה לדבריו של הרמב"ם במורה הנבוכים: "כי אלו הארבעה, רוצה לומר האבות ומשה רבינו, התבאר בהם מן ההתאחדות בשם, רוצה לומר השגתו ואהבתו, מה שהעיד עליו הכתוב, וכן השגחת השם בהם ובזרעם אחריהם גדולה. והיו עם זה מתעסקים בהנהגת בני אדם והרבות ממון ומשתדלים במקנה ובכבוד, הוא אצלי ראיה שהם כשהיו עושים המעשים ההם, לא היו עושים אותם רק באבריהם לבד, ולבותם ודעותם לא יסורו מלפני השם.
ויראה לי כי אשר חייב היות אלו הארבעה עומדים על תכלית זה השלמות אצל השם, והשגחתו עליהם מתמדת ואפילו בעת התעסקם להרבות הממון, רוצה לומר בעת המרעה ועבודת האדמה והנהגת הבית, היה מפני שתכלית כונתם היתה בכל המעשים ההם להתקרב אל ה' יתברך קרבה גדול, כי תכלית כונתם כל ימי חייהם להמציא אומה שתדע ה' ותעבדהו, כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו". (מורה הנבוכים חלק ג' פרק מ"א)
הרמב"ם מבאר שתכלית מעשיהם של האבות הייתה להקים שושלת שתעבוד את ה', ולשם כך הם השקיעו את כל מרצם, את כל ממונם ואת כל זמנם: הכל למען הגדלת שמו של הקב"ה. אברהם אכן הצליח בהנחלת "דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית י"ח, יט) לבנו יצחק, שאותו המשיכו גם יעקב ובניו בתורם.
לאורך ההיסטוריה הגו אנשים רעיונות שונים, וניסו ליישם אותם בעולם. מבין אותם רעיונות, יש כאלו שהצליחו וקנו מקום בעולם, ויש שנכשלו ונעלמו כלא היו. מה המאפיין שמבדיל בין רעיון מוצלח שיתקיים לאורך זמן, לבין כזה רעיון שייעלם במהרה? דומה שניתן להציע שני גורמים הכרחיים על מנת שתפישת עולם תוכל להמשיך ולהתפתח.
ראשית כל, כל אידיאולוגיה שרוצה להתקיים חייבת להתבסס על גרעין של אמת: כל מחשבה או אמונה שאין לה שום אחיזה במציאות סופה להיחרב ללא קשר למידת המאמץ שיושקע בה, ורק אמונה שיש בה נקודה אמיתית תוכל להמשיך ולהתפתח.
הנחלת התורה לדורות הבאים
אבל נדרש דבר נוסף: לא מספיק שבאידיאולוגיה יהיה שביב של אמת על מנת שהיא תפרח ותשגשג. כדי שתפישת העולם תמשיך להתקיים על המאמינים בה לעמול ולפעול כדי להנכיח אותה במציאות. אידיאולוגיה שהמאמינים בה יישארו בחדר סגור ללא כל קשר עם עולם החיצון, לא תעמוד לאורך זמן. כזו הייתה דרכו של אברהם בהפצת האמונה: "אברהם מגייר את האנשים, ושרה מגיירת הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאום". (רש"י פרק י"ב, ה)
אברהם הצליח לסחוף אחריו קהל גדול, קהל של מאמינים בה'. אברהם לא נח ועמל להפיץ בעולם את האמונה בא-ל אחד. עם זאת ידוע שלאחר מותו של אברהם אותו הקהל נטש את אמונתו וחזר לעבודת אלילים, ובלשון המדרש: "כל העבדים שנמולו עם אברהם אבינו לא נתקיימו לא הם ולא זרעם בישראל" (פרקי דרבי אליעזר כ"ט). מדוע?
מסתבר שאותם אנשים היו מאמינים פסיביים, שלא טרחו או ניסו לגייס מאמינים נוספים: על כן, לא רק שבניהם לא המשיכו בדרכם, אלא אף הם עצמם לא הצליחו להתמיד באמונתם. רק אדם שמוכן לעמול לטובת אמונתו יוכל להחזיק בה לאורך זמן. יסוד זה ניתן לתמוך בתיאור מעשיו של אברהם:
"והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם א-לוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד, והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר 'ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם'…
וחבר בו ספרים והודיעו ליצחק בנו, וישב יצחק מלמד ומזהיר, ויצחק הודיע ליעקב ומינהו ללמד וישב מלמד ומחזיק כל הנלוים אליו, ויעקב אבינו למד בניו כולם…
עד שארכו הימים לישראל במצרים וחזרו ללמוד מעשיהן ולעבוד כוכבים כמותן חוץ משבט לוי שעמד במצות אבות, ומעולם לא עבד שבט לוי עבודת כוכבים, וכמעט קט היה העיקר ששתל אברהם נעקר וחוזרין בני יעקב לטעות העולם ותעיותן". (רמב"ם עבודה זרה א', ב-ג)
הרמב"ם מדגיש את העבודה הרבה שהשקיע אברהם בהפצת האמונה: האבות, כותב הרמב"ם, חיברו ספרים כדי להפיץ את אמונתם ולבסס אותה. בהשאלה, ניתן לומר כי אברהם כתב 'מורה נבוכים', יצחק כתב ספר 'אמונות ודעות' ויעקב כתב 'כוזרי'. מסיבה זו, גם במצרים עם ישראל לא עזב לגמרי את עבודת ה', והצליח לשוב להאמין בקב"ה גם לאחר שהגיע למ"ט שערי טומאה.
לחידוד נקודה זו של חשיבות הפצת האמונה, נשים לב שהרמב"ם נותן דגש מיוחד על הנחלת התורה דווקא לבני המשפחה, לדורות הבאים. כך, בספר המצוות הרמב"ם לא מסתפק בתיאור המצווה ללמוד תורה, אלא קושר אליה גם את המצווה ללמד תורה ולהנחיל אותה לבנים: "והמצוה הי"א היא שצונו ללמוד חכמת התורה וללַמְּדה וזה הוא שנקרא תלמוד תורה והוא אמרו ושננתם לבניך". (ספר המצוות עשה י"א)
החשיבות המיוחדת של הקמת שושלת שעובדת את ה' עולה במקומות נוספים, וכך הקב"ה מעיד על אברהם ש"יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו" (בראשית י"ח, יט) שישמרו את דרך ה', וזו הסיבה שהוא בוחר באברהם.[1]
קניית המערה
בשלב זה נחזור לאברהם אבינו, ולנקודה נוספת להשלמת התמונה. לשם כך נשוב להתגלות שאירעה לאחר ברית בין הבתרים וגירוש הגר: "וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱ-לֹהִים לֵאמֹר: אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם: וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ: וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ: וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵא-לֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ: וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹהִים". (בראשית י"ז, ג-ח)
מודגש כאן היטב כי לא מספיק שעם ישראל – בניו של אברהם – ימשיכו לעבוד את הקב"ה בלבד, אלא עליהם לעשות זאת דווקא בארץ ישראל: הקב"ה נותן לנו את הארץ "לַאֲחֻזַּת עוֹלָם", וזאת כדי שנמשיך לעובדו דווקא בארץ.
כעת, ברורה התשובה לשאלה שהצגנו בפתח דברינו על משמעותה של קניית המערה. זאת, משום שמסתבר שהאריכות בתיאור הקנייה של מערת המכפלה באה להדגיש את חשיבות ההתיישבות בארץ ישראל: אחד הביטויים המובהקים להתיישבות בארץ הוא הקבורה בה, ולכן קבורת שרה בארץ ישראל זוכה לפירוט נרחב.[2]
רעיון זו עולה גם בהמשך הפרשה: כאשר אברהם משביע את אליעזר, הוא שב ומצווה אותו לא להוציא את יצחק מארץ ישראל. על יצחק להישאר בארץ, משום שרק שם הוא יוכל להמשיך לעבוד את ה'.
נישואי יצחק ורבקה
מן השאלה הראשונה, נחזור אל השאלה השנייה שהצגנו, על האריכות בתיאור מציאת אישה ליצחק. לאחר שעמדנו על חשיבות הנחלת הדרך לדורות הבאים, ניתן להציע שרבקה מציגה המשך מוצלח של דרכו של אברהם, ולכן התורה מתארת את מעשיה בפרוטרוט: רבקה ממשיכה את החסד של אברהם, ולא מתביישת לפעול לאור האידיאולוגיה שלה ולעזור לאחרים. הגישה של רבקה תואמת את זו של אברהם, והיא זו שמאפשרת לדרכו של אברהם להמשיך לשגשג גם בדור הבא.
כעת מובנת גם חשיבותה העצומה של פרשת חיי שרה: כאן אנו עדים למעבר מדור המייסדים לדור הבנים, לאותה נקודה קריטית שבה נוצרת שושלת: פרשת וירא עסקה באברהם, ואילו פרשת תולדות מתמקדת בעיקר ביעקב ובעשו. דווקא פרשת חיי שרה היא שמתמקדת ביצחק, הדור השני לעובדי ה'. זהו הדור המכונן של האומה, שמוציא את עבודת ה' מידיו של הפרט לידי האומה.
להשלמת העניין, נסיים בדבריו של המשך חכמה על הפסוק הבא: "וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵ-ל עוֹלָם". (בראשית כ"א, לג)
המשך חכמה עומד על הכינוי המיוחד בו משתמש אברהם, "אֵ-ל עוֹלָם", וקושר זאת לכך שהשימוש בכינוי זה מופיע זמן קצר אחרי לידתו של יצחק, בנו וממשיכו של אברהם: המשך חכמה מסביר שרק אחרי לידת יצחק, שמייצג את ההמשכיות הנדרשת בעבודת ה', ניתן להשתמש בכינוי "אֵ-ל עוֹלָם" המבטא את עבודת ה' הנצחית, זו שמוטלת גם עלינו ובכל דור ודור.
(הרב ברוך גיגי. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בליל שבת קודש פרשת חיי שרה ה'תש"פ, סוכמה על ידי אביעד ליפשטט ונערכה על ידי אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)
[1] רעיון זה עולה גם בהמשך הדרך, כאשר לא דוד הוא זה שנבחר להיות זה שיבנה את בית המקדש, אלא דווקא שלמה בנו: כנראה משום שדוד נחשב לאדם פרטי, ושלמה לעומתו מייצג כבר את שושלת המלוכה של בית דוד, ובשל כך זכה הוא לבנות את בית הבחירה.
[2] כמובן, היה ניתן לקבור את שרה בכל מקום בארץ גם בלי לקנות דווקא את מערת המכפלה, אך רק כאשר אברהם קונה שדה אחוזה וקובר בו את שרה הוא מבסס את היאחזותו בארץ.