"אנשי בית אברהם"
פתיחה: "עמודו של עולם"
בתחילת הלכות עבודה זרה הרמב"ם מתאר את התפתחות העבודה הזרה מאז דורו של אנוש, ואת המשך העברת האמונה במסורת בקרב "יחידים" עד למפנה הדרמטי בימיו של אברהם אבינו: "בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול ונבערה עצת חכמי אותו הדור ואנוש עצמו מן הטועים היה. וזו היתה טעותם: אמרו הואיל והא-להים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד והם שמשים המשמשים לפניו – ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד, וזהו רצון הא-ל ברוך הוא לגדל ולכבד מי שגדלו וכבדו, כמו שהמלך רוצה לכבד העומדים לפניו וזהו כבודו של מלך.
כיון שעלה דבר זה על לבם התחילו לבנות לכוכבים היכלות ולהקריב להן קרבנות ולשבחם ולפארם בדברים ולהשתחוות למולם כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה, וזה היה עיקר עבודת כוכבים…
וכיון שארכו הימים נשתכח השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם ולא הכירוהו ונמצאו כל עם הארץ הנשים והקטנים אינם יודעים אלא הצורה של עץ ושל אבן וההיכל של אבנים שנתחנכו מקטנותם להשתחוות לה ולעבדה ולהשבע בשמה.
והחכמים שהיו בהם כגון כהניהם וכיוצא בהן מדמין שאין שם אלוה אלא הכוכבים והגלגלים שנעשו הצורות האלו בגללם ולדמותן. אבל צור העולמים – לא היה שום אדם שהיה מכירו ולא יודעו אלא יחידים בעולם כגון חנוך ומתושלח נח שם ועבר. ועל דרך זה היה העולם הולך ומתגלגל עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו.
כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו…
ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו". (הלכות עבודה זרה א', א-ג)
הרבה יסודות חשובים עולים כאן בנוגע לעצם האמונה בקב"ה, ולהבדיל, גם לעבודה הזרה ולהתפתחותה. ראויה לציון למשל העובדה שעל אף שהייתה מסורת אמונית קיימת, אברהם אבינו עצמו הגיע אל האמונה דווקא "מתבונתו הנכונה".
"נתקבצו אליו אלפים ורבבות"
הרמב"ם מוסיף לתאר את מעשיו של אברהם, ומתברר כי התהליך האמוני המתואר כאן איננו אישי בלבד, ואברהם התחיל להפיץ את האמונה ברבים: "ויצא לחרן והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם א-לוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד… וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה". (שם המשך הלכה ג')
מניין? התורה אכן מספרת על "הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" (בראשית י"ב, ה), וידועים דברי רש"י (על אתר, בעקבות מדרש בראשית רבה פ"ד, ד) לפיהם הכוונה לאנשים שאברהם ושרה גיירו, ובלשונו: "שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים, ושרה מגיירת הנשים".
עם זאת, בהמשך הדרך אין רמז לאותם "אלפים ורבבות" שהרמב"ם מתאר, לאותה תנועה דתית רחבה שאברהם הוביל. מדוע? להיכן נעלמו כל האנשים הללו?
לחידוד הקושי, נזכור כי כבר בעוד שני דורות יעקב יורד למצרים "בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ" (דברים י', כב) בלבד, וגם לפני כן נדמה מן הפסוקים שלא רק הוא אלא גם יצחק אביו מתנהלים במסגרת משפחתית קטנה יחסית, ולא כמנהיגי ציבור שלם. ושוב חוזרת השאלה: מה קרה לתנועת ההתעוררות הגדולה שאברהם הוביל?
על המתירנות ועל הכפייה
כדי להבין מדוע נעלמה אותה תנועת המונים, נפנה לשתי תנועות דתיות גדולות בהיסטוריה האנושית ששלטו בעולמו של הרמב"ם: כוונתי לנצרות ולאסלאם. שתיהן החלו מ'נבואה' של אדם אחד שסחף אחריו אלפים ורבבות (ישו ומֻחמד בהתאמה) ושתיהן הביאו להקמת אימפריות שלמות.
בשורתו של ישו סחפה אחריה המונים בשל עניין אחד – הקלות שבה, הוויתור על מצוות ועל התביעה לשיפור תמורת הצגת האמונה כמספיקה לישועה לבדה. בעניין זה הנצרות ממשיכה את האמונה הפגאנית, שגם היא לא הציבה בפני מאמיניה דרישות כבדות.[1]
כל זאת, בניגוד גמור לדרכו של אברהם ולאמונתו. הבחירה באברהם ובזרעו מבוססת במידה רבה על המחויבות לעמול ולהתאמץ על מנת לעשות את הישר בעיני ה', ובלשון הכתוב: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט…". (בראשית י"ח, יט)
וויתור על בשורה זו מהווה וויתור על חלק משמעותי ביותר מחידושו המקורי של אבינו אברהם. זו הסיבה הראשונה להיעלמות התנועה שהוביל אברהם לאחר מותו.
התנועה הדתית השנייה שזכתה להצלחה עולמית היא האסלאם, תחת מֻחמד. בניגוד לנצרות, בדת זו ללא ספק קיימים לא מעט ציוויים ומנהגים מחייבים – והיא כוללת תורה שבכתב (הקֻראן) ותורה שבעל פה (החדית' והשריעה).
כך, האסלאם קנה את תפוצתו העולמית לא באמצעות 'מכירת' הדת חינם אין כסף כפי שעשתה הנצרות, אלא באופן אחר: בכוח הכפייה והחרב. השבטים הערבים שקיבלו עליהם את אמונת מֻחמד שטפו את העולם המוכר, וכפו את דתם על עובדי האלילים בכל מקום שאליו הגיעו: 'דין מוחמד בסיף'.
גם בדרך זו לא הלכו אברהם וההולכים אחריו. אמונת האמת נשארה בסופו של דבר נחלתם של מעטים, מימי יצחק ויעקב עד לשנות הגלות הארוכות: היהדות לא 'הנמיכה את הרף' וגם לא ניסתה לכפות את עצמה בכוח הזרוע, וזאת הסיבה לכך שלא היה המשך לאותם "אלפים ורבבות" שנהו אחרי אברהם ושרה.
ועדיין, למרות כל זאת, חזקה אמונתנו שיום יבוא ויכירו כל הגויים במלכותו של הקב"ה, ויקוימו בנו דברי הנביא: "וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם". (ישעיהו ב', ג)
(הרב יעקב מדן. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בליל שבת קודש פרשת לך לך ה'תשפ"א, סוכמה על ידי שמואל פוקס ונערכה על ידי אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).
[1] עם זאת, ההצדקה לאותו וויתור הייתה שונה: בעולם הפגאני ה'אלים' נתפשו ככנועים וכמונעים על ידי המרדף אחר הקנאה התאווה והכבוד, כך שכל שמוטל על האדם לעשות הוא לרצות את האלים וממילא אין דרישה שהאדם יהיה ברמה מוסרית מסוימת – העיקר שיהיה רצוי לפני האלים. בנצרות לעומת זאת, הוויתור נובע מצליבת 'מושיעם' שנתפשת כ'מכפרת' על הכל. בין כך ובין כך, אך התוצאה הסופית הייתה זהה.