מדוע נגזרה גלות על זרע אברהם?

א. גלות בלתי צפויה

במעמד הנבואה המרשים של 'ברית בין הבתרים', מתגלה הקדוש ברוך הוא לאברהם ואומר: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה… וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה" (ט"ו, יג; טז)

בשורת הגלות המרה בוודאי הפתיעה את אברהם, שהרי ה' הציג את עצמו בתחילת המעמד הזה ממש במילים הבאות: "אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ" (שם, ז)

מדברי ה' משתמע שהוא הביא את אברהם לכנען במטרה להעניקה לו, אולם עתה מתברר שלא אברהם יזכה בארץ, אלא רק צאצאי צאצאיו. בינתיים, יהיה זרעו נתון בשעבוד "בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם" (ט"ו, יג).

קשה שלא לתהות מהיכן צצה לה פתאום גזרת הגלות הנוראה. בניסוח אחר, אם מלכתחילה נכללה הגלות העתידית בתוכנית הא-לוהית, מדוע היא הוסתרה מפני אברהם עד עתה?[1]

אפשרות אחת שהוצעה על ידי כמה מן הפרשנים היא שברית בין הבתרים, על בשורת הגלות שבה, אמנם כתובה באמצע סיפורי אברהם, אבל זמנה האמיתי מוקדם בהרבה. כך למשל כותב רשב"ם: "נמצא אברהם בן שבעים בזמן ברית בין הבתרים שהיה כשיצא מחרן פעם ראשונה. ובשעה שנאמרה לו פרשה של אחר הדברים האלה (בראשית ט"ו: א) היה בן שבעים וחמש שנה… אלא אין מוקדם ומאוחר בתורה, ונסמכה פרשת ברית בין הבתרים כאן כדי לחבר פרשיות של נתינת הארץ לאברם" (רשב"ם המשוחזר [מהדורת ה' נובצקי] ט"ו, ז-יג)[2]

אולם שיטה זו, הנסמכת על הכלל הפרשני 'אין מוקדם ומאוחר בתורה', מחייבת עריכה של שינויים לא מבוטלים בסדר האירועים, בלי שיש לכך ראיות מספיקות מן הכתוב.

אפשרות פשוטה יותר היא לטעון, שבאמת גזרת הגלות לא נאמרה לאברהם קודם לכן, אבל היא גם לא הוסתרה ממנו. מלכתחילה אמור היה אברהם לרשת את הארץ בעצמו, ממש כפי ש-ה' אמר. גזרת הגלות התחדשה כאן כעונש על ספקנותו של אברהם, שבמקום להודות ל-ה' על ההבטחה "לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ" (ז), מעז לשאול: "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה?". כך למשל דרשו חז"ל: "אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִפְּנֵי מָה נֶעֱנַשׁ אַבְרָהָם אָבִינוּ וְנִשְׁתַּעְבְּדוּ בָּנָיו לְמִצְרַיִם מָאתַיִם וְעֶשֶׂר שָׁנִים? …וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁהִפְרִיז עַל מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: 'בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה' " (בבלי נדרים לב, א)[3]

הקשר בין החטא לעונש הגלות מקבל משנה תוקף מן המילים המשותפות לשאלת אברהם ולתשובת ה', כדברי ר' חזקיה בר מנוח: "ידוע תדע – באותו לשון שחטא לומר: במה אדע (בראשית ט"ו, ח), נקנס על זרעו גירות מידה כנגד מדה" (חזקוני [מהדורת על התורה] ט"ו, יג)[4]

במבט ראשון אפשר היה לחשוב שפירוש כזה מביע קפדנות מופרזת כלפי שאלתו התמימה של אברהם.[5] אולם, יתכן שה'מידה כנגד מידה' הלשונית ("במה אדע" – "ידוע תדע")[6] באה להצביע על קשר מהותי יותר – מי שאינו מאמין בכך שבורא העולם עתיד לתת לו את הארץ, יאבד את זכותו לרשת את הארץ.[7]

אבל, כל כמה שהפירוש הזה מעניין, הוא סובל מכמה נקודות תורפה. ראשית, הבטחת ה' לאברהם "וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה" (טו), אינה נשמעת כמבטאת ביקורת על אברהם.

שנית, המעמד שלפנינו הוא מעמד של כריתת ברית: "בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת" (יח). קשה לראות בכריתת ברית עונש על חטא.

לבסוף, הפירוש הזה אינו הולם את הנימוק ש-ה' עצמו נותן לדחייה בירושת הארץ: "וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֺן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה" (טז).[8] מתברר שלארץ כנען יש תכונה מיוחדת – היא נוהגת להקיא ממנה חוטאים.[9] העיכוב בנתינת הארץ לאברהם אינו נקשר כאן באיזה חטא שאברהם ביצע, אלא בכך שתושבי הארץ טרם הספיקו לחטוא בשיעור שיגרום להקאתם ממנה.

אם כן, ה' מתכוון להעניק לאברהם את הארץ מיד אחרי שזו תקיא את תושביה המרושעים. אולם, ניהול מוזר של החשבונות ההיסטוריים, גורר את אברהם לארץ כארבע מאות שנה לפני שסאת החטאים התמלאה. כך, עד שתגיע שעתם של האמורים לִגְלוֹת, פוקד הגורל הנורא הזה את זרע אברהם.

אבל, גם ההסבר הזה מעורר תמיהה. מפני מה הביא הקדוש ברוך הוא את אברהם לארץ 'מוקדם מדי'?! בנוסף, מדוע העובדה שטרם הגיע זמנם של יושבי הארץ לגלות, מחייבת גזרה של גלות לזרעו של אברהם?!

ב. פרדת לוט מאברהם

הבה נעקוב אחרי השתלשלות המאורעות שהביאה לבשורת הגלות המפתיעה. בתחילה הפרשה אנו שומעים שאברהם עולה לארץ על פי מצוות ה'. אולם, עם הגיעו לכנען מתגלה בפניו עובדה מטרידה: "וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ" (י"ב, ו)

המציאות, כך מתברר, רחוקה מאוד מן התמונה האידיאלית של 'ארץ ללא עם לעם ללא ארץ'.

אם לא די בכך, כחלוף זמן לא רב, פורצת מריבה בין לוט ובין אברהם.[10] הפתרון שאברהם מציע הוא 'שטחים תמורת שלום': "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ: הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה" (י"ג, ח-ט)

לוט ממהר לאמץ את ההצעה, ובוחר לעצמו את החלקה היפה ביותר בכנען: "וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה… כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם… וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן"  (שם, י-יא)[11]

והנה, מיד אחרי שלוט ואברהם נפרדים, זוכה אברהם להתגלות א-לוהית: "וַ-ה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה: כִּי אֶת כׇּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם: וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה: קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאׇרְכָּהּ וּלְרׇחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה"  (שם, יד-יז)

השימוש של ה' בלשון קרובה כל כך לזו שבה תוארה הפרדה מלוט, מוסברת יפה בדבריו של ידידי ד"ר חזי כהן: "ה' דוחה את הצעתו הנדיבה של אברהם ללוט: אברהם הציע לקרובו לחלוק עמו את הארץ: 'הלא כל הארץ לפניך…' (ט), וכנגד זאת מבטיח ה' לאברהם: "כי את כל הארץ אשר אתה ראה לך אתננה ולזרעך עד עולם' (טו). דברי ה' מכוונים אף לביטול בחירת לוט בסדום… 'וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן כי כֻלה משקה… ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן' (י-יא). כנגד זאת מורה ה' לאברהם… 'שא נא עיניך וראה… כי את כל הארץ אשר אתה ראה לך אתננה…' (יד-טו)… ובכך הוא מסתייג מהצעתו ללוט לחלוק אותה עמו."[12]

אם כן, חרף בחירתו של לוט בסדום, ה' מודיע שדווקא אברהם וזרעו הם שעתידים לזכות בה, כפי שמתגלה בסיפור הבא.

ג. השבת אנשי סדום ועמורה מן הגלות

האזור שלוט בחר לו למשכן נראה אמנם "כְּגַן ה' ", אבל תושביו היו "רָעִים וְחַטָּאִים לַ-ה' מְאֹד" (י"ג, יג). זה מכבר איבדו הממלכות החוטאות הללו את עצמאותן והיו משועבדות לברית של ארבעה ממלכי המזרח והצפון. עתה, בסצנה שכמו מקדימה את גורלן המר של ממלכות יהודה וישראל, בוחרים המלכים המקומיים למרוד באדוניהם, וברית ארבעת המלכים יוצאת למסע עונשין. המסע נוחל הצלחה, וכשארבעת המלכים שבים לארצותיהם, הם מוציאים עמם 'לַגָּלוּת' שלל רב באדם וברכוש. אותו חבל ארץ עשיר ומרושע, מקיא רבים מתושביו החוטאים – ובכללם את לוט.[13]

הארץ מתחילה להתפנות מיושביה, ואברהם יכול לקנות לעצמו אחיזה בחלק המשובח ביותר שבה, ממש כפי שמשתמע מהבטחת ה'. אך אברהם, שאינו רוצה להיבנות מחורבנו של 'אחיו', יוצא למסע הצלה נועז:[14] "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן: וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק: וַיָּשֶׁב אֵת כׇּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם" (י"ד, יד-טז)

פעולתו של אברהם נועדה אמנם להציל את לוט, אולם אגב כך הוא מציל גם את שאר הגולים.

באופן עקרוני, אברהם יכול ליטול את הניצולים ואת רכושם כשלל, כמשתמע מבקשתו של מלך סדום: "תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרֲכֻשׁ קַח לָךְ" (כא).[15] אולם אברהם, שמן הסתם מכיר את רוע מעשיהם של בֶּרַע מלך סדום ואנשיו (ואת רשעותם של בִּרְשַׁע מלך עמורה ואנשיו), אינו חפץ לא בהם ולא בממונם, והוא מסרב בלשון נחרצת: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם" (י"ד, כא-כב)[16]

תשובתו של אברהם מביעה את הסלידה שלו מן העיר המרושעת ומרכושה, ואת רצונו להיבדל מהם באופן מוחלט. אולם, בכך שאברהם מוותר הן על אנשי סדום הן על רכושם, הריהו מאפשר את שיבתן של הממלכות המרושעות לשכון על תילן, כאשר היו בתחילה.

ד. התוצאות הלא-צפויות של הצלת סדום

למעשיו הנאצלים של אברהם היו שתי תוצאות קשות ולא צפויות. התוצאה הראשונה מתגלה מיד "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" (ט"ו, א), ב'ברית בין הבתרים' שבה פתחנו. הגלות של הרשעים ששכנו בכיכר הירדן בוטלה בעקבות מעשיו הנאצלים של אברהם, ואזור כיכר הירדן שב והתמלא. עד שסאת חטאיהם של האמורי תתמלא, וייגזר עליהם שיאבדו את הארץ, יחלפו עוד ארבע מאות שנה. במצב זה, שבו שהארץ כולה מאוכלסת ואין מקום לכינונו של עם חדש, דווקא זרעו של אברהם הוא שעתיד לִגְלוֹת.[17]

התוצאה השנייה נוגעת לעתידן של הממלכות שאברהם הציל. באופן פרדוקסלי, אפשר לומר שבכך שאברהם הציל את אנשי סדום ועמורה, הוא בעצם 'גזר' עליהם חורבן איום אפילו יותר. אם היו יושבי הערים הללו יוצאים לגלות ומתפזרים ברחבי המזרח, לא היה באפשרותם להמשיך לטמא את הארץ בחטאיהם, וממילא לא הייתה ל-ה' סיבה להשמידם. אבל כיוון שהגולים שבו לעריהם, הממלכות המרושעות המשיכו במעשיהם המתועבים. עתה, משנמנע מהארץ להקיא אותם, בעוד הם ממשיכים לצבור חטאים, המכה הופכת לקשה הרבה יותר: "וַ-ה' הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת ה' מִן הַשָּׁמָיִם: וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל וְאֵת כָּל הַכִּכָּר וְאֵת כָּל יֹשְׁבֵי הֶעָרִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה" (י"ט, כד-כה)

הפעם לא רק התושבים המרושעים גולים, אלא גם הארץ עצמה מושמדת תחתיהם.[18]

בסיכומו של דבר, האם טעה אברהם במעשיו? קשה לדעת. פעולותיו של האדם גוררות אחריהן תוצאות לא צפויות במונחים אנושיים. הצבענו אמנם על המחיר הנורא שגררה בחירתו של אברהם להציל את לוט ואת אנשי סדום, אך האם ניתן להעריך נכונה את המחיר שאותו היינו משלמים לו היה אברהם נכון להיבנות מחורבנם?

(ד"ר יושי פרג'ון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולד"ר).


[1] גרוסמן רואה בפער הזה שבין ציפיית אברהם שהוא עצמו יזכה לרשת את הארץ לבין דברי ה' שרק הדור הרביעי יזכה לשוב לארץ, את "נושא העומק של יחידה זו… לא עצם הבטחת הארץ, אלא דווקא דחיית המימוש של בשורה זו לעוד ארבע מאות שנה. אברם וזרעו נדרשים גם בהקשרי הברית על הארץ לאורך רוח מיוחד, לסבלנות ולאמונה בקיום ההבטחה" (י' גרוסמן, אברהם: סיפורו של מסע, תל אביב תשע"ה, עמ' 111).

[2] פירוש זה נדפס גם בפירוש חזקוני על אתר. החשבון מיוסד על דברי סדר עולם: "אברהם אבינו היה בשעה שנדבר עמו בין הבתרים בן ע' שנה… לאחר שנדבר עמו ירד לחרן ועשה שם חמש שנים" (סדר עולם [מהדורת ד"ב רטנר וש"ק מירסקי, ניו יורק תשי"ג[, פרק א', עמ' ב-ג). ראו עוד ר"י מדן, כי-קרוב אליך: לשון מקרא ולשון חכמים – ספר בראשית, תל-אביב 2014, עמ' 94–96.

הדעה שאברהם ידע שהוא עצמו לא יירש את הארץ מפני שזכותם של יושבי הארץ עוד לא פגה, נצבת על-פי חז"ל בלב המחלוקת בין רועי אברהם לרועי לוט: "ויהי ריב בין רֹעי מקנה אברם ובין רֹעי מקנה לוט' – ר' ברכיה בשם ר' יודה: בהמתו שלאברהם היתה יוצאה זמומה, ושל לוט לא היתה יוצאה זמומה. אמרו להם רֹעי אברהם: הותר הגזל?! אמרו להם רועי לוט: כך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: 'לזרעך אתן את הארץ הזאת' (י"ב, ז), ואברהם פִּרְדָה עקרה הוא אינו מוליד, ולוט יורשו ומדידהון אכלין. אמר להם הקדוש ברוך הוא: כך אמרתי לו: 'לזרעך נתתי את הארץ הזאת' (ט"ו, יח). אימתי? לכשיעקרו ז' עממים מתוכה. 'והכנעני והפרזי אז יושב בארץ' וגו', עד עכשיו מתבקש להם זכות בארץ"  (בראשית רבה [מהדורת י' תיאודור וח' אלבק], מ', ז, עמ' 392)

ראו עוד פסיקתא רבתי ג'.

[3] ראו גם תרגום המיוחס ליונתן על-אתר; פרקי רבי אליעזר (מהדורת מ' היגר), חורב י' (תש"ח) מ"ז, עמ' 236; אליהו רבה י"ד (מהדורת מ' איש שלום), עמ' 65 (מצוטט להלן בהערה 5); מדרש החפץ (מהדורת מ' חבצלת), בראשית ט"ו, ח; עמ' ק"ל.

[4] ראו עוד ויקרא רבה (מהדורת מ' מרגליות), ירושלים תשי"ג, י״א, ה, כרך א', עמ' רכ"ד-רכ"ה; פסיקתא רבתי מ"ז, א; מדרש אגדה (בובר) לבראשית ט"ו, ח. ראו עוד י' אליצור, "ברית בין הבתרים", ישראל והמקרא: מחקרים גיאוגרפיים היסטוריים והגותיים, ירושלים תש"ס, עמ' 35–43.

[5] כך למשל דרשו חז"ל: "ישמור אדם בלבבו שלא יבֹא לידי חטא ואפילו חטא הקל. צא ולמד מאבֹתינו הראשנים שלא ירדו למצרים, אלא בשביל דבר קל שדִבֵּר אברהם – 'במה אדע' "  (אליהו רבה י"ד [מהדורת מ' איש שלום], עמ' 65)

[6] באשר לעצם התופעה של מידה כנגד מידה לשונית, ראו את דבריו של מורי ורעי, פרופ' יהונתן יעקבס, מידה כנגד מידה בסיפור המקראי, אלון שבות תשס"ו, בפרט עמ' 107–112.

[7] קשה שלא להיזכר בהקשר זה בדור יוצאי מצרים (אפשר שזהו 'הדור הרביעי', וראו להלן הערה 8), שזכות הכניסה לארץ הועברה מהם לבניהם, עקב חוסר האמונה שגילו בפרשת המרגלים (במדבר י"ד; דברים א', כב ואילך).

[8] נחלקו הפרשנים למי מתייחס 'הדור הרביעי'. רבים מן הפרשנים סבורים שהכוונה הדור הרביעי לשעבודם של בני ישראל. רש"י סומך זאת על הדורות של בני יהודה (דברי הימים א ב', א-יח): "ודור רביעי – לאחר שיגלו למצרים יהיו שלשה דורות, והרביעי ישוב לארץ… וכן היה: יעקב גלה למצרים, צא וחשוב דורותיו: יהודה ופרץ חצרון וכלב, והוא היה מבאי הארץ" (רש"י [מהדורת הכתר המקוון], ט"ו, טז)

לפי פירוש זה, כלב אמנם זכה להיכנס לארץ, אבל לא כך רוב בני דורו.

פרשנים אחרים העדיפו להיסמך על הדורות של בני לוי (שמות ו', טז-כה), כדרך שפירש ראב"ע: "ודור רביעי – אחר היות זרעו גר… וכן היה קהת גֵר, ועמרם ומשה, גם אהרן, ובניהם שבו אל ארץ כנען" (ראב"ע הקצר [הכתר המקוון], ט"ו, טז; ובדומה לקח טוב לבראשית ט"ו, טז; רמב"ם, פירוש המשנה, עדויות ב', ט; רד"ק ט"ו, טז; רלב"ג ט"ו, טז).

לעומת זאת, כמה מהפרשנים סבורים ש'הדור הרביעי' מתייחס ליושבי הארץ דווקא, כדברי רשב"ם: "ודור רביעי ישובו הנה – המפרש דור רביעי של ישראל ישובו הנה לארץ ישראל – טועה הוא, כי נתן קצבה של "ארבע מאות שנה" (לעיל, יג), מה לנו אם דור רביעי או דור חמישי, והלא מכל מקום יתעכבו ארבע מאות שנה?! אלא טעם נתן הקדוש ברוך הוא לדבריו… שאף על פי שיושבי הארץ חטאו… צריך אני להמתין ארבע דורות, כדכתיב 'פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים לשנאי' (צירוף של שמ' כ,ה; ושמ' לד,ז) – אולי יחזרו הבנים בתשובה, כי לא שלם זמן פרעון שאני עתיד ליפרע אליו מן האמוריים החוטאים עד הנה – עד אחר דור רביעי של אמוריים… זהו פשוטו" (רשב"ם [מהדורת הכתר המקוון], ט"ו, טז; ראו עוד רמב"ן ט"ו טז; י' קיל, ספר בראשית [דעת מקרא], ירושלים תשנ"ז, כרך א' עמ' תי"ג-תט"ו). גרוסמן מציע: "ייתכן שב'ארבעת הדורות' יש כוונה כפולה: גלות שלמה מצד ישראל ועוון שלם מצד האמורי" (גרוסמן [לעיל הערה 1], עמ' 494).

[9] כך למשל מזהיר ה' את בני ישראל: "אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכׇל אֵלֶּה כִּי בְכׇל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם: וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֺנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ: וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם: כִּי אֶת כׇּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ: וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם" (ויקרא י"ח, כד-כח; וראו עוד כ', כב-כד)

בשולי הדברים נזכיר כי בפרק זה קשרים רבים למסופר על סדום בספר בראשית, ובכללם ההשוואה למצרים (ויקרא י"ח, ג); האיסור על משכב זכר (ויקרא י"ח, כב; כ', יג); האיסור על שכיבה של בת עם אביה (ויקרא י"ח, ז); האיסור על לקיחת שתי אחיות (ויקרא י"ח, יח).

[10] ניצניה של המריבה בין אברהם ולוט מתגלים כבר בשיבתם ממצרים, עת הרכוש מופיע כחוצץ בין לוט לבין משפחת אברהם ("וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכׇל אֲשֶׁר לוֹ וְלוֹט עִמּוֹ" [י"ג, א]; והשווה לסדר העולים בי"ב, ה), ואז הופך להיות גורם של ממש במריבה שבין הצדדים (י"ג, ה-ו). מסתבר שאין זה מקרה שלוט בוחר לעבור מבית אברהם דווקא לסדום – מקום עשיר אך כה מתועב עד שאברהם מסרב לגעת ברכושם (י"ד, כא-כד). וראו עוד נ' ליבוביץ, עיונים בספר בראשית בעקבות פרשנינו הראשונים והאחרונים, ירושלים תשכ"ז, עמ' 88–92; ח' כהן, "פרדת אברהם מלוט (בראשית י"ג), מגדים נ"ב [תשע"א], עמ' 9–22; צ' שמעון, האדם הבוחר: הסיפור המקראי כדרמה של בחירה, ירושלים תשע"ה, עמ' 77–99, 150–154; גרוסמן, עמ' 60, 64–94.

בשולי הדברים אעיר שהסבורים כי שרה היא יסכה אחות לוט (למשל: בבלי מגילה י"ד ע"א), בוודאי צריכים לשקול את האפשרות שהגורם הראשון לפירודו של לוט מאברהם היה עלבונו על מסירת שרה אחותו למלך זר תמורת ממון (י"ב, יא-טז). לפי הגישה הזו, הזיקה לסדום מתהדקת ומוצאת ביטוי לא רק בענייני הרכוש אלא גם בנכונות למסור בנות משפחה למשכב (ראו י"ט, ח).

[11] פרידת לוט מאברהם מתוארת ממש באותה הלשון שבה מתוארת פרדת עשו מיעקב אחיו (ל"ו, ו-ח), עובדה שעשוייה ללמדנו שאין לראות את לוט כבנו המאומץ של אברהם אלא כ'אחיו'. אם כן, התבנית המוכרת לנו כל כך ממשפחת האבות, של פרדת אח מעל אחיו, מתחילה כבר אצל תרח בפרדת אברהם ולוט, ממשיכה אצל אברהם בפרידת יצחק וישמעאל, ומסתיימת אצל יצחק בפרידת יעקב ועשו. מבט זה על משפחת תרח מחזק את הקריאה (עליה עמדנו בשיעור לפרשת נח), על מרכזיותו של תרח במהלך הא-לוהי.

[12] כהן (לעיל הערה 10), עמ' 19. וראו עוד מ"ד קאסוטו, "מנח ועד אברהם", פירוש על ספר בראשית, ירושלים תשכ"ה (תש"ד-תש"ט), עמ' 250–251; א' סמט, עיונים בפרשות השבוע (סדרה שנייה): בראשית – שמות, תל-אביב תשס"ט, עמ' 56–58; שמעון (לעיל הערה 10), עמ' 85–86; גרוסמן (לעיל הערה 1), עמ' 65–66.

[13] מסתבר שרשעותם היתרה של יושבי סדום ועמורה גרמה לכך שייענשו עוד לפני שאר יושבי הארץ. ר"י מדן טוען שהיה גם הבדל בסוג החטאים של כל קבוצה: "נראה שעיקר עוונו של האמורי יושב ההר הוא עבודה זרה. על עוון זה ממתין הקב"ה בסבלנות ארבעה דורות… (שמות כ, ד)… בהפיכת סדום ועמורה… עוונם לא היה רק עוון עבודה זרה, כי אם עוון הצעקה, עוון הפגיעה בזולת. על עוון זה אין הקדוש ברוך הוא ממתין ארבעה דורות, כדרך שלמדנו בפרשת משפטים: 'אם ענה תענה אתו כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו: וחרה אפי […] (שמות כב, כב-כג)" (מדן [לעיל הערה 2], עמ' 99–100)

אולם קשה למצוא ראיות חותכות להבחנה הזו.

[14] כהן עומד על כך שלאחר הפרדה מלוט, אברהם אינו מקיים את ציווי ה' "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאׇרְכָּהּ וּלְרׇחְבָּהּ" (י"ד, יז), אלא בוחר להתמקם לראשונה במקום קבוע: "וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן" (י"ד, יח). רק אחרי חורבן סדום ועזיבת לוט את כנען, חוזר אברהם לנדוד. מכאן מסיק כהן כי אברהם אינו מזדהה עם החלטת ה' לדחות את לוט, ובוחר להישאר קרוב מתוך רצון לסייע לו בעת הצורך ומתוך תקווה שלוט ישוב אליו (ח' כהן, "אברהם ולוט – מפרֵדה לפירוד", מגדים נ"ד [תשע"ג], עמ' 33–46).

[15] ראו י' מופס, "אברהם הלוחם האציל: פוליטיקה וחוקי המלחמה בישראל בתקופת האבות", אהבה ושמחה: חוק, לשון ודת במקרא ובספרות חז"ל, ירושלים 1992, עמ' 59–79.

[16] המפגש הטעון בין אברהם לבֶּרַע מלך סדום (י"ד, יז, כא-כד) עוטף בפסוקיו מפגש מנוגד בתכלית בין אברהם למלכי-צדק מלך שלם (י"ד, יח-כ). הניגוד בין המפגשים מביע היטב כי הסלידה של אברהם איננה מקשר עם מלכי הארץ באופן כללי, אלא דווקא מן המלך הרשע של סדום. וראו עוד D. Elgavish, "The Encounter of Abram and Melchizedek King of Salem: A Covenant Establishing Ceremony", in A. Wénin (ed.), Studies in the Book of Genesis: Literature, reduction and History, Leuven 2001, pp. 495-508; שמעון (לעיל הערה 10), עמ' 90–99; גרוסמן (לעיל הערה 1), עמ' 84–90. כמה מן החוקרים הנזכרים העירו כי המפגש עם מלך סדום מדגיש את המפגש שעליו לא מסופר – בין אברהם לבין לוט. ושמא אפשר למצוא הד לשאלה 'להיכן לוט שייך?', בדרישתו של מלך סדום: "תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ" (י"ד, כא).

[17] ר"י מדן הולך בכיוון מעט שונה: "מבחינה פוליטית, משמעות ניצחונו המוחץ של אברהם על כדרלעומר היתה כיבוש כל ארץ ישראל ומחוזות מזרח הירדן עד הפרת מידי מי שמשל בהם עד אז. אברהם אמור היה להפוך לשליט הרשמי בהם, ובכך להגשים את הבטחתו של הקב"ה שנתן לו את הארץ עד נהר פרת… אך אברהם מיאן… הוא מעדיף לשוב לאוהלו ולדחות את הגשמתה של הבטחת ה' על ירושת הארץ עד שיהיה זה זרעו בלבד… יתכן שבחישוב לטווח ארוך הוא צדק, והעונש שקיבל, ארבע מאות שנות גֵרות, למעשה איננו עונש אלא תוצאה מוכרחת…" ( מדן [לעיל הערה 2], עמ' עמ' 96–99).

[18] גורלו של לוט, שניצל מחורבן סדום, אינו מתואר בספר בראשית. עם זאת, בספר דברים אנו שומעים כי ה' נתן לצאצאיו נחלה בעבר הירדן: "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה: הָאֵמִים לְפָנִים יָשְׁבוּ בָהּ עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים: רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף הֵם כָּעֲנָקִים וְהַמֹּאָבִים יִקְרְאוּ לָהֶם אֵמִים… וַיְדַבֵּר ה' אֵלַי לֵאמֹר: אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת גְּבוּל מוֹאָב אֶת עָר: וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם כִּי לֹא אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה: אֶרֶץ רְפָאִים תֵּחָשֵׁב אַף הִוא רְפָאִים יָשְׁבוּ בָהּ לְפָנִים וְהָעַמֹּנִים יִקְרְאוּ לָהֶם זַמְזֻמִּים [=זּוּזִים?]: עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים וַיַּשְׁמִידֵם ה' מִפְּנֵיהֶם וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם"  (דברים ב', ט-כא)

רבים הבחינו בזיקה שבין הפסוקים הללו לבין מסע הכיבושים של ארבעת המלכים בעבר הירדן: "וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּא כְדׇרְלָעֹמֶר וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם וְאֶת הַזּוּזִים בְּהָם וְאֵת הָאֵימִים בְּשָׁוֵה קִרְיָתָיִם…" (י"ד, ה)

ראו למשל רמב"ן לדברים ב', י-יב; פ' ארצי, בתוך: מ' ויינפלד ואחרים (עורכים), בראשית (עולם התנ"ך), תל-אביב 1982, עמ' 100–101; ז' קלאי, "מסע כדרלעמר בראי ההיסטוריוגראפיה המקראית", שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום י' (1990), עמ' 153–168; י' בן-נון, "'הארץ' ו'ארץ כנען' בתורה", מגדים י"ז (תשנ"ב), עמ' 35–41; כהן (לעיל הערה 13), עמ' 44–45.

ניצחונות אלו שנראים מיותרים, לכאורה, בהקשר המיידי של הסיפור, מקבלים משמעות מפתיעה, כשאנו למדים שסיפור ארבעת המלכים – אותו סיפור שבעטיו נגזרה גלות על בני ישראל – רומז גם על פינוי עבר נחלות בעבר הירדן לצורכם של צאצאי לוט.

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • ראשית אונו של אברהם
  • "ויחלק עליהם לילה" - הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים
  • "לו ישמעאל יחיה לפניך"...
  • כבאי או מחנך
  • "אל תירא אברם" (טו, א)
  • לוט - האידיאליסט המובס
  • מוסר המלחמה של אברהם אבינו
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.