"כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה" – היה או לא היה?!

א. אַתֶּם נִצָּבִים

נאום המצוות שנמשך לאורך פרשות שלמות הגיע לסיומו בפרשה הקודמת: "אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב" (כ"ח, ס"ט)

פסוק הסיום מתכתב עם פסוקי הפתיחה של הנאום, שעסקו בברית חורב: "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם: ה' אֱ-לֹהֵינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵב: לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת ה' אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת כִּי אִתָּנוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים: פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ה' וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר ה' כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ וְלֹא עֲלִיתֶם בָּהָר לֵאמֹר" (ה', א'-ה')

בפרשתנו, שב משה להיבט זה, ומציין שוב בפני העם שהוא עומד בפני כריתת ברית עם ה'. למרות שלמודים אנו בתיאורן של בריתות, ישנן מספר נקודות הצדות את עינינו במעמד זה: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ: לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱ-לֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם: לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת: כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם: כִּי אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יָשַׁבְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְאֵת אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בְּקֶרֶב הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עֲבַרְתֶּם: וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם עֵץ וָאֶבֶן כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם: פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱ-לֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה: וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה: לֹא יֹאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף ה' וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה ה' אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם: וְהִבְדִּילוֹ ה' לְרָעָה מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אָלוֹת הַבְּרִית הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה: וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם וְהַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר חִלָּה ה' בָּהּ: גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבוֹיִם אֲשֶׁר הָפַךְ ה' בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ: וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה: וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְלֹא חָלַק לָהֶם: וַיִּחַר אַף ה' בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה: וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה: הַנִּסְתָּרֹת לַ-ה' אֱ-לֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (כ"ט, ט'-כ"ח)

מחד נראה, שהמעמד מתייחס ומתווסף לדברי הברית שכבר נאמרו, ברית שמוזכרת בו מספר פעמים. אמנם אם זה אכן התייחסות לברית, לא ברור הצורך במעמד נוסף.

יתירה מזו, אנו עדים למספר תופעות יוצאות דופן במרוצת דברי משה לעם:

  1. הנימוק למעמד. לפי משה, המעמד מכוון להתמודד עם החשש שמא מאן דהוא מבקש לעבוד את אלוהי הגויים השוכנים בסביבת ישראל. הכתוב אף יודע לצטט את הלך מחשבתו של הסורר הפוטנציאלי הסבור שהוא יכול להינצל מהעונש הראוי לו.

ברם, כל המהלך הלוגי הזה נראה לכאורה מיותר: תכליתה של כריתת ברית הינה לנסח ולהגדיר את ה'גבולות גזרה' של כל צד, שאם יעבור עליהם יבוא על עונשו. מדוע אם כן התורה טורחת לצטט לנו את החישובים של מפר הברית? מה עניין לנו במהלך זה או אחר, בשעה שהברית קובעת כי מי שימרה את החתום בה יבוא על עונשו, ובכך הברית ממלאת את ייעודה?!

  1. השכר. אם אכן מעמד 'ברית' לפנינו, מדוע נעלם מכאן המימד החיובי האופייני לכל ברית, שבמהלכו מתואר השכר הצפוי, במידה והמחויב בה מקפיד על קיומה?! לא רק שהוא איננו מתואר כאן, אלא אזכור הברית מופיע תמיד בצירוף עם "האלה הכתובה בספר הזה".
  2. תגובת הגויים. בהמשך הדברים מצוטטים הגויים הצופים בהשתאות בהתפתחות המאורעות. מעבר לעצם ההזדקקות לתגובתם, תוכן דבריהם מפתיע, לעומת כל מה שידענו עד כה. במקרים קודמים דברי הגויים היוו תמריץ למניעת פורענות מישראל, מחשש חילול השם לאור הפרשנות שלהם למאורעות (שמות ל"ב, י"א-י"ב. במדבר י"ד, י"ג-ט"ז). אף משה עצמו חזר על טיעון זה במהלך נאום המצוות:

"וָאֶתְפַּלֵּל אֶל ה' וָאֹמַר אֲ-דֹנָי ה' אַל תַּשְׁחֵת עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ בְּגָדְלֶךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה: זְכֹר לַעֲבָדֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב אַל תֵּפֶן אֶל קְשִׁי הָעָם הַזֶּה וְאֶל רִשְׁעוֹ וְאֶל חַטָּאתוֹ: פֶּן יֹאמְרוּ הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָנוּ מִשָּׁם מִבְּלִי יְכֹלֶת ה' לַהֲבִיאָם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם וּמִשִּׂנְאָתוֹ אוֹתָם הוֹצִיאָם לַהֲמִתָם בַּמִּדְבָּר: וְהֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ בְּכֹחֲךָ הַגָּדֹל וּבִזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה"                       (ט', כ"ו-כ"ט)

לעומת זאת, בפרשתנו המקרא מסיח לפי תומו שהגויים מקבלים את דברי ההסבר על הפורענות כנובעת מחטאי ישראל. המקרא אף נעזר בעובדה זו לחזק את טענתו להתריע כי הפורענות הצפויה תהיה בולטת וכאובה.

ב. לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם

לתמיהתנו האחרונה כבר הסב הרשב"ם את תשומת ליבנו, בתחילת הספר:
"ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום וגו' ואתפלל אל ה' ואומר וגו' – מי האיש החכם יתן לב ויבן למה הוצרך לכפול כאן נפילת ארבעים יום? וכי דרך המקרא לחזור ולכפול דבר לומר כשנפלתי לפני י"י ארבעים יום כך וכך נתפללתי? למעלה היה לו לומר, ולא היה צריך לחזור ולכפול כדי להודיע לישראל, בלשון זה התפללתי. אפס חכמה גדולה יש כאן ולהוכיח ישראל בא. שמא תאמרו, והלא חטא גדול כמעשה העגל הועילה תפלתו של משה וניצלנו, אף בארץ ישראל אם נחטא יועילו לנו תפלות הנביאים. אמר להם משה לא תועיל לכם תפלה בארץ ישראל. כי עתה לא נתכפר לכם אלא כדי שלא יתחלל שמו, שהרי כך התפללתי זכור לעבדיך וגו' פן יאמרו הארץ אשר הוצאתנו משם מבלתי יכולת ה' להביאם, ולכך לא נתחייבתם מיתה במדבר. אבל לאחר שיהרוג לפניכם שלשים ואחד מלכים וינחילכם את הארץ, אז יוציאכם ויגרש אתכם מן הארץ שאין כאן עוד חילול השם לאמר האומות 'מבלתי יכולת ה' ', אלא יאמרו הגוים, 'ישראל חטאו לו', כמו שמפורש באתם נצבים 'ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת מה חרי האף וגו' ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' א-להי אבותם וגו' ויתשם ה' מעל אדמתם באף ובחימה ובקצף גדול וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה' " (רשב"ם ט', כ"ה)

לדבריו, לאחר כיבוש הארץ החשש שציטט משה יתפוגג, והגויים יכירו בקשר האמיץ בין ה' לעמו. מרגע זה והלאה הם יהיו מסוגלים לפרש את פורענות ישראל באופן הנכון (עקב חטאי ישראל).

אמנם, הרושם המתקבל מעיון בתנ"ך אינו עולה בקנה אחד עם ביאורו. גם לאחר כיבוש הארץ, פורענותם של ישראל משליכה ישירות על טענת הגויים אודות חולשתו או אפילו אי קיומו של א-לוהי ישראל, כפי שנאמר לדוגמה ביואל: "בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ יִבְכּוּ הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתֵי ה' וְיֹאמְרוּ חוּסָה ה' עַל עַמֶּךָ וְאַל תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל בָּם גּוֹיִם לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים אַיֵּה אֱ-לֹהֵיהֶם" (יואל ב', י"ז)[1]

כיוון שונה לפתרון מצאנו בדברי הספורנו: "גפרית ומלח. כמהפכת סדום אשר הפך ה': יכירו שאין זה מקרה אבל 'אצבע א-להים', שהרי עשה בה כמו שעשה בסדום שנודע שהוא הפך אותה" (ספורנו ט', כ"ב)

לדעת הספורנו, הגויים ייאלצו לפרש נכון את פורענות ישראל כי לא תיוותר בידם ברירה אחרת. היא תתרחש באופן כזה שלא תותיר ספקות ביחס לזהותו של מבצעה. בדיוק לשם כך נקט הכתוב כדוגמה את הפיכת סדום ועמורה, שאירעה במהלך שמיימי ולא טבעי.

אמנם נשארנו עם השאלה הבאה: במרוצת התורה תוארו בפנינו מספר בריתות, בצירוף השכר והעונש הכרוך בקיומן או חלילה בהפרתן. לפתע, מחדש המקרא כי הפרת הברית תגרור עונש, שעצם אופן התרחשותו יעיד על מבצעו הא-לוהי. מדוע פרט זה נעלם עד כה? האם כאן התחדש מימד חדש בברית שטרם עמדנו עליו?

 ג. אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱ-לֹהֵינוּ

בפתח דברינו ציינו כדבר חריג, שהמקרא טורח לפרט את צידוקו העצמי של מפר הברית: "אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱ-לֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה: וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה" (כ"ט, י"ז-י"ח)

המכנה המשותף לפירושים השונים עולה אף מלשון הכתוב. כריתת הברית נועדה להקדים תרופה לחשש עתידי, שעדיין אי אפשר להתמודד עמו, מאחר שאינו חשוף לעין כל. אמנם אפשר ובלשונו של החזקוני טמון דבר נוסף: "פן יש בכם שרש פרה וגו' מסתיר בלבו העבירה כשרש זה המכוסה בארץ ואחר כך פורה, אבל אם יעשה העבירה בגלוי יש כח בידנו לעשות ממנו משפט"  (חזקוני שם)

רוב המפרשים ביארו כי מחשבת האדם כעת הינה כשורש, והחשש הוא שמא תתפתח ברבות הימים ללענה, הנראית לעין ותבוא לידי מעשה. לכן הכתוב מבקש להתעמת עם סכנה זו בעודה באיבה, בטרם ייאלץ להתמודד עם פירותיה.

ברם, יתכן שכוונת החזקוני אחרת. הוא טוען, שאין אנו חוששים ממי שיעבור עבירה בגלוי, שהרי הוא כשאר החוטאים שיבואו על עונשם במשפט. הקושי הוא להתמודד אל מול מחשבת חטא או כפירה בעצמה, מכיוון שלעולם תיוותר כמוסה מעין כל. הדימוי לשורש הלענה מתמקד בהיותו נעלם מעין האדם, ואף על אף פי שנדמה כ'אינו', אין הדבר כך. הוא אינו דומם, אלא פעיל ופורה. בקריאה שכזו הכתוב מתמקד בשורש, במחשבת הכפירה כשלעצמה, שהיא חטא נסתר. היכולת להצמיח מעידה על פעילותו ההרסנית של השורש, הסמויה מעין כל. בה הכתוב מתמקד, ועליה הוא מזהיר.

ד. שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי

כעת מתבהרת מחשבת החוטא המתוארת בפסוק. לפי הקריאה הרגילה, נראה הדבר מיותר קמעא 'לתת במה' לתכניתו של החוטא הפוטנציאלי, בטרם יישם את מחשבתו. אך עוד יותר קשה להבין, כיצד חשב חוטא זה כי יצליח להתחמק מהעונש?! הרי גם אם יצליח להתחמק מחיובו בברית, בהסתירו את תכניותיו העתידיות, הלא אשמתו תענה בו בעובדו אל ניכר, והעונש על עבודה זרה כבר קצוב מימים ימימה?!

נראה אם כן, שהחטא אודותיו מדבר הכתוב לא יתגלה לעולם. מדובר באדם שימשיך כל ימיו לקיים מצוות, אלא שליבו בל עמו, ובנפשו הוא סוגד לאלוהים אחרים[2]. במשך הדורות יהודים חיו כאנוסים ושמרו על יהדותם בסתר. כאן התורה מתארת מצב הפוך, בו היהודי חי כ'אנוס' בקיום יהדותו שלו! הידיים ידי יעקב אך הקול קול עשיו. התנהלות זו חורגת מיכולתו של בשר ודם לראותה, ולכן היא מסורה לשמים בלבד.

סגנון חיים שכזה יתכן שיהיה נחלת הפרט, אך גם יתכן שיתרחב להיות סגנון חיים ציבורי, בהיקף כזה או אחר. בגלוי מצייתים לחוקי הא-ל ותורותיו, אך ללא כיסוי אמוני בבורא העולם[3]. כעת מתעוררת השאלה איך ייענש ציבור כזה, בעוד כלפי חוץ 'ועמך כולם צדיקים'?

דווקא בשל כך נדרשת מכה משמיים, שאיש לא יוכל להטיל בה ספק כי מאת ה' היתה זאת. רק מכה שכזו ביכולתה להוכיח לעין כל, כי התנהלות הציבור הנענש הייתה אך למראית עין, וליבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו. כעת ברור מדוע הפרשיה מתרכזת רק בהפרת הברית ובאלות, כיוון שהיא מהווה השלמה לברית שתוארה קודם בהרחבה. אלא, שהיא מוסיפה ממד מאד מסוים של הפרת הברית, בסתר. כעת פסוק הסיום של הפרשה מתבקש מעצמו, ובכך נחתמת הברית על שלל ממדיה: "הַנִּסְתָּרֹת לַ-ה' אֱ-לֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה…"  (כ"ט, י"ז)

 ה. עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת?

נקודת התורפה הגדולה של ההסבר הזה, שהוא מתאר מצב שלעולם לא קרה. העם אמנם גלה, אך לא התלווה לכך אירוע חריג משגרת הטבע. דבר זה לכשעצמו לא סותר את הכתוב, כיוון שאירוע זה היה נצרך רק אם הציבור[4] ניהל שגרת חיים כפולה, אותה מתאר כאן הכתוב. מן העבר השני יש לציין, כי כל ניסיון להתאים את המתואר בפרשתנו לאירוע היסטורי מחייב 'כיפוף' פשט הפסוקים, לפחות בנוגע להפניה למהפכת סדום ועמורה. דוגמא לגישה כזו נמצא בדברי האברבנאל: "והמכות הם אשר 'גפרית ומלח שרפה כל ארצה' של ישראל באופן ש'לא תזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב'. ואמר זה על דרך ההפלגה להגיד שארץ ישראל בהיותה צבי לכל הארצות. הנה אחר חרבן בית המקדש תקולל בתבואותיה עד שתהיה 'כמהפכת סדום ועמורה אשר הפך ה' באפו ובחמתו', ומפני ההדמות שתהיה בא"י לסדום ועמורה ישפוטו הם שהיה ענין א"י בחורבנה נעשה בחרון השם ית' ובחמתו כמו שנעשה ענין סדום" (אברבנאל כ"ט, כ"א)

כפי שהקדמנו, ההשוואה למהפכת סדום ועמורה איננה מתמקדת רק ב'מבחן התוצאה' אלא גם באופן הפעולה, שלא תותיר מקום לפרשנות חלופית מאשר ביטוי לחרון אף ה'. גם אם זה על דרך ההפלגה, דבר כזה לא קרה[5].

מסקירת ההיסטוריה, לא בחורבן בית ראשון ולא בשני נוכל למצוא אירוע העונה לדרישות אלו. אם כך, ניאלץ לומר שהתורה מאיימת באירוע, שלבסוף לא התממש באופן בו תואר.

כאמור, בכתוב אף מתוארת הצדקת העונש של עם ישראל בידי הגויים כעונש על חטאיהם, בניגוד לפסוקים שציטטנו למעלה. מתבאר, שאף תחזית זו לא התממשה, והגויים המשיכו לראות בפורענות הבאה על ישראל הוכחה על אי קיומו של א-לוהים בישראל[6]. סיכום הדברים מעלה, שבסקירה היסטורית נתקשה לשבץ את המתואר כאן. זו אמנם נקודת תורפה, אך מבחינה לוגית היא מובנת. כפי שניסינו להציע, מעמד זה מתייחס וממשיך את הברית שתוארה בפרשת 'כי תבוא', אלא שמוסיף בה נופך. אם העם יפר אותה בגלוי, הרי עונשו כבר אמור שם. תוספת זו נצרכת רק לאופן מסוים של הפרת הברית בסתר, שיעורר צורך לפעול באופן שלא מותיר מקום לספקות. מכיוון שבסופו של דבר הברית הופרה בגלוי, הרי ש-ה' נטשם מעל אדמתם, כמתואר כאן, אך התייתר הצורך ליזום אירוע הדומה ל'מהפכת סדום ועמורה'.

 ו. עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ?

לעומת הקשיים העולים, יש לציין דווקא תמיכה ממקור בלתי צפוי. בספר ירמיהו מצאנו התייחסות לסיבת החורבן הממשמש ובא: "מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי ה' אֵלָיו וְיַגִּדָהּ עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר: וַיֹּאמֶר ה' עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא הָלְכוּ בָהּ: וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם וְאַחֲרֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר לִמְּדוּם אֲבוֹתָם: לָכֵן כֹּה אָמַר ה' צְ-בָאוֹת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מַאֲכִילָם אֶת הָעָם הַזֶּה לַעֲנָה וְהִשְׁקִיתִים מֵי רֹאשׁ: וַהֲפִצוֹתִים בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הֵמָּה וַאֲבוֹתָם וְשִׁלַּחְתִּי אַחֲרֵיהֶם אֶת הַחֶרֶב עַד כַּלּוֹתִי אוֹתָם" (ירמיהו ט', י"א-ט"ו)

הנביא נוקט במספר ביטויים המזכירים את פרשתנו. הנימוק לחורבן, המצוטט מפי ה' בעצמו, העסיק את הגמרא במסכת נדרים: "דאמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב: מי האיש החכם ויבן את זאת? דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו, דכתיב: ויאמר ה' על עזבם את תורתי וגו', היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה! אמר רב יהודה אמר רב: שאין מברכין בתורה תחלה" (נדרים פא.)

קביעת הגמרא שסיבת החורבן הייתה עלומה מעין כל, עוררה תשומת לב בקרב המפרשים. הנביאים היו מוכיחים השכם והערב את העם על חטאיו, ואם כן היאך הגמרא טוענת שהדבר נעלם מעיני הנביאים והחכמים? על כך השיב הר"ן שם בקטע מפורסם:

"דבר זה נשאל לחכמים וכו' ולא פרשוהו – מדכתיב 'ויאמר ה' על עזבם את תורתי' מכלל דליכא דידע להדורי טעמא אלא קודשא בריך הוא בלחוד. ומצאתי במגילת סתרים של ה"ר יונה ז"ל דקרא הכי דייק, דעל שלא ברכו בתורה תחילה אבדה הארץ, דאם איתא על עזבם את תורתי כפשטא משמע שעזבו את התורה ולא היו עוסקין ב-ה', כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פרשוהו והלא דבר גלוי היה וקל לפרש?! אלא ודאי עוסקין היו בתורה תמיד ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהים על מה אבדה הארץ? עד שפרשו הקדוש ברוך הוא בעצמו שהוא יודע מעמקי הלב שלא היו מברכין בתורה תחלה כלומר שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ"ל כך שיהא ראוי לברך עליה שלא היו עוסקים בה לשמה ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה והיינו לא הלכו בה כלומר בכונתה ולשמה אלו דברי הרב החסיד ז"ל והם נאים ראויין למי שאמרם.

הנה אם כן, שלדעת הגמרא גזר דין החורבן נחרץ דווקא על התנהלות בסתר, שבשר ודם לא יכול לה. רק יוצר כל, הבוחן כליות ולב, מסוגל להבחין בשרירות ליבם, כדברי הנביא המפנים לביטוי בפרשתנו.

(הרב גד אלדד. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).


[1] ושוב בתהלים: "הָיִינוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ: עַד מָה ה' תֶּאֱנַף לָנֶצַח תִּבְעַר כְּמוֹ אֵשׁ קִנְאָתֶךָ: ….עָזְרֵנוּ אֱ-לֹהֵי יִשְׁעֵנוּ עַל דְּבַר כְּבוֹד שְׁמֶךָ וְהַצִּילֵנוּ וְכַפֵּר עַל חַטֹּאתֵינוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ: לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם יִוָּדַע בַּגּוֹיִם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ" (תהלים ע"ט, ד'-י')

ועיין עוד במה שכתב בזה המשך חכמה בפירושו להפטרת 'וילך'.

[2] המשתחווה למראית עין לעבודה זרה, ללא שקיבלה עליו כאלוה, פטור (שבת עב:, סנהדרין סא:). אם כך, אפשר והדבר נכון גם להיפך – המשתחווה ל-ה' למראית עין, וליבו מכוון לאלהים אחרים, מוגדר כמפר הברית. לפי הצעתנו, זהו פשר הכתוב בהמשך פרשתנו (כ"ט, כ"ה): "וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְלֹא חָלַק לָהֶם".

[3] במהלך תיאור מחשבתו של החוטא מוזכר ביטוי קשה "לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה". המפרשים, כל אחד בדרכו, הצביעו שכוונת הביטוי הוא שהחוטא מבקש לטשטש את מעשיו הרעים על ידי קיומו במקביל מעשים נכונים, אף להצעתנו מתקיים הפירוש הזה, והוא אף משתלב בה יפה.

[4] התמקדנו בציבור, אליו מתייחסת התורה בהבטיחה מהפכת סדום ועמורה. בעוד ליחיד המאמץ דרך חיים שכזו, שלגביו היא מסתפקת בכך שה' יבדילו לרעה. יתכן שזה התממש ברבות הימים, ביחס ליחידים, אלא שהסביבה לא הכירה בכך שזו יד ה' שרודפת אותו, היות ואף הכתוב לא הבטיח עונש יוצא מגדר הטבע המעיד על אופיו השמיימי.

[5] אברבנאל בעצמו היה שותף לקריאה זו: "ומפני ההידמות שתהיה בא"י לסדום ועמורה ישפוטו הם שהיה ענין א"י בחורבנה נעשה בחרון השם ית' ובחמתו כמו שנעשה ענין סדום ולכן יאמרו הגוים שהוא הנכרי שזכר למעלה על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת מה חרי האף הגדול הזה. רוצה לומר אין אנחנו שואלים איך נעשה החרבן הזה ולא מי עשאו. כי כבר ידענו מתכונתו וענין חורבנו שהש"י עשאו בהשגחתו"

[6] אמנם ניתן לייחס אופן מחשבה שכזה לנצרות, שהכירה בקיומו של הבורא, וטענה בדיוק כך, שנטש את עם ישראל.

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • לעשות חיים
  • "לעברך בברית ה' " – השמחה שבברית
  • מצוות התשובה
  • "כמהפכת סדם ועמרה.." – "ואבדתם מהרה מעל הארץ"
  • ה"בעל שם טוב" על הפרשה - "לא נפלאת היא ממך"
  • "בפיך ובלבבך לעשותו"
  • בין רוחני ולגשמי
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.