על חטאים שבסתר, ועל חתימת השנה בפרשת התשובה

ה"ארורים"

הקשר לפרשת סוטה

בפרשתנו מתואר מעמד הברכות והקללות, שבו מונים הכהנים שנים עשר 'ארורים',[1] כנגד שנים עשר שבטי ישראל.
מעמד זה מזכיר מאוד את פרשת הסוטה בפרשת נשא, כאשר ניתן לזהות שני קווי דמיון מרכזיים. ראשית, הדגש על הקללה, שמתבטא גם בשימוש בשורש אר"ר משותף לשתי הפרשיות. כך נאמר בפרשת סוטה: "וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה יִתֵּן ה' אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ בְּתֵת ה' אֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה. וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן. (במדבר ה', כא-כב)

גם אצלנו מופיעה תבנית דומה בפרשת הקללות, שכאמור חוזרת על עצמה שתים עשרה פעמים: "אָרוּר … וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן". (דברים כ"ז, טו-כו)

"בַּסָּתֶר"

בנוסף לעצם הרעיון שהמתחייב מקבל על עצמו עונש של קללה במקרה שתופר ההתחייבות, גם תוכן ההתחייבות דומה – בשני המקרים יש דגש דווקא על דברים שנעשו בסתר. כך נפתחת פרשת הסוטה בתיאור הבא: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל. וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זֶרַע וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה וְעֵד אֵין בָּהּ וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה". (במדבר ה', יב-יג)

באופן דומה, במעמד המתואר בפרשתנו, המילה "בַּסָּתֶר" אמנם מופיעה פעמיים בלבד (בפסוקים ט"ו ו־כ"ד) – אך למעשה, כל העבירות האחרות המופיעות בפרשה, הן כאלו שנעשות בסתר – משום שמתוארים מעשים שקל להחביאם או להעלים מהם עין. בעקבות זאת עולה השאלה הבאה: במה 'זכו' הדברים הנעשים בסתר, שדווקא עליהם יש לכרות את הברית עם הכניסה לארץ?

כדי לענות על כך, נשווה נא בדמיוננו את המציאות ששררה בזמן המסע במדבר: מסתבר שבזמן השהות במדבר, הכל הכירו זה את זה. כאשר שישים ריבוא משפחות גרות במחנה של שנים עשר מיל על שנים עשר מיל, אי אפשר להסתיר כלום מאף אחד, כך שכל מה שהאדם עושה, אינו רק עניינו הפרטי אלא גם של שכניו – בין אם הוא רוצה בכך ובין אם לאו.

לעומת מצב עניינים זה, המציאות השוררת בארץ שונה בתכלית. שוב, נשווה נא בדמיוננו את המציאות השוררת בארץ לאחר כיבושה: כאשר בני ישראל יסיימו לכבוש את הארץ וכל אחד יחיה בנחלתו האישית, כל אחד יבנה לו בית משלו במרכז הנחלה, יקיף אותו בגדר חיה ובעצים נאים, ויכריז: 'זה הבית שלי, ומה שקורה בו הוא ענייני הפרטי' – במצב כזה, לא רק שקל הרבה יותר לחטוא בסתר ברמה המעשית, אלא שיש לכאורה מקום לטענה העקרונית לפיה אין זה מעניינו של הכלל להתערב בחייו הפרטיים של אדם זה או אחר.

בדיוק כנגד המציאות הזו והטענה הזו מכוון המעמד המתואר בפרשת כי תבוא, שבמהלכו כל אחד ואחד מושבע ומוזהר על ענייניו של רעהו: מעשיו של כל אחד משפיעים על העם כולו, וזכויותיו של הפרט כפופות לחובתו כלפי הכלל.

הברכה והקללה

מן הארורים נפנה אל הקללות והברכות. בכל שנה פרשת כי תבוא נקראת שתי שבתות לפני ראש השנה. מדוע?

"ר' שמעון בן אלעזר אומר: עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים [פרשת בחוקותיי] קודם עצרת [חג השבועות], ושבמשנה תורה [פרשת כי תבוא] קודם ראש השנה. מאי טעמא [מה הטעם]? אמר אביי ואיתימא [ויש אומרים] ריש לקיש: כדי שתכלה השנה וקללותיה. (מגילה לא:)

אך מעבר ל"תכלה שנה וקללותיה", נדמה שחובה להוסיף על דברי הגמרא עניין נוסף: בנוסף לפרשת הקללות, עזרא גם תיקן להם לישראל שיקראו את פרשת ניצבים לפני ראש השנה – כדי שתסתיים השנה בתשובה. נסביר.

מעמד הברכות והקללות מוזכר פעמיים בספר דברים, בפרשת ראה ובפרשתנו, היא פרשת כי תבוא. אך המעמד מוצג בצורה שונה לחלוטין בשני המקומות. בפרשת ראה הוא מתואר כך: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם. וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם". (דברים י"א, כו-כח)

כאן, הברירה המוצגת היא בין הברכה לקללה, ומודגש כי הבחירה נתונה בידיו של האדם. עם זאת, בהמשך החומש, בפרשת כי תבוא, מוצג תיאור שונה מאוד: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ. וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱ-לֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה. (דברים ל"א, טז-יז)

לעומת פרשת ראה שבה מודגשת יכולת הבחירה, כאן הכישלון מוצג כדבר בלתי נמנע – בסופו של יום, עם ישראל יבחר בדרך הלא נכונה, ויחטא. ועם כל זאת, מודגש כאן שגם אם החטא הוא בלתי נמנע, אין זה אומר בהכרח שיהיה עונש – משום שה' תיקן לנו את התשובה, מנגנון התיקון העצמי שקדם לעולם, ובזכותה נוכל להינצל מפגיעתן של הקללות – אם נצליח לשוב בתשובה על חטאינו.

הדגשת אפשרות התשובה היא אמירה הכרחית לפני ראש השנה, בפרט אחרי קריאת התוכחות: אמנם חטאנו לה', ואין ספק שעוד נשוב ונעשה זאת פעמים רבות. אך עומדת לנו התשובה, המאפשרת לתקן מחדש את דרכינו ולהיטיבן, וכך לצאת זכאים ביום הדין.


(הרב יעקב מדן. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בליל שבת קודש פרשת כי תבוא ה'תש"פ. סיכם שמואל פוקס, ערך אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב).

[1]    אם נמנה גם את "אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (דברים כ"ז, כו), שלא כרש"י.

 

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה
  • קצרצר לפרשת כי תבוא
  • הכרת טובה
  • תוך וקליפה
  • האם ייתכן חורבן שלישי? קריאת הברכות והקללות לפי שיטת רמב"ן בפירושו לתורה
  • "את ה' האמרת היום" – ההאמרה שבפעולה
  • שין של תפילין
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.