"מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי"

א. הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ

בסיום תיאור מעמד הר סיני בפרשתנו, מסופר על תגובת העם לחוויה שעבר: "וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם:  וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי: וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱ-לֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ: כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱ-לֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי: קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱ-לֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֱ-לֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ: וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ: מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם: לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם: וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כָּל הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם וְעָשׂוּ בָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לְרִשְׁתָּהּ" (ה', כ'-כ"ח)

כמו במקרים נוספים בספר דברים, עצם האירוע מוכר לנו מימים ימימה, וכעת נחשפים בו צדדים חדשים. הפעם הראשונה שהמקרא תיאר את מעמד הר סיני היה במהלך התרחשותו: "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק: וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱ-לֹהִים פֶּן נָמוּת: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱ-לֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ: וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱ-לֹהִים" (שמות כ', ט"ו-כ')

התוספת הבולטת בספר דברים הינה תגובתו של ה' לדברי העם, החסרה בספר שמות. אך דומה, שמעבר מלבד עצם העובדה ש-ה' הגיב לדבריהם, תוכן דבריו מנוסח בצורה מפתיעה: "מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם" (ה', כ"ו)

את התמיהה העולה מהדברים ניסחה הגמרא בדרכה: "תנו רבנן: מי יתן והיה לבבם זה להם – אמר להן משה לישראל: כפויי טובה בני כפויי טובה, בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל: מי יתן והיה לבבם זה להם, היה להם לומר: תן אתה" (עבודה זרה ה.)

כוונת הגמרא היא להצביע על הזרות במשפט הזה, בו הקדוש ברוך הוא מתפלל כביכול לתיחזוק מתמיד של יראתו בקרב העם.

כבר הראשונים התמודדו עם ניסוח זה, והציעו פתרון אחיד, המובא גם בחזקוני: "מי יתן והיה לבבם- אף על פי שיש בידי לתת, דברה תורה כלשון בני אדם""  (חזקוני שם)

רמב"ן מביא את הדברים בצורה מלאה יותר, המבארת את הסיבה שבעטייה ה' מנוע מלפעול בעניין, ולכן 'נאלץ' להתפלל: "בעבור היות רשות האדם בידו להצדיק ולהרשיע, והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, יאמר הכתוב כן, והוא כלשון בני אדם" (רמב"ן שם)

פתרון זה מהווה מענה תיאולוגי-פילוסופי למשמעות הראשונית העולה מניסוח המשפט כמו שהוא. אולם, מענה זה מצמיח שאלה חדשה במקומה – מה ראתה התורה לבחור ניסוח 'בלשון בני אדם' בהזדמנות עדינה שכזו?[1]

ב. וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי

על מנת לנסות לפלס נתיב לפתרון, נתמקד בנקודה נוספת יוצאת דופן המוצאת לה מקום בפרשיה זו: "וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל… וַתִּקְרְבוּן אֵלַי… וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ ה' אֱ-לֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ… וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת… קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱ-לֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ… וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ: וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ" (ה', כ'-כ"ה)

המקרא יודע לספר ש-ה' 'מצותת' לדברי העם אל משה. עובדה זו אין בה כדי להפתיע אותנו, כיוון שהמקרא אמון על התפיסה כי הכל גלוי וידוע לפניו, אך תיאורה באופן כה ישיר הוא נדיר במקרא. לשם השוואה נצטט את התיאור המקביל בספר שמות להכנות למעמד: "וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱ-לֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים… וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי… וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה':  וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה': וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה' " (שמות י"ט, ג'-ט')

כאן אנו עוקבים אחר דו-שיח רציף בין העם לא-לוהיו המתנהל באמצעות משה. על אף תיאור הדברים, ברור לכל כי המקרא גורס שאין ל-ה' צורך אמיתי שמשה יעדכן אותו בדברי העם. שוב אנו נזקקים למשפט המפתח בו כבר נעזרנו, הגורס כי 'דברה תורה כלשון בני אדם'. אך בעקבות זאת, נצטרך להבין מדוע כאן, בפרשת ואתחנן, המקרא פוסח על שלב התיווך של משה, וחושף כי ה' מצותת ישירות לדברי העם?!

ג. שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ

כעת, נבקש שוב לחזור לקטע בו פתחנו, ונחלק אותו לשניים, בשימת לב למילים החוזרות בו: "וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם: וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי: וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱ-לֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ: כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱ-לֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי: קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱ-לֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֱ-לֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ" (ה', כ'-כ"ד)

בקטע זה מדגיש העם שהוא בעמדת ה'שומע', בעוד ה' בעמדת ה'מדבר'. לאור הפחד של העם, הוא מבקש ממשה לעמוד בתווך, כך שמשה יהיה ה'שומע' ביחס ל-ה', ואז יהפוך ל'מדבר' ביחס לעם. בפסוק הבא מופיעה תגובת ה' להצעה: "וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ" (שם, כ"ה)

המקרא משתמש בדיוק באותם מילים, אך יוצר מצג בו הדמויות החליפו תפקידים. כעת העם הוא המדבר, בעוד ה' הוא השומע. אמנם אין הדבר בדיוק נכון, שהרי העם דיבר עם משה ולא עם א-לוהיו.

כעת נבין מדוע ה' מתואר כמצותת לדברי העם. העם ביקש ממשה 'להשתחל' לדו שיח בינו ל-ה', ובכך לחתום את המצב בו ה' מדבר לעם, והעם מתייצב מולו בתפקיד השומע. כדי ליצור היפוך תפקידים מושלם, בו ה' שומע לעם המדבר, יש צורך ש-ה' יתייחס לדבריהם הישירים ויצהיר ששמע אותם. כך יושלם היפוך התפקידים.

ד. קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים

מאמץ זה של המקרא להציב את העם מול א-לוהיו בדו שיח ישיר, מתבטא בנקודה נוספת. בטרם משה יעביר לעם את תוכן מעמד הר סיני, הוא טורח לעמוד על אופיו: "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ: יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן: וַתִּקְרְבוּן וַתַּעַמְדוּן תַּחַת הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם חֹשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל: וַיְדַבֵּר ה' אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל: וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים" (ד', ט'-י"ג)

העם, מסיבות ברורות, לא יכול לחזות בא-לוהיו, "כי לא יראני האדם וחי" (שמות ל"ג, כ'). משום כך, משה טורח להדגיש לעם עובדה זו, שתימנע מהם את הסטייה מדרך האמת: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה" (שם, ט"ו-ט"ז)

כעת נשים לב לניסוח ש-ה' נוקט בו ביחס לדברי העם אל משה, כשהמקרא מהפך תפקידים: "וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ" (ה', כ"א)

כאן, לכאורה, אין למקרא שום סיבה לשים בפיו של ה' את העובדה ששמע את "קול דברי העם". הפסוק היה מובן לחלוטין גם לו ביטוי זה היה נעדר[2]. לאור זאת, מסתבר שהמקרא מבקש להקביל את דברי העם לדברי ה' במתן עשרת הדברות, ולאפיין את דבריהם כשלב הבא בדו-שיח הישיר שהחל בהר.

לאחר שהצלחנו להבחין בכוונה זו, עלינו לחתור קדימה ולהבין מדוע המקרא מתאמץ ליצור היפוך תפקידים מושלם בין ה' לעם.

ה. ה' אֱ-לֹהֵינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵב

משה בוחר לפתוח את נאום המצוות במעמד היסוד של מתן המצוות בהר סיני: "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם: ה' אֱ-לֹהֵינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵב: לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת ה' אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת כִּי אִתָּנוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים: פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ה' וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר ה' כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ וְלֹא עֲלִיתֶם בָּהָר לֵאמֹר" (ה', א'-ה')

משה מבקש לשוות למעמד הר סיני משמעות נוספת, מעבר למסירה ראשונית של מצוות יסוד. הוא מכריז על המעמד כמעמד של ברית.

לאמיתו של דבר, דו משמעות זו של המאורע כבר מלווה אותנו מעת התרחשותו, בהזדמנויות שונות[3]. אולם, ברצוננו להפנות את תשומת הלב לכך שפרקנו מעיד על עצמו כבר מתחילתו, שזווית הראייה שלו היא הברית. לדעתנו, היבט זה יש בו כדי להביא מזור לתמיהות שהצבענו עליהן.

עצם הגדרתה של ברית טומנת בחובה שני צדדים, העומדים משני צידי המתרס. כל אחד מהם מתחייב בדבר מה, ובתמורה זוכה בחליפיו. דווקא בשל כך הגדרת התורה והמצוות ככריתת ברית יש בה חידוש משמעותי, בכל הקשור ביחסים בין היצור ליוצרו.

אנו נוטים לזכור את ההשלכות השליליות של התורה כברית, במקרה שהעם סר מדרך התורה ומתחייב בעונש כיוון שהפר את הברית. אמנם התורה מאריכה בתיאורים מפחידים של התנהלות זו, אך אסור שהן יאפילו על הצד השני, שכלול בברית. אם ישראל מצייתים למצוות התורה הרי שבוראם מחויב לספק להם את השכר שהתחייב לו בברית. העמדת היצור אל מול יוצרו כשווה מול שווים, והגדרת הבורא כמחויב על פי דין לברואיו, היא חידוש מהפכני, שהתורה הביאה לעולם.

מנקודת מבט זו, פרקנו מבקש להוסיף לה נדבך.

ו. מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי

לאחר שהבנו את כוונת המקרא המבצבצת ועולה מתיאור המעמד כפי שהוצג בפרקנו, ננסה לצעוד הלאה. כעת נתרכז בביאור ניסוח תגובתו של ה' במילות תפילה, עד שהוכרחו המפרשים פה אחד לענות ולומר 'דברה תורה בלשון בני אדם'. לדעתנו, ניסוח זה בא לחזק את אופיו של המעמד ככריתת ברית.

כבר הראינו כי הגדרת יחסי העם וא-לוהיו בברית, מחייבת יחסי 'תן וקח' ביניהם. מבחינת העם הוא 'נותן' ל-ה' מצוות, ו'בתמורה' מקבל שכר. אמנם, העמדת הדברים כך עלולה להיראות מגוחכת, שהרי ברור לכל שהעם איננו 'נותן' ל-ה' את המצוות. משום כך, המטרה של ציור היחסים כברית, תוך העלאת קרנו של העם, נסדקת.

תגובת ה' לדברי העם, באה בדיוק למלא נקודת תורפה זו. המקרא מצייר כאן דבר, ש"אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו". ה' מתייצב בעמדת 'השומע' לדברי העם – לאחר שהשמיעם הוא את דבריו – ומצהיר שהינו נזקק ליראתם! כביכול ה' מייחל לכך ומאחל כך לעצמו. הדברים נראים סתומים וחתומים. מהו פשרו של דבר? המקרא מנמק זאת במלים העוקבות: "לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם"  (ה', כ"ו)

מטרה זו חוזרת פעמים רבות בספרנו. פשט הדברים מורה ש-ה' מחבב את עמו ומייחל לטובתו, משל היה הורה שחפץ בכל הטוב לצאצאיו. אמנם הרמב"ן לימד אותנו שיש כוונה מעבר לכך:
"והנה יאמר הכתוב, כי היה במדת הדין להיותנו כן בגלות לעולם, לולי כעס אויב. ויורה זה, כי בגלותנו עתה תמה זכות אבות ואין לנו הצלה מיד העמים רק בעבור שמו, כענין שאמר ביחזקאל (כ', מ"א) וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם בם ונקדשתי בכם לעיני הגוים, וידעתם כי אני ה' בעשותי אתכם למען שמי לא כדרכיכם הרעים וכעלילותיכם הנשחתות בית ישראל, וכן נאמר עוד (שם, ט') ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגוים וגו'.
ולכך הזכיר משה בתפלתו (במדבר י"ד, ט"ו) ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר וגו', והשם יתברך הודה לו בזה (שם, כ') ויאמר ה' סלחתי כדברך. והטעם בטענה הזאת, איננו כרוצה להראות כחו בין שונאיו, כי כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו. אבל השם ברא את האדם בתחתונים שיכיר את בוראו ויודה לשמו, ושם הרשות בידו להרע או להטיב, וכאשר חטאו ברצונם וכפרו בו כולם לא נשאר רק העם הזה לשמו, ופרסם בהם באותות ובמופתים כי הוא א-להי האלהים ואדוני האדונים ונודע בזה לכל העמים.
והנה אם ישוב ויאבד זכרם, ישכחו העמים את אותותיו ואת מעשיו ולא יסופר עוד בהם, ואם אדם יזכיר כן, יחשבו כי היה כח מכחות המזלות והכוכבים וחלף ועבר. והנה תהיה כוונת הבריאה באדם בטלה לגמרי, שלא ישאר בהם יודע את בוראו רק מכעיס לפניו, ועל כן ראוי מדין הרצון שהיה בבריאת העולם, שיהיה רצון מלפניו להקים לו לעם כל הימים, כי הם הקרובים אליו והיודעים אותו מכל העמים" (רמב"ן ל"ב, כ"ו ד"ה אשביתה)

יוצר העולם ברא את עולמו בכוונת מכוון עם יעד ברור. לשם השגת יעד זה הועיד ה' לעמו תפקיד נכבד ומרכזי. במצב זה, שהבורא עצמו חפץ בו ולכן כבל את עצמו לתוכו, הוא אכן 'זקוק' לסיוע מעם ישראל כדי להשלים את תכניתו.

כך מבהיר המקרא שהבורא ועמו צועדים שלובי ידיים לעבר תיקונו של עולם. כשם שאובדנו של עם ישראל מייתרת את בריאת העולם, כך שפע ברכתו, המוענקת לו עקב צייתנותו לנתיב שהועיד הבורא לעולמו, תשמש זרקור לשאר העמים, ותמריץ אף אותם לדרך הישר. אם כן, טובתו של העם הנבחר משליכה ישירות על טובתו של הבורא, שבדרך זו יצליח לעמוד במשימה שהציב לעצמו.

(הרב גד אלדד. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).


[1] לשם השוואה, נצטט פסוק שמובא במרוצת דבריו של האב"ע: "הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ"       (ל', י"ט)
ברוח פסוקנו, המקרא יכול היה לומר 'החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ומי יתן ובחרת בחיים…".

[2] כבר האברבנאל עמד על ביטוי זה, ופירש בו פירוש נפלא (בדרך זו הלך גם רש"ר הירש, וע"ע העמק דבר): "וחז"ל דרשו בדברים רבה פרשת ואתחנן 'ואת תדבר אלינו- התשתם את כחי כנקבה ורפיתם את ידי כי ראיתי שאינכם חרדים להתקרב אליו מאהבה וכי לא היה יפה לכם ללמוד מפי הגבורה מללמוד ממני', עד שהודיעו הש"י שאינו כמו שחשב. שעם היות שדבריהם כפי הנראה שאמרו שלא ידבר הש"י עמהם היה בזה מהגנאי. הנה השם יתברך ראה כוונת דבריהם. וזהו אמרו וישמע ה' את קול דבריכם כדברכם אלי רוצה לומר לא חשש לדברים עצמם כי אם לקול הדברים שהיה הקול טוב ונאה ולתכלית טוב. ולכן אמר אלי שמעתי את קול דברי העם הזה אשר דברו אליך היטיבו אשר דברו. רוצה לומר כפי הקול כן ראוי שתשפוט הדברים כי דברי האדם הן טובים או רעים כפי הקול והאופן אשר ידבר אותם והדברים האלה אשר דברו אם היו בקול זדון או כעס או מיאוס היה דבריהם רעים וחטאים. אבל בהיותם בקול תחנה, הנה הקול ההוא מורה שהיטיבו כל אשר דברו"

ברם, לעניות דעתי פשט המקרא רומז לנקודה שהצבענו עליה.

[3] בנקודה זו הרחבתי בשיעור לפרשת 'בהר-בחוקותי', שנת התש"פ: "ספר המצוות וספר הברית" באתר בית המדרש הוירטואלי.

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • עצמת האש החזקה ביותר
  • בין קודש לחול
  • המזוזה בפרשה
  • "ואתכם לקח ד' ויוצא אתכם מכור הברזל ממצרים" (ד, כ)
  • רמז לשנות החורבן
  • "כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי" - המקור לייחוס בן הישראלי והנכרית אחר אמו
  • "אהבת עולם אהבתיך"
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.