על הרפואה

הדפסה

נחש הנחושת

בפרשתנו מופיע סיפור נחש הנחושת, המתואר בפסוקים הבאים: "וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּא-לֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל: וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל: וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל ה' וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי: וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי". (במדבר כ"א, ה-ט)

כיצד נתרפאו בני ישראל באמצעות הנחש? המשנה מסבירה זאת באופן הבא: "וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאין, ואם לאו היו נימוקים". (ר"ה ג', ח)

כלומר, ברור שנחש הנחושת כשלעצמו אינו מרפא, אלא העיקר הוא בתפילה ובפנייה לקב"ה, והן אלו שריפאו את העם.

הרמב"ן: "השם ממית ומחיה"!

הרמב"ן צעד בכיוון דומה והסביר שהרפואה באמצעות נחש הנחושת היא בעצם נס בתוך נס, משום שהרפואה הייתה דווקא על ידי הדבר המזיק. בעקבות זאת, הוא למד שכך יש להתמודד באופן כללי עם המחלות השונות: "והנראה בעיני בסוד הדבר הזה, כי הוא מדרכי התורה שכל מעשיה נס בתוך נס, תסיר הנזק במזיק ותרפא החולי במחליא… וידוע מדרכי הרפואות, שכל נשוכי בעלי הארס יסתכנו בראותם אותם או בראות דמותם… והכלל כי צוה השם שיתרפאו במזיק הממית בטבע ועשו דמותו ושמו, וכשיהיה האדם מביט בכוונה אל נחש הנחשת שהוא כעין המזיק לגמרי, היה חי, להודיעם כי השם ממית ומחיה". (רמב"ן במדבר כ"א, ט)

לפי הרמב"ן המסר העולה מפרשיה זו – בעקבות חז"ל – הוא שיש לבטוח בקב"ה ולא לדרוש ברופאים. כך מבואר ביתר פירוט בדבריו הנחרצים בנושא בפירושו לפרשת בחוקותי:

"והכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים, לא יתנהג ענינם בטבע כלל, לא בגופם, ולא בארצם, לא בכללם, ולא ביחיד מהם, כי יברך השם לחמם ומימם, ויסיר מחלה מקרבם, עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל, כמו שאמר 'כי אני ה' רופאך'.
וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים, כענין חזקיהו בחלותו… אבל הדורש השם בנביא לא ידרוש ברופאים. ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם…
וזו היא כונתם באמרם 'ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות', לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות, אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות כי נהג ברפואות והוא לא היה מעדת השם שחלקם בחיים, אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו, לא מפני חשש שמא ימות בידו, אחרי שהוא בקי במלאכה ההיא, ולא בעבור שיאמר כי השם לבדו הוא רופא כל בשר, שכבר נהגו. ועל כן האנשים הנצים שהכו זה את זה 'באבן או באגרוף' יש על המכה תשלומי הרפואה, כי התורה לא תסמוך דיניה על הנסים, כאשר אמרה 'כי לא יחדל אביון מקרב הארץ', מדעתו שכן יהיה. אבל ברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברופאים". (רמב"ן ויקרא כ"ו, יא)

כלומר, אומנם במצבנו הנוכחי אין ברירה אלא להיעזר ברופאים, אך במצב אידיאלי הרפואה תבוא ישירות מהקב"ה, בלי 'לדרוש ברופאים'.

ספר רפואות

השאלה מה הדרך הראויה להתרפא עולה במקום נוסף בדברי חז"ל: "תנו רבנן: ששה דברים עשה חזקיה המלך, על שלשה הודו לו ועל שלשה לא הודו לו. גירר עצמות אביו על מטה של חבלים – והודו לו, כיתת נחש הנחשת – והודו לו, גנז ספר רפואות – והודו לו". (פסחים נו.)

מדוע "הודו לו" על כך ש"גנז ספר רפואות"? רש"י על אתר מסביר זאת כך: "וגנז ספר רפואות – … לפי שלא היה לבם נכנע על חולים אלא מתרפאין מיד". (רש"י פסחים נו. ד"ה "וגנז")

כלומר, בדומה לשיטת הרמב"ן שראינו לגבי נחש הנחושת, רש"י מסביר שהרפואה באמצעות 'ספר רפואות' בעייתית משום שהיא גרמה לכך "שלא היה לבם נכנע על חולים". זהו הצד השלילי שבקיומו של ספר הרפואות. מטרתה החיובית של גניזתו, לגרום לחולים להתפלל, מפורשת בדבריו במקום אחר: "שגנז ספר רפואות – כדי שיבקשו רחמים". (רש"י ברכות י:)

הרמב"ם: "נודה לו על שהמציא רפואה"!

עם זאת, הרמב"ם חלק על גישה זו מכל וכל, ופירש את המשנה בצורה אחרת לגמרי:
"ספר רפואות, היה ספר שהיה בו סדר רפואות במה שאין מן הדין להתרפות בו… מדברים האסורים, ומחברו לא חברו אלא על דרך הלימוד בטבעי המציאות לא כדי להשתמש במשהו ממה שנכלל בו, וזה מותר… וכאשר קלקלו בני אדם ונתרפאו בו גנזו.
ואפשר שהיה ספר שיש בו הרכבת סמים המזיקין… שכשיראה הרופא אותם המחלות ידע שסם פלוני השקוהו ונותן לו דברים נגדיים שיצילוהו, וכאשר קלקלו בני אדם והיו הורגין בו גנזו". (פירוש המשנה פסחים ד', י)

הרמב"ם מציע שתי תשובות לשאלה מהו אותו ספר רפואות, וממילא מה הבעייתיות שבו שהובילה לגניזתו:

• לפי הפירוש הראשון, בספר נכללו רפואות מאגיות ומיסטיות – שאסורות מדאורייתא (בלאו) – וזו הסיבה שחזקיהו גנז את הספר.
• לפי הפירוש השני, בספר היו מרשמים לתרופות מזיקות שרק המומחים ידעו מתי השתמש בהן. כאשר חולים השתמשו בהן בלי הבחנה וניזוקו, עמד חזקיהו וגנזו כדי למנוע היזק זה מן הרבים.

אחרי שני הפירושים שהציע, מאריך הרמב"ם לדחות פירוש אחר – שמקביל לדבריו של רש"י: "ולא הארכתי לדבר בענין זה אלא מפני ששמעתי וגם פירשו לי ששלמה חבר ספר רפואות שאם חלה אדם באיזו מחלה שהיא פנה אליו ועשה כמו שהוא אומר ומתרפא, וראה חזקיה שלא היו בני אדם בוטחים בה' במחלותיהם אלא על ספר הרפואות, עמד וגנזו.
ומלבד אפסות דבר זה ומה שיש בו מן ההזיות, הנה ייחסו לחזקיה ולסיעתו שהודו לו סכלות שאין ליחס דוגמתה אלא לגרועים שבהמון.
ולפי דמיונם המשובש והמטופש אם רעב אדם ופנה אל הלחם ואכלו שמתרפא מאותו הצער הגדול בלי ספק, האם נאמר שהסיר בטחונו מה', והוי שוטים יאמר להם, כי כמו שאני מודה לה' בעת האוכל שהמציא לי דבר להסיר רעבוני ולהחיותני ולקיימני, כך נודה לו על שהמציא רפואה המרפאה את מחלתי כשאשתמש בה. ולא הייתי צריך לסתור פירוש זה הגרוע לולי פרסומו". (שם)

אם כן, הרמב"ם מצטט את הגישה שראינו לעיל גם בדברי הרמב"ן (אך לא את דבריו שלו, שכן הוא קדם לרמב"ן) ודחה אותה לחלוטין – ובביטויים חריפים ביותר.

אין צורך להאריך להסביר את דבריו מעבר לכך, שכן הם מדברים בשם עצמם. עם זאת, נציין רק שניתן לשים לב שהרמב"ם יוצא נגד שתי מגמות שונות, וממילא אומר כאן אמירה כפולה שתדחה את שתי המגמות הללו:

ראשית, הוא יוצא נגד תפישה שרווחה בימיו לפיה יש לרצות את הקב"ה כדי שיספק את צרכינו: הרמב"ם ראה את הקשר בין האדם לבוראו כמערכת יחסים אחרת לחלוטין.
שנית, בניגוד לתפישות מסוימות, הרמב"ם דגל בכך שאפשר, ואף רצוי, להתערב בטבע ולשלוט בו.

לפני שנמשיך, חשוב להדגיש כי עם ישראל קיבל את שיטת הרמב"ם בנושא זה בצורה מוחלטת, ויראים ושלמים רבים נעזרים בבתי החולים. אין לסמוך על שיטת הרמב"ן כלל.

מעלת הרופא

מן הרפואה, נעבור אל הרופאים עצמם. ראשית, נפתח במעלת הרופא: הרופא גומל חסדים בגופו ברמה הגבוהה ביותר משום שהוא מעניק חיים. זוהי גמילות חסד ללא שיעור ויש להתחשב בכך בשיקולי בחירת המקצוע: רופאים רבים הם צדיקי צדיקים, ואני אומר 'טוב שברופאים לגן עדן'![1]

כל זה נכון בהחלט, אבל עלול להיות לכך צד שני משום שלרופא יש עוצמה רבה: הרופא מציל חיים ובעצם יכול לקבוע את גורלם של מטופליו. הבעיה צצה במקרים של רופאים שאינם מתנהלים מתוך אידיאליזם ורצון לגמול חסדים, אלא מתוך אותה תחושת עוצמה – וזה עלול להשפיע לרעה (מאוד) על יחסי האנוש של הרופא שמתנהל מתוך תודעה זו.

הסיבה לתופעה די ברורה: הרפואה זינקה קדימה במאה העשרים – והיא ההישג המוסרי הגדול ביותר שלה – והאופן שבו היא התפתחה היה באמצעות המעבר מפנייה לסובייקט לפנייה לאובייקט. אבל הצד השני של אותה התקדמות בעצם גרם לרפואה 'להחפיץ' את החולה, וממילא הרפואה עלולה לסבול מחוסר אנושיות.

הדוגמא הטובה ביותר לכל אלו היא הניתוח: החולה מורדם ונאלם, ולרופא לא נותר אלא לחתוך בבשרו – בדיוק כפי שעושה הקצב באטליז – ובסופו של דבר, הודות לפעולה זו המטופל זוכה להינצל וממשיך לחיות.

אבל זה נכון לא רק לתחומים שיש בהם בעייתיות מובנית מבחינה אנושית כמו ניתוחים והרדמות, אלא גם בעניינים 'קטנים' וצדדיים: למשל, העובדה שהחולה לובש פיג'מה כל הזמן ללא תלות במצבו (מה שמזכיר כמובן בית סוהר). דוגמא נוספת היא העובדה שבמהלך 'ביקור רופאים' החולה נותר לבדו בלי קרוביו שיגנו עליו, וצנעת הפרט שלו נרמסת לחלוטין: הכרתי פרופסור מכובד שהיה לבוש בחליפה כל ימיו, אך מרגע שהגיע לבית החולים בזקנותו הכל נשלל ממנו והוא נותר 'הפציינט פלוני'. כמה עצוב! במקרה אחר, כשרעייתי מיכל עברה ניתוח קיסרי לא הייתי מוכן להיות בפנים ולראותה כאובייקט, ולכן נשארתי לומר תהילים בחוץ כדי להמשיך לראותה כסובייקט.

עד כאן הבעיה. מה הפיתרון? התשובה הבסיסית כמובן פשוטה: נדרשת גישה יותר אנושית לחולים. דוגמא טובה לכך ראיתי כשאבא ז"ל היה בבית החולים אחרי ניתוח: כאשר שותפו לחדר שאל אותו אם הוא הרב מהספר של הרב סבתו וכשנענה בחיוב ביקש ברכה, הכל השתנה: מהחולה 'אהרן' הוא הפך בחזרה ל'רב ליכטנשטיין'. כך האדם הפסיק להיות אובייקט וחזר להיות סובייקט.[2]

עם זאת, למרות כל הבעיות שישנן, חשוב לחזור ולהדגיש שרבים מצדיקי העיר נמצאים בצוותי הרפואה שבבית החולים: טוב שברופאים לגן עדן!

(הרב משה ליכטנשטיין שליט"א. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בסעודה שלישית בשבת קודש פרשת חוקת ה'תשע"ח, וסוכמה ונערכה על ידי אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)

[1] השוו ל"טוב שברופאים לגיהנם" (קידושין ד', יד).

[2] לא נאריך בכך, אך נציין כי הבעיה מחריפה בעקבות מחסור בתקציב ובכוח אדם, וכן בעקבות הביורוקרטיה המסועפת שבבתי החולים: דווקא בזמנים הקשים ביותר בחייו, האדם צריך להתמודד עם דברים אלו, וחבל.