מצוות פדיון הבכורות
אחת ממתנות הכהונה המפורטות בפרשתנו היא הבכורות. כידוע, מתנה זו מתחלקת לשלושה ענפים: בכור בהמה טהורה מוקרב כקרבן, וכל בשרו שייך לכוהנים; בכור הבהמה הטמאה נפדה בשה; ואילו תחת בכור האדם מקבל הכהן חמישה סלעים.
מצות פדיון בכור האדם מעוררת קושי מסוים. כדי לעמוד על קושי זה, עלינו לעיין ביסוד הדין שלפיו בכור האדם שייך לכהן. בפרשת בא קובעת התורה כי את בכור האדם צריך להקדיש לקב"ה: "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא". (שמות י"ג, ב)
כיצד יכול האדם להיות שייך לקב"ה? בפשטות, כוונת התורה היא שהבכורות צריכים להתגייס לעבודת ה': שייכותם לקב"ה באה לידי ביטוי ממשי בכך שהם משרתים בקודש, ומשמשים כשלוחיו וכמשרתיו של הקב"ה בעולם. ואכן, המשנה בזבחים (פי"ד מ"ד) קובעת שלפני שהוקם המקדש, עבודת הקרבנות התבצעה בבמות יחיד, ומי שעבד בהן לא היו הכוהנים אלא הבכורות. משחטא עם ישראל – ובכללו הבכורות – בחטא העגל, נפגע מעמדם של הבכורות, ולעבודת המשכן נבחרו הכוהנים, בני שבט לוי – שלא לקח חלק בחטא העגל. ברם, בשלב זה הבכורות עדיין לא הופקעו לחלוטין מעולם המקדש; ככל הנראה הבכורות אמורים היו לשמש כיד ימינם של הכוהנים בעבודת המשכן. הפקעתם הטוטאלית של הבכורות מעולם המקדש מגיעה רק בפרשת במדבר: בשלב זה מחליפים הלוויים את הבכורות, ומעתה הם אלו שישמשו לצד הכוהנים בעבודת המשכן. החלפה זו מתבצעת על ידי פדיית כל בכור באופן אישי על ידי לוי שמחליפו, ובנוסף – פדיית הבכורות העודפים באמצעות חמישה סלעים.
כאמור, על החלפת הבכורות בלוויים מספרת לנו התורה בפרשת במדבר. כיצד ניתן להבין, אם כך, את העובדה שבפרשתנו ממשיכה התורה ומצוה על פדיון בכור האדם? ניתן היה לצפות שלאחר הפדייה ההמונית של הבכורות והחלפתם בלוויים – קדושת הבכורות תופקע, ומצוות הפדיון שנאמרה לגביהם לא תעמוד בתוקפה.
נראה, שהשארת מצות פדיית הבכורות בתוקפה – גם לאחר החלפת הבכורות בלויים – משקפת את העובדה שהתורה לא התייאשה מהחזון שלפיו העבודה במקדש תתבצע דווקא על ידי בכורות ולא על ידי כוהנים או לוויים. חזון זה דוגל בכך שלכל עם ישראל – לכל משפחה ומשפחה בתוכו – יהיה חלק בעבודת המקדש. פסגת המפגש עם הקב"ה לא תהיה נחלה השמורה רק לשבט אחד בישראל, אלא תהיה פתוחה לציבור כולו, דרך נציגיו – הבכורות.
החטא גרם לגניזתו הזמנית של חזון זה. אך באמצעות מצות הפדיון משדרת לנו התורה את אמונתה בכך שיבוא יום שחזון זה יהפוך למציאות. נראה, שבכך נותנת התורה מענה מסוים גם לתביעה שהעלו קרח ועדתו בתחילת הפרשה: 'כי כל העדה כולם קדושים'.
(יצחק בן-דוד. נשלח במסגרת "יום יום" של ישיבת הר עציון)