פרשת במדבר – מה בין כהן ללוי?
אנו מתחילים השבוע בקריאת ספר במדבר, הרביעי במניין. מפתיע לגלות שפרשת במדבר היא הפרשה הראשונה בתורה שבה זוכה שבט לוי למעמד מיוחד. עד כה, שבט לוי אמנם מוזכר כאחד משבטי ישראל, אך בשום מקום לא מצוינת העובדה שיש לו מעמד ייחודי. פרשיות המשכן הרבות שבספר שמות, ופרשיות הקרבנות והמילואים שבספר ויקרא, כלל אינן משלבות את הלויים כחלק ממערך הקודש והמקדש. מצב זה משתנה, כאמור, רק בפרשתנו: "אך את מטה לוי לא תפקוד… ואתה הפקד את הלויים על משכן העדות ועל כל כליו ועל כל אשר לו, המה ישאו את המשכן ואת כל כליו והם ישרתוהו, וסביב למשכן יחנו" (א', מט-נ).
אם באנו לעמוד על סיבת הדבר, עלינו לעמוד קמעא על הבדל יסודי שבין מעמד הכהונה לבין מעמד הלויה. בעוד שמעמדם של הכוהנים הוא בעל ממד אונטולוגי-מהותי, הרי שמעמד הלויים הוא ביסודו פונקציונאלי-מעשי בלבד. ביחס לכוהנים התחדש מעמד אישי מיוחד, החורג מעל ומעבר לתפקיד כזה או אחר שעליהם לבצע. הלויים, לעומת זאת, אינם אלא קבוצה שיוחד לה תפקיד מסוים, שביצועו והאחריות עליו מקנים לה את מעמדה המיוחד (שהרי זהותם היסודית כלויים היתה קיימת זה מכבר, כאחד משבטי ישראל).
ניתן להוכיח קביעה זו, אך אנו נסתפק כאן בשני ביטויים הלכתיים שלה: כהן שכשר לעבודה יכול לבצע כל אחת מהעבודות המוטלות על הכהנים במקדש. לעומת זאת, לגבי לויים נשנתה הלכה מיוחדת: שוער לא יכול להיות משורר, וכן להיפך (רמב"ם הל' כלי המקדש פ"ג ה"י). נראה כי משתקף כאן הפער שהצגנו לעיל: קדושתו של הכהן היא כללית ומקיפה, וממילא מאפשרת לו לבצע את כל העבודות כולם; לעומת זאת, מעמד הלוי הוא מעשי-פונקציונאלי, ולכן הוא לא חורג מעבר לייעוד המעשי הנקודתי שאליו הוא הוכשר. באופן דומה, ניתן למצוא ביחס ללויים הגבלת גיל, שרק ממנה והלאה יכול הלוי לעבוד במקדש (מגיל 25 – סטאז'; מגיל 30 – כשירות מלאה). ביחס לכהן, לא קיימת הגבלה דומה. ביטוי נוסף להבדל בין השניים הוא ביחס לבעל מום: כהן שמוגדר כבעל מום פסול לעבוד במקדש לחלוטין, וזאת ללא תלות בגורם המום ובמיקומו – מעמדו ככהן נפגע, ועל כן הוא לא רשאי לעבוד במקדש (אך זהותו היסודית נשמרת, ועל כן הוא רשאי לאכול תרומה וקדשים). לעומת זאת, ביחס ללויים הכריע הרמב"ם (שם ה"ח) שרק ליקוי נקודתי שמפריע לעבודה הספציפית שעליה מופקד אותו אדם, פוסל אותו לאותה עבודה.
ספרי שמות וויקרא מוקדשים לבניית המשכן ולייסודו. ספר במדבר עובר לעסוק בתפקוד השוטף של המשכן במסגרת חייהם של בני ישראל במדבר. הלויים, שעיקר תפקידם היה לעבוד במשכן אך לא היו שייכים למערך הקודש באופן מהותי-אישיותי, ראויים להיכלל, אם כך, דווקא בספר זה. הכוהנים, לעומת זאת, התקדשו באופן מהותי: כשם שהמשכן מבטא את קדושת המקום, כך הם עצמם מבטאים את קדושת האדם.
(ר' יצחק בן-דוד. נשלח במסגרת "יום יום" של ישיבת הר עציון)