"מקדש מלך עיר מלוכה"
שתי הודאות
"הלל בכל יום"
ברוך ה', יש רגעים שבהם אני מרגיש כמו שהרגיש ר' יוסי כשאמר "יהי חלקי עם גומרי הלל בכל יום" (שבת קיח:). כבר שבעים שנה אנו רגילים להודות ביום העצמאות על מדינת ישראל ועל תקומת ישראל, ורגילים אנו כבר חמישים וכעת כבר חמישים ואחת שנה, להודות על שחרורה של ירושלים. מי שהיה אז זוכר את התחושות: הסכנה וחוסר האונים ברגעים מסויימים מצד אחד, ולעומת זאת כיצד ממש "רגע כמימריה", כהרף עין, הכל התהפך לטובה, עם כל הניסים הגדולים של אותם הימים שבאמצעותם הביא לנו הקב"ה ישועה גדולה שנראתה לעין כל. זה בוודאי מחייב הודאה כשלעצמו.
אבל אני מרגיש שיש לנו חובת הודאה נוספת על עצם שגרת החיים: אנו גרים במדינה שבה החיים מורכבים ולא פשוטים, ומתיחות ביטחונית היא מציאות תדירה בחיינו. ועם כל זאת עלינו לזכור כי עם ישראל חי בארצו, ירושלים משגשגת ויש שגרת חיים של עם שחי בעצמאות חיים מלאים. על כן יש תחושה מסויימת שצריך לומר הלל בכל יום – על כל יום.
על גבי זה, יש לזכור את מה שנאמר בהמשך הסוגיא שם, בחומרת אמירת הלל בכל יום: "אמר רבי יוסי: יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום. איני? והאמר מר: הקורא הלל בכל יום – הרי זה מחרף ומגדף! כי קאמרינן – בפסוקי דזמרא". (שבת קיח:)
יש הלל ויש הלל, ואינו דומה הלל המצרי לאותו "הלל שבכל יום", היינו פסוקי דזימרא. במה ייחודם הגדול של פסוקי דזימרא?
"אמר רבי אלעזר אמר רבי אבינא: כל האומר תהלה לדוד בכל יום שלש פעמים – מובטח לו שהוא בן העולם הבא. מאי טעמא? אילימא משום דאתיא באל"ף בי"ת – נימא אשרי תמימי דרך דאתיא בתמניא אפין! אלא משום דאית ביה פותח את ידך – נימא הלל הגדול דכתיב ביה: נתן לחם לכל בשר! אלא: משום דאית ביה תרתי". (ברכות ד:)
בגמרא מבואר שהמזמור "תְּהִלָּה לְדָוִד" (תהלים קמ"ה) – שהוא עיקרם של פסוקי דזימרא – מתאפיין בשני מאפיינים ייחודיים: הוא גם נכתב על פי סדר האלף-בית, והוא גם מבטא את נתינת החיים (בפסוק "פותח את ידך"), ובגלל שני אלו הוא כל כך חשוב. במילים אחרות, המזמור "תְּהִלָּה לְדָוִד" מבטא את הסדר הקבוע של החיים, אותם החיים השגרתיים – ועל כך תהילתו.
אותו סדר קבוע של החיים מתואר גם במסגרת הברכות שקראנו השבוע בפרשת בחוקותיי: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם: וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ: וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם". (ויקרא כ"ו, ג-ה)
בפסוקים מתוארת שגרה ברוכה שבה הכל ינהג כשורה: הכל יהיה טוב, ורגיל – וגם על כך יש להודות.
שני סוגי ההלל
אם כן, מה בין "הלל שבכל יום" להלל המצרי? השאלה היא בעצם האם הנס הגדול הוא היציאה מגדר הטבע והישועה כהרף עין, או שמא הנס היותר גדול הוא "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן" (תהלים קמ"ה, טז), אותה "תְּהִלָּה לְדָוִד" שהולכת לפי הסדר, מא' ועד ת', בכל מערכות החיים.
בכל שנה אנו מציינים את יום העצמאות ויום ירושלים ומודים על ההצלה ממוות לחיים ומעבדות לחרות. אבל אנו שוכחים להודות על שגרת החיים הבריאה והטובה שישנה כאן – וגם עליה צריך להודות פסוקי דזימרא, הם הם "הלל שבכל יום".
לסיכום נקודה זו, נאמר כי תמיד צריך להסתכל בשני המבטים: הראשון של ההודאה על רגעי ההצלה והנס, ועל כך אנו מודים גם ביום הזה. אבל יחד עם זאת, חשוב להודות גם על הרגעים הקטנים של החיים, על התגשמות הפסוק "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים" (זכריה ח', ד). גם על הודאה זו יש לומר "יהא חלקי עם גומרי הלל בכל יום".
"מקדש מלך עיר מלוכה"
חיבור המקדש והמלכות
ר' שלמה אלקבץ מדבר על "מקדש מלך עיר מלוכה / קומי צאי מתוך ההפיכה / רב לך שבת בעמק הבכא / והוא יחמול עלייך חמלה" (מתוך לכה דודי). ברוך ה', ירושלים היום אינה עמק הבכא, ואינה יושבת בתוך ההפיכה. בכל זאת, אנו ממשיכים לבקש על "מקדש מלך עיר מלוכה". מדוע?
במילים "מקדש מלך" הכוונה שירושלים היא מקום משכן ה', מקדשו של מלך עליון. אך בד בבד היא גם "עיר מלוכה", העיר שבה נמצא המלך שמנהל את המדינה, בבחינת "וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ" (שמו"א ח', כ). העיר שבה שוכנת מערכת המשפט, וגם מרכזי התרבות נמצאים בה. מה הקשר בין הדברים?
התשובה היא שבירושלים יש מבט מיוחד: כדי שהיא תהיה "מקדש מלך", צריך שהמלך יהיה בתוכה, משום ש"אין מלך בלא עם". בלשון המשורר, כדי שהיא תהיה "מקדש מלך", צריך שהיא תהיה "עיר מלוכה".
אך לא רק בהיותה "מקדש מלך" מתייחדת ירושלים, וגם יסוד ה"עיר מלוכה" של ירושלים ייחודי: מעבר לכך שהיא אמורה לבטא את "מלכותא דארעא" על המשתמע מכך, היא גם שואפת להיות זו שחוסה תחת מלכות שמים, וכפי שנאמר בפרשת המלך: "וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם: וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהָיו…" (דברים י"ז, יח-יט). לכן אותו "מקדש מלך" זקוק ל"עיר מלוכה" מצד אחד, ומצד שני גם "עיר מלוכה" זקוקה ל"מקדש מלך" ולהיות קשורה למלכות שמים, וכפי שנאמר בגמרא: "ת"ר: איזהו מטבע של ירושלים? דוד ושלמה מצד אחד, וירושלים עיר הקודש מצד אחר". (בבא קמא צז:)
דוד ושלמה מייצגים את המלכות כמובן, ו"ירושלים עיר הקודש" את המקדש שבה. מדברי הברייתא עולה כי צד המלכות וצד המקדש הם צדי אותו מטבע: הם תלויים זה בזה, זקוקים זה לזה, ומשלימים זה את זה.
התביעה הכפולה של ירושלים
אחרי שהבנו שעניינה היסודי של ירושלים הוא חיבור שני אלו – בירושלים, דומה שיש לכך משמעות גם בזמננו: אומנם עניינו של המקדש עצמו פחות נתון בידינו בימים אלה, אם כי כמובן ראוי וצריך לדרוש, לבקש ולהתפלל עליו. אך יש דברים שקשורים לפן של "עיר מלוכה" שבוודאי ובוודאי בידינו, ויש בידינו לפעול דרכם – כדי לקרב את ירושלים ל"מקדש מלך", כלומר לשאיפה להשראת השכינה בירושלים.
אסביר. קידום הפן של "עיר מלוכה" טומן בחובו תביעה כפולה. הראשונה, בהתנהלותנו כחברה. כאן, התשתית צריכה להיות של "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים" (הושע ב', כא). זוהי התשתית הראויה למדינה, תשתית הכוללת את ערכי הצדק והיושר, ואת הסולידריות והחמלה. היא כוללת את הדאגה לחלש וגם לצדק, את השאיפה למדינה שבה לא יעשקו דלים ולט ירוצצו אביונים. זהו צד אחד.
בנוסף לתביעה החברתית יש גם תביעה דתית: ירושלים צריכה לחרוט על דגלה ולשאת בגאון את רצון ה'. עליה לפעול לפיו ולהתחבר לעולמות של הנהגה רוחנית, ובלשון הפסוק הבא בהושע, "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה'" (שם, כב): ירושלים של אמונה, תורה, יראת ה' – ירושלים של הנהגה רוחנית משמעותית.
הפן הרוחני הזה של ירושלים נתגלה לעיני כל, ולכל הפחות נתגלו ניצנים וניצוצות שלו, בשנת ה'תשכ"ז, לפני חמישים ואחת שנה. כוונתי לאותה התעוררות רוחנית שהגיעה גם לאנשים שהיו רחוקים לגמרי מעולמה של התורה ומעולם המצוות: משהו התעורר באותם לבבות שלעתים נראים כלבבות אבן. הם נתגלו כלבבות בשר, לבבות חיים ופועלים. ירושלים היוותה, אז כהיום, את המטרופולין היינו המרכז הרוחני של העולם – גם של אומות העולם.
לנקודה הזאת יש משמעות יסודית שאנו שוכחים לפעמים, ולא רק ביחס לירושלים: כשאנחנו מדברים על חברה של ציונות דתית, כזו שמחברת את העולמות הרוחניים לארציים ומחפשת שילוב בין העולמות, השאלה היא מה הנקודה המרכזית – מה העולם הדומיננטי שבו אנו חיים, ועד כמה זהו שילוב אמיתי.
זו בדיוק הנקודה שאליה נכנסת התביעה של ירושלים, משום שזוהי לא 'עוד עיר' שיש בה מוסדות שלטון: היא "מקדש מלך עיר מלוכה". לא ירושלים כהרי פריז ולונדון, ואפילו לא כארץ ישראל כולה. ירושלים היא עיר הקודש: אם שאר הארץ היא הקרשים והיריעות, ירושלים היא משא בני קהת שצריך לשאת ברגישות. עלינו להציף את נקודות הקודש של ירושלים כדי שתהיינה בוהקות בכל סדרי החיים שלנו, ולהשקיע מאמצים גדולים יותר כדי שפן הקדושה שבירושלים יבוא לידי ביטוי קודם כל ביומיום שלנו, ואחר כך בהשפעה הסביבתית על החברה שמסביב: להאיר מאורה של ירושלים על עם ישראל כולו.
ירושלים יכולה להיות מופת, וודאי בראייה האידיאית של חז"ל, של חיים בהרמוניה ובשלמות: זוהי ירושלים ש"לא נתחלקה לשבטים" (יומא יב.), ושלכל אחד יש חלק בה – גם במישור הארצי. מתוך כך, אם ירושלים תהיה "עיר מלוכה", של מלכות בית דוד, שמושל בה אדם צדיק וירא א-להים, אזי תוכל אותה ירושלים להיות גם הבסיס והתשתית לאותו "מקדש מלך": כש"עיר מלוכה" קשורה במלכות שמים והעם מבקש על "מלכות שמים", או אז נבנית התשתית ל"מקדש מלך".
חתימה
השבת סיימנו את חומש ויקרא שיש לו שתי חתימות: בסוף פרק כ"ו ובסוף פרק כ"ז. לענייננו, נראה שהכפילות באה לבטא רעיון דומה לזה של ירושלים. לשם כך אציע הסבר למשמעות הסיום השני (שבפרק כ"ז) שמבחינה מסויימת מהווה חלק מן הספר, ומבחינה אחרת הוא חיצוני.
אסביר. ממעמד הר סיני ועד סוף פרק כ"ו מופיעה ברית סיני שהמרכיבים המרכזיים שלה הם "הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת" (ויקרא כ"ו, מו) שהקב"ה נתן לנו. פרשת בחוקותיי מתארת כיצד "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" (ויקרא כ"ו, ג) הקב"ה ימלא את התחייבותו ויברכנו, ואם חלילה לא ננהג כשורה הוא לא יעשה זאת ולא ימלא את חלקו ב'הסכם': זו דרכה של כל ברית.
אך בסיום החומש מופיע פרק הכולל את דיני ערכין וחרמין, ובחתימתו מופיעה הגדרה שונה: "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת" (ויקרא כ"ז, לד). הנקודה הבולטת בו היא שהמוקד הוא לא הפקודות המגיעו מלמעלה, אלא הדברים המבצבצים מלמטה. מדובר בו על אדם שקם בבוקר ואומר "הרי ערכי עלי" או מקדיש את ביתו או בהמתו – ובדינים אלו עוסק הפרק. למה?
בפרק זה נמצא אותו חלק בעבודת ה' ובחיבור לרוח שבא מיוזמת האדם מלמטה – וגם הוא הופך לחלק מן התורה, ואף לחלק מ"ברית סיני".
באותו אופן, בסוף הפרק מופיע עניין נוסף שאומנם אינו נובע מיוזמת האדם, אך צריך את פעולת האדם: "וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַה' הוּא קֹדֶשׁ לַה': וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אִישׁ מִמַּעַשְׂרוֹ חֲמִשִׁיתוֹ יֹסֵף עָלָיו: וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַה'". (ויקרא כ"ז, ל-לב)
מעשר הדגן והבהמה ייחודיים ואינם חלק מכ"ד מתנות הכהונה. במעשר הדגן והבהמה האדם לוקח את ברכת שדהו ובהמתו ועולה לאוכלה לפני ה' בירושלים בקדושה ובטהרה, ובזה ייחודם.
זהו בדיוק אותו הרעיון של ירושלים כמקום השכינה ומרכז הרוחניות בעולם. ירושלים שמחברת את אותה "עיר מלוכה" פשוטה וארצית, לעולמות הרוח והשכינה. כך מחבר האדם את חייו הפרטיים, מעשר דגנו ובהמתו ואוכלם בירושלים. זה נכון כמובן לא רק במישור הפרטי אלא גם במישור הלאומי: כל החול בירושלים – שבה מוסדות השלטון – נוסק ועולה מעלה מעלה.
ברוך ה' זכינו שאיננו עוד ב"הפיכה" ו"בעמק הבכא", ויהי רצון שכך גם נזכה במהרה ל"מקדש מלך עיר מלוכה", שבה תשרה השכינה ונזכה לראות את פני ה'.
(הרב ברוך גיגי. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה ביום ירושלים ה'תשע"ח, וסוכמה ונערכה על ידי אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).