על המשפט

הדפסה

פתיחה

פרשת בהר פותחת בפסוק הבא: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר". (ויקרא כ"ה, א)

מכאן משתמע שהפרשה נאמרה אל משה כבר בהר סיני. על כך הקשה רש"י את קושייתו הידועה: "בהר סיני – מה ענין שמיטה אצל הר סיני?". (רש"י ויקרא כ"ה, א)

השאלה מה עניינה של פרשיית השמיטה בהר סיני שקולה לשאלה מה מייחד מצווה זו שבזכותו היא נאמרה לנו בפרטיה בהר סיני. אך לשאלה זו יש גם צד שני, משום שגם בפשטי המקראות פסוק זה מעלה שאלה: כמו שראינו, ספר ויקרא הנחתם בפרשות בהר-בחוקותי, פותח בדברי ה' אל משה מתוך אוהל מועד. בשלב זה של החומש בני ישראל נסעו מהר סיני כבר מזמן, וה' כבר מדבר אל משה ממקום אחר. אם כן, כיצד יתכן שפרשתנו נאמרה בהר סיני?

בתשובה לשאלתו של רש"י ניתן להציע שבמובן מסויים פרשתנו חותמת את מעמד הר סיני – ואכן בסוף פרשת בחוקותי מופיע פסוק שחותם את ספר הברית, אותו "סֵפֶר הַבְּרִית" (שמות כ"ד, ז) שניתן בהר סיני: "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי". (ויקרא כ"ז, לד)

אם כן, נראה ששאלתנו התהפכה: אומנם ברור מדוע הציווי ניתן בהר סיני, אך עדיין עלינו לברר מדוע בין הציוויים השונים מפריד רוב רובו של ספר ויקרא שנאמר באוהל מועד. כדי להבין זאת, עלינו לחזור ולבחון את תוכנו של ספר הברית ואת מהותו.

הברית

מוטיב החוזר על עצמו פעם אחר פעם בפרשיות השבוע האחרונות הוא ארץ ישראל: התורה מסבירה שהארץ שייכת לקב"ה והוא נותן אותה לנו. זו אינה נתינה גמורה והיא מטילה עלינו מגבלות מסויימות.

כך, בפרשת בהר נאמר שארץ ישראל אינה יכולה להימכר לצמיתות שהרי מלכתחילה היא של הקב"ה – "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא כ"ה, כג). גם בסדר הקללות של פרשת בחוקותי ניתן לראות את החשיבות של הארץ. בין השאר לקראת סוף הקללות בתיאור עונש הגלות, נאמר ש"אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ" (ויקרא כ"ו, לד): התורה מזהירה אותנו מעונשים היוצאים מזלזול בה.

הברית על הארץ מבוססת על עיקרון קדום יותר: ברית האבות. עוד לפני יציאת מצרים הובהר לבני ישראל שיציאת מצרים תהיה בזכותם של אברהם, יצחק ויעקב. גם בפרשיית הקללות נאמר שהגאולה שתבוא אחרי הקללות תהיה בזכותם של האבות: "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר" (ויקרא כ"ו, מב). גם אם בני ישראל יחטאו, מובטחים הם שתעמוד להם זכות האבות.

תוכן הברית

אחרי שעמדנו על הזיקה בין פרשות בהר-בחוקותי לברית שבסיני ולברית עם האבות, נפנה לברר את תוכנה של אותה הברית. סדר הקללות שבפרשת בחוקותי נחתם בפסוק הבא: "אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה". (ויקרא כ"ו, מו)

התורה מסבירה שתוכנו של ספר הברית משולש: חוקים, משפטים ותורות. למה הכוונה?

החוקים הם המועדים והם נקראים כך משום שהם קבועים בכל שנה ושנה. כידוע, המשפטים הם דיני הממונות הנוהגים בין אדם לחברו שפורטו כבר בפרשת משפטים. התורות אלו פרשיות הקורבנות, שם נאמר "זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה" (ויקרא ו', ב), "זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת" (ויקרא ו', יח), ועוד.

כעת מובן מדוע פרשת ויקרא נכללת בחומש ויקרא אף שנאמרה כבר באוהל מועד: גם פרשיות הזבחים כלולות בספר הברית, ולכן יש להזכיר גם את מה שנאמר באוהל מועד.

באשר ל"משפטים", באופן מובהק רוב דיני הממונות נמצאים בפרשת משפטים שבספר שמות. עם זאת, ניתן למצוא חלק מאותם ה"משפטים" גם במהלך ספר ויקרא: גם פרשת קדושים כוללת מספר דינים בין אדם לחברו, השייכים לאותם משפטים, וניתן למצוא דינים שכאלו גם לאורך פרשות בהר-בחוקותי.

אם כן, כל אותן הפרשות מקבלות אופי מיוחד. כובע של קדושה מונח עליהן, והן משרתות מטרות נעלות יותר מאשר שמירה על הסדר החברתי. לא בכדי הנימוק לכמה מהן הוא "אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא י"ט, לו; כ"ה, לח; וכן כ"ו, יג).

כך בפרשיית עבד עברי מבואר שאדם מישראל לא נמכר "מִמְכֶּרֶת עָבֶד", והטעם הוא "כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא כ"ה, מב), ועל כך דרשו חז"ל: "כי לי בני ישראל עבדים – ולא עבדים לעבדים" (קידושין כב:). גם הארץ אינה נמכרת "לִצְמִתֻת" (ויקרא כ"ה, כג), משום שהארץ שייכת לקב"ה, ובלשון הפסוק, "כִּי לִי הָאָרֶץ" (שם). גם הציווי על השמיטה אמור לאפשר לארץ לשבות, שהרי הארץ כולה לקב"ה.

לאור זאת ניתן להבין את בצורה מעמיקה יותר את ייחודם של משפטי התורה, כפי שמתואר בפסוק הבא: "לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם הַלְלוּ יָ-הּ". (תהלים קמ"ז, כ)

המשורר מסביר שלגויים אין משפטים. זאת אף שידוע שהגויים הצטוו במצוות הדינים ובכלל על שבע מצוות בני נוח. לא זו אף זו, הרמב"ן בפירושו לתורה (בראשית ל"ד, יג בהקשר מעשה שכם) אף מבין שהדינים שבהם חייבים בני נוח הם דיני הממונות כפי שהם מופיעים בתורה. כיצד אם כן ניתן לומר שבני נוח אינם יודעים משפטים?

על פי דברינו ניתן להסביר שלבני נוח חסרה ההבנה לפיה גם המשפטים מבטאים את קדושתו של הקב"ה ולא רק את הסדר החברתי: ההבנה שגם המשפטים בין אדם לחברו מבטאים את הצדק הא-להי היא המייחדת את המשפטים של בני ישראל.

משפטי ה'

בתוך הקשר זה בולטות שתי פרשיות שונות. הראשונה היא פרשיית איסור הנשך והריבית. מסברא יש מקום רב להתיר את גביית הריבית – הרי אדם שרוצה רשאי להשכיר חפץ ששייך לו ולקבל כסף בתמורה. למרות זאת, התורה אוסרת עלינו להשכיר את הממון שלנו ולקבל תשלום על השימוש בו. אומנם מצאנו חילוקים למדניים בין "טיבעא" וכסף לבין פירות, אבל הקושי הרעיוני עדיין עומד על תילו.

גם איסור אונאה די מפתיע מסברא פשוטה: אונאה היא מכירה שנעשית בהסכמה בין שני הצדדים, כאשר שווי המכירה הוא מעל שווי השוק: מדוע התורה קובעת איסור על מכירה של חפץ במחיר מופקע – למרות שהעסקה מתבצעת בין שני אנשים בוגרים? הגמרא מסבירה שבכל שינוי יהיה איסור, כאשר מעל רף מסויים המכירה תהיה בטלה מעיקרא – אם כן, מדוע התורה אוסרת על כך מעבר לאיסור הריבית, אף שאלו איסורים הנוגדים את ההיגיון הכלכלי הפשוט?

בתשובה לכך נשים לב למיקום שבו נמצא איסור הריבית מבין ארבעת הטורים: דיני הריבית משובצים בחלק 'יורה דעה' – אף שעל פניו זהו תחום ממוני מובהק. נראה שמטרתה של קביעה זו היא להבהיר שהאיסור על הריבית איננו איסור ממוני גרידא, אלא גם בא להעניק אופי מסויים להתנהלות החברתית: אסור לנו להתנהל באופן שבו "אדם לאדם זאב", אלא עלינו לנסות לפתח מערכות יחסים כלכליות-מוסריות. ראייה טובה להבנה זו היא מכך שהריבית לא נאסרה בהלוואה לגויים אלא רק בהלוואה לישראל.

אם כן, ראינו שספר הברית בא ללמדנו שגם דיני ממונות מכוונים מלמעלה: גם דיני המסחר, הקרקעות והעבדים באים ללמד אותנו מסר, על אף הקושי הכלכלי שנובע מהם. ההיגיון העומד מאחורי דינים אלו הוא לא ההיגיון הכלכלי הצרוף, אלא היגיון מוסרי שעליו מתבסס ספר הברית כולו – ספר הברית מלמד אותנו מהו האופן הנכון בו יש לחיות בארץ וכיצד עלינו לנהוג בתור חברה: "אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה". (ויקרא כ"ו, מו)

מסתבר שהסדר שבו בחרה התורה לחלק את שלושת חלקי ספר הברית איננו מקרי, ולא בכדי חלק המשפטים נמצא בין התורות לחוקים: התורות והחוקים באופן ברור ומובהק ניתנו מהקב"ה ומבטאים אמת א-להית. בנקודה זו באה התורה ומחדשת שגם המשפטים באים ללמד אותנו עיקרון זה – גם המשפטים באים מהקב"ה, וגם הם באים לשרת את המטרה העליונה.

(הרב ברוך גיגי שליט"א. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה לבני שיעור ב' בשבת קודש פרשת בהר-בחוקותי ה'תש"פ. השיחה סוכמה על ידי אביעד ליפשטט ונערכה על ידי אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).