פרשת עריות: קדושת החיים או חיי קדושה

פתיחה

פרשת עריות כפולה היא בתורה, ומופיעה בשתי הפרשיות שאנו קוראים בשבת זו – פעם ראשונה בסוף פרשת אחרי-מות בפרק י"ח, ופעם שנייה בסוף פרשת קדושים בפרק כ'. בדברים הבאים ננסה לעמוד על פשרה של כפילות זו ועל מה שניתן ללמוד ממנה.

ההסבר הנפוץ לכפילות מבוסס על היסוד המפורסם בהלכה, "אין עונשין אלא אם כן מזהירין", ואם כן פרק י"ח עוסק באזהרות, שהן עצם איסורי העריות השונים ופרק כ' דן בעונשים שיש להטיל על העבריינים הקרבים אל העריות.

עם זאת, נראה שהסבר זה אינו ממצה משום שבתווך בין שני פרקי העריות נמצא פרק י"ט, עיקרה של פרשת קדושים: לכן, מסתבר שיש מכנה משותף לכלל הפרקים הללו, ולאור זאת נראה שיש להבין את היחס בין הפרקים באופן מעט שונה.

איסורי עריות ועונשם

כהקדמה, נשים לב שאין זה מדויק שפרק י"ח הוא רק פרק האזהרות – משום ששמענו בו אף עונש הן במישור האישי הן במישור הציבורי: "כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ: וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם: כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם". (ויקרא י"ח, כז-כט)

בפסוקים אלה מופיע עונש אישי – מי ש"יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה" נענש בכרת. אך המוקד המרכזי כאן הוא ציבורי: לפני כן נאמר שטומאת הארץ מקיאה את היושבים עליה – כלומר ארץ ישראל אינה יכולה לסבול זימה ותועבה. ממילא, טומאת הארץ גוררת את העונש הציבורי, הגלות, שהוא תוצאה 'טבעית' של הטומאה שאותה מקיאה הארץ. לעומת הפסוקים הללו שבפרק י"ח, בפרק כ' המוקד אחר – על כל אחת מן העבירות נאמר מהו עונשו האישי של החוטא – ארבע מיתות בית דין או כרת.

בתמצית, פרק י"ח מתמקד בטומאת הארץ ובהקאת יושביה, ואילו פרק כ' מתמקד בעונש האישי על גילוי העריות. מדוע? נראה שההבדל נובע משתי נקודות מבט שונות על ערך החיים וחשיבותם.

ההבדל בין שתי פרשיות עריות

כדי לעמוד על שתי הגישות, נחזור להתחלותיהם של שני הפרקים הללו. נפתח בפרק י"ח שמתחיל בפסוקים הבאים: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם: כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ". (ויקרא י"ח, א-ג)

צאצאיו של חם, מצרים מזה וכנען מזה, שטופים בעריות כאביהם מולידם. על כן מצווה התורה להתרחק מדרכיהם, וכפי שנאמר במדרש: "איש איש אל כל שאר בשרו וגו' ערות אביך וגו'. כנען עצמו גלה את ערות אביו ונעשה עבד, שנאמר ויאמר ארור כנען וגו'. ואת מוצא לא גלו יושבי ירושלים עד שגלו עריות דכתיב ערות אב גלה בך וגו'. ומצרים וכנען הם בני חם, דכתיב ובני חם כוש ומצרים וגו'. מצרים מגלה עריות וכנען מגלה עריות, אלו פרוצים בזנות ואלו פרוצים בזנות לכך נאמר כמעשה וגו'". (מדרש פתרון תורה פרשת אחרי עמוד 69)

בצד האזהרות הללו, בהמשך הפרק מודגש הצד החיובי של שמירת התורה: "אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'". (ויקרא י"ח, ד-ה)

התורה מבטיחה כאן שבמקרה שבני ישראל ישמרו מאיסורי עריות, ויעשו את משפטי ה' ואת חוקותיו, הם יזכו לחיים. בהחלט מתאימה לכאן דרשת חז"ל, "וחי בהם – ולא שימות בהם" (יומא פה:).

אף פרק כ' פותח ומסיים ביסודות דומים, הנוגעים לשמירת התורה – אך בתוספת נופך. בתחילתו נאמר: "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם". (ויקרא כ', ז-ח)

ובסופו: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ". (ויקרא כ', כב)

במעבר מפרק י"ח לפרק כ', ניתן לזהות שתי נקודות מחודשות: הראשונה, יסודות הקדושה שלא הוזכרו בפרק י"ח, והשנייה, ההדגשה היתרה של החובה לשמור את כל החוקים ואת כל המשפטים. מה פשר ההבדל?

החיים והקדושה

מההבדלים הללו שבין הפרשיות, דומה שניתן לזהות שיש כאן שני רבדים שונים באיסורי עריות. תמצית הפער היא בין 'קדושת החיים', ל'חיים של קדושה'.

ככלל, איסורי עריות נובעים משני יסודות: הראשון, היסוד הטבעי הנורמלי של החיים, המבט הטבעי נוגד מהותית את הקשר של יחסי אישות בין אב לביתו ובין אם לבנה, וכן לגבי שאר העריות. רק השטופים בזימה, אינם מבחינים בין הדברים. מנקודת מבט זו, איסורי עריות הם איסורים חמורים: הם מטמאים את האדם, מטמאים את הארץ ואף גורמים לגלות.

במבט הטבעי והאנושי הערך העליון הוא קדושת החיים, וגם קיום המצוות הוא כדי לאפשר חיים: "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם – ולא שימות בהם" (בעקבות יומא פה:). לפיכך, בפרק י"ח התורה מצווה על שמירת החוקים והמשפטים – אך בלא הדגשת הכּוּלִיוּת, הטוטאליות. במקרה של פיקוח נפש, גובר הערך של "וָחַי בָּהֶם".

לאחר פרק י"ח מגיע פרק י"ט. פרק זה בונה את הקומה העליונה של החיים, חיים שהם בזיקה לה' – "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי" (ויקרא י"ט, ב). כאן באה הדרישה לעם הקדוש הניצב לפני ה' לחיות חיי קדושה: אין להסתפק בחיים בלבד, אלא יש לדרוש התקדשות. התקדשות זו תושג על ידי אותן המגבלות המאפיינות אדם שאינו שקוע בהנאות העולם הזה, אלא רואה בהם אמצעים לקיום החיים לפני ה' – וזהו תפקידן של כל המצוות שבפרק י"ט (שהן בין אדם לחבירו) המבטאות צד זה של קדושת החיים.

מנקודת מבט זו, לא החיים עצמם הם הערך העליון, אלא איכותם, ומשמעותם כמי שמקיימים את האדם לפני ה'. ממילא, קיימת עקרונית גם אפשרות של מסירת החיים – אם לא מתאפשרים חיי קדושה ח"ו.

לפיכך, בפרק כ' מודגש החיוב הטוטאלי, ובו מתחדשת הדרישה של "יהרג ואל יעבור" בשלוש העבירות החמורות הפוגעות אנושות בערך של חיי הקדושה: על שלוש העבירות החמורות, לא נאמר הכלל "וחי בהם – ולא שימות בהם" (יומא פה:).

מסיבה זו, העונש על העריות שבפרק כ' הוא עונש של אובדן החיים – בארבע מיתות בית דין או בכרת: משום שאיסורים אלה אינם בעיה מצד החיים ה'טבעיים' בלבד, אלא פוגעים יסודית במושג חיי הקדושה הנדרשים מעם קדוש. ממילא, העובר על כך ראוי לו שלא יחיה: אין מקום לחיים בעם ישראל בלא יסוד הקדושה שבהם.

במילים אחרות, בפרק כ' בא הרובד הנוסף של איסורי עריות, כחלק ממערכת מצוות הקדושה. כאן, העונש הוא לא גלות בלבד אלא כיליון מוחלט. הקדושה קשורה בטבורה לייחודו של עם ישראל כעם ה', ורק בשמירה עליה הוא יוכל לממש את ייעודו, ויהי רצון שנזכה למימוש אותה הקדושה, כפי שנאמר בחתימת הפרשה: "וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת אַדְמָתָם וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים. … וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי". (ויקרא כ', כד, כו)

(הרב ברוך גיגי שליט"א. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בליל שבת קודש פרשת אחרי-מות קדושים ה'תש"פ, וסוכמה ונערכה על ידי אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. כל הזכיות שמורות לישיבה ולרב).

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • תשובה חוזרת ביום הכיפורים
  • "דבר אל כל עדת בני ישראל קדושים תהיו"
  • על איסור אכילת דם
  • בשר תאווה במדבר ובארץ
  • כיבוד ה' וכיבוד אב ואם
  • קדושים תהיו
  • היום השמיני ויום הכיפורים
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.