על קורבן היולדת והימים הלאומיים
פתיחה
פרשות תזריע-מצורע פותחות בדיניה של היולדת, וביניהם נמצא גם קורבן היולדת. במבט ראשון, כל הרעיון של קורבן על הלידה אינו מובן: מדוע יש לכפר על דבר טבעי שקרה כמו לידה – ולא רק טבעי, אלא גם חיובי ומשמח שאף נחשב כמצווה?
כפרה או כופר?
כבר חז"ל היו ערים לקושי זה, ור' שמעון הסביר שהקורבן מכפר על כך שהיולדת עברה על שבועתה: "שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי: מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן? אמר להן: בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קרבן". (נידה לא:)
ר' שמעון מסביר שהיולדת סובלת כל כך בעת הלידה, עד שהיא נשבעת "שלא תזקק לבעלה", אלא שלאחר שהלידה עוברת מסתיימת היא כמובן חוזרת בה – ועל כך עליה לכפר.
עם זאת, נראה שניתן להציע כיוון מעט אחר להבנת משמעותו של קורבן הלידה. לשם כך, נזכיר מקרה אחר שבו בני ישראל מקריבים קורבן – לאחר המלחמה במדין: "וַיִּקְרְבוּ אֶל מֹשֶׁה הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר לְאַלְפֵי הַצָּבָא שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת: וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה עֲבָדֶיךָ נָשְׂאוּ אֶת רֹאשׁ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ: וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן ה' אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי זָהָב אֶצְעָדָה וְצָמִיד טַבַּעַת עָגִיל וְכוּמָז לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵינוּ לִפְנֵי ה'". (במדבר ל"א, מח-נ)
גם מחצית השקל, באה כדי ש"לֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם" (שמות ל', יב), ולפי פשוטו של מקרא, מדובר שם בכופר כדי שלא יהיה נגף במלחמה. יתכן שגם כאן בעצם מדובר בקורבן שמשמש כמעין 'כופר נפש'.
הסכנה בלידה
בכל מקום שיש כופר נפש יש סכנה והצלה ממוות. ואכן, האפשרות שקורבן יולדת משמש ככופר נפש מתבססת על כך שבימים עברו, הלידה כללה סכנה גדולה וצער רב.
דוגמא טובה לכך נמצאת במשנה במסכת שבת (ב', ו) הקובעת ש"על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן: על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר". בלי להיכנס לשאלת משמעות הקשר בין העבירות הללו דווקא למוות, משמע מן המשנה כי מדובר בעניין נפוץ: מוות בלידה רח"ל לא היה נדיר במיוחד בזמנם.[1]
עניין זה עולה גם בהפטרה לשבת ראש חודש שקראנו אך לפני שבוע בשבת פרשת תזריע-מצורע שחלה בראש חודש אייר (ההפטרה מתאימה לפרשת תזריע בפני עצמה): "בְּטֶרֶם תָּחִיל יָלָדָה בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ וְהִמְלִיטָה זָכָר: מִי שָׁמַע כָּזֹאת מִי רָאָה כָּאֵלֶּה הֲיוּחַל אֶרֶץ בְּיוֹם אֶחָד אִם יִוָּלֵד גּוֹי פַּעַם אֶחָת כִּי חָלָה גַּם יָלְדָה צִיּוֹן אֶת בָּנֶיהָ: הַאֲנִי אַשְׁבִּיר וְלֹא אוֹלִיד יֹאמַר ה' אִם אֲנִי הַמּוֹלִיד וְעָצַרְתִּי אָמַר אֱ-לֹהָיִךְ". (ישעיהו ס"ו, ז-ט)
מעורבותו של הקב"ה הכרחית – ה' הוא "הַמּוֹלִיד" – ויש כאן ביטוי נוסף לסכנה בעת הלידה.[2]
הולדת בנימין
כדי להבין את משמעותה של הסכנה שבלידה, נמשיך למקרה המפורסם ביותר של מוות בלידה – רחל אימנו: "וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל וַיְהִי עוֹד כִּבְרַת הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ: וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת אַל תִּירְאִי כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן: וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין: וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם: וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם". (בראשית ל"ה, טז-כ)
בנוסף לשאלת זיהוי מקום קבר רחל שעולה כאן,[3] חשוב לציין גם להסבר הרמב"ן לפשר מותה של רחל: באופן כללי, שיטת הרמב"ן בפירושו לתורה (בבראשית, ובהרחבה בפרשת אחרי-מות), היא שכל קיום המצוות בחו"ל הוא בבחינת "הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים" (בעקבות ירמיהו ל"א, כ), דהיינו זֵכֶר (גם אם מדאורייתא) לקיום המצוות העיקרי, שהוא בארץ ישראל.
לאור זאת, מתרץ הרמב"ן קושיא ידועה: מצד אחד, מקובל שהאבות קיימו את התורה (ראו למשל בקידושין פב.), ומצד שני יעקב אבינו נשא שתי אחיות – רחל ולאה – וכך 'עבר' על איסור נשיאת אחות אישה שהוא איסור תורה. הכיצד? הרמב"ן מתרץ זאת כך: האבות קיימו את התורה – אך רק כשהיו בארץ ישראל, ולא מחוצה לה. לכן, יעקב נשא את רחל ולאה בהיותו בחרן, בחו"ל – ומאותה הסיבה מתה רחל בכניסתו לארץ ישראל.
עם זאת, רחל לא מתה מיד, אלא רק לאחר מעשה דינה בשכם על כל המאורעות שקרו בעקבות זאת. כדי להסביר זאת, מבאר הרמב"ן שרחל כבר נשאה את בנימין ברחמה, ולכן היא לא מתה עד שהוא נולד – כדי שלא ימות אף הוא. במילים אחרות, רחל לא המשיכה לחיות אלא בעבור בנימין, וממילא מתה ברגע שהוא נולד, כשהוא כבר לא נזקק לה כדי לשרוד: יש קשר ישיר בין מותה של רחל ללידתו של בנימין.
זכותה של רחל
לפני שנראה את ההשלכה לזמננו אנו, נתעכב מעט על השפעתה של רחל אימנו בהמשך הדורות: כפי שראינו לא רק שבזכות בנימין התאחר מותה של רחל, אלא גם רחל במותה ממשיכה להשפיע על קיומו של בנה בנימין לדורות עולם, וכפי שמתאר זאת ירמיהו במילותיו הידועות: "כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה[4] לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ: כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב: וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם". (ירמיהו ל"א, יד-טז)
פשטי המקראות מורים שהדברים נאמרו על תקופת פילגש בגבעה והמלחמה שאחריה, שבה שבט בנימין הוכה על ידי שאר השבטים והיה חשש לעצם המשך קיומו.
גם במקומות נוספים לאורך ההיסטוריה שבהם עמדה להם לבניה זכותה של רחל אימנו. ביתר פירוט, ניתן לזהות את השפעתה על מלכות ישראל פעמיים.
בפעם הראשונה, כאשר כמה דורות אחרי מעשה פילגש בגבעה, צאצאה של רחל, שאול בן קיש, נמשח למלך, וכציוויו של הקב"ה לשמואל:[5] "כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ אִישׁ מֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּמְשַׁחְתּוֹ לְנָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְהוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי מִיַּד פְּלִשְׁתִּים כִּי רָאִיתִי אֶת עַמִּי כִּי בָּאָה צַעֲקָתוֹ[6] אֵלָי". (שמו"א ט', טז)
זכותה של רחל עמדה לימינה של מלכות ישראל פעם נוספת דורות רבים אחר כך – כאשר ניצלו בני ישראל מגזירתו של המן הרשע, בהנהגת "אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי" (אסתר ב', ה), ואסתר המלכה.[7]
זכותה של רחל אימנו המשיכה ללוות את בניה בהקשר מלכות ישראל, לא רק בארץ אל גם מחוצה לה, בגלות, וב"ה בזמננו אנו יכולים לומר: "וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם (ירמיהו ל"א, טז).
לזמן הזה
אם נחזור לזיקה בין מות רחל ללידת בנימין דומה שיש זיקה דומה בין שלושה ימים שאנו מציינים בתקופה זו – בין היום שבו מצויין החורבן הגדול וההשמדה הנוראה של יהדות אירופה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, ליום העצמאות: איננו יודעים מדוע הייתה ההשמדה באירופה, אך קשה לדמיין כיצד הייתה קמה בלעדיה מדינת ישראל. ההצבעה במועצת העם על הכרזת המדינה, עברה ברוב זעום.[8] אילולא ההשמדה שנתנה תחושה שאנו נמצאים 'עם הגב לקיר', ספק גדול אם היה רוב להסתכנות שבהכרזה על הקמת המדינה.
נפרט. העיתונאי אמיל זולא, התפרסם בזמן משפט דרייפוס[9] כשכתב את המאמר 'אני מאשים' שתמך בו ויצא נגד האנטישמיות. כמה שנים אחר כך,[10] ראיין אותו עיתונאי יהודי באשר להיתכנות הרעיון הציוני. זולא השיב – ובנימוקים מאוד משכנעים – שאין לכך סיכוי: "איזו ממשלה תעצור ביסודות החברותיים והשכליים הרחוקים זה מזה כרחוק עמי מזרח ומערב זה מזה? איזה ספר חוקים כולל יעצור בעדם, איזו שפה תתוך ביניהם, איזה דרך ארץ ישוה לכולם? הן אין חפצך כי תשלוט שם אנרכיה?". ('שיחה עם אמיל זולא', נחום סלושץ, הצבי יום ו' י"ט בשבט ה'תר"ס [19.1.1900] עמ' 3)
ברוך ה', זולא טעה: חלומו של הרצל קם ונהיה, ומדינת ישראל הוקמה חרף כל הקשיים – ואף ממשיכה לעמוד בהם. עם זאת, נימוקיו של זולא אכן משכנעים, והוא צדק בכך שהרעיון הציוני לא היה אמור להצליח; אך כל זה נכון לזמנו שלו – משום שלאחר ההשמדה הנוראה (בלי קשר לשאלה למה היא התרחשה), הגשמתה של הציונות – וממילא, הצלחתה – נעשתה לבלתי נמנעת.
אם כן, בדומה לקשר בין מותה רחל ללידתו של בנימין, גם בזמננו יש קשר הדוק בין ההשמדה באירופה להקמתה של מדינת ישראל.
איננו יודעים את דרכיו של הקב"ה ואיננו יודעים מה הסיבה לאותו חורבן נורא. אך מצד שני לא ניתן 'לעצום את העיניים' מלראות את הקשר הישיר בין מוראות ההשמדה באירופה לבין הנחישות חוצת המפלגות למאבקו של עם ישראל בכלל ושל הישוב היהודי בארץ בפרט, ולבסוף להקמת המדינה: אין הסבר לקשר בין הדברים, אך אי אפשר – ואסור – להתעלם ממנו.
(הרב יעקב מדן שליט"א. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה במדשאת הישיבה מיד לאחר הסעודה השלישית בעקבות איסור ההתקהלות בשל מגפת הקורונה, בשבת קודש פרשת תזריע-מצורע ה'תש"פ. השיחה סוכמה ונערכה על ידי אביעד ברסטל, וסיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. [כרקע לשיחה נציין ש'ברוך ה', למרות הקורונה וסגירת הישיבות במהלך סגר הקורונה הראשון, בני השיעורים הגדולים (ד' וה') שהו בישיבה במסגרת שרות מילואים. כך, הלימוד בתוככי הישיבה המשיך גם אם לא בהיקף הרגיל. הגיוס והתרומה לחברה בעשייה הזאת היו מצות עשה שמתן שכרה בצדה] כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).
[1] זאת כנראה גם הסיבה שעד לחרם דרבנו גרשם היו אנשים שנשאו יותר מאישה אחת – משום שהיא עלולה למות בלידה.
[2] כמו כן, מסתבר שלא בכדי קראה חוה לבנה הראשון בשם "קַיִן", בנימוק "קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה'" (בראשית ד', א): כדי שהלידה תצליח כראוי וכולם יצאו בשלום, צריך שהקב"ה יהיה מעורב.
[3] בקצרה, המסורת המקובלת על מקומו של 'קבר רחל' בבית לחם היא מסוף ימי בית שני או מעט אחר כך, והיא פחות מתאימה לפשטי המקראות – מה גם שבספר שמואל (א'; י', ב), נאמר "עִם קְבֻרַת רָחֵל בִּגְבוּל בִּנְיָמִן בְּצֶלְצַח". עם זאת, נראה שהשאלה האם רחל נקברה לצפונה של ירושלים או לדרומה שנויה במחלוקת כבר בין התנאים – בין התוספתא בסוטה (י"א, יג) התומכת בשיטה ה'דרומית' (המתאימה לזיהוי המקובל כיום), לבין הספרי בדברים (שנ"ב) המתאים לשיטה ה'צפונית'.
[4] במילים "בָּנֶיהָ, מֵאֲנָה" יש רמז לשם שבו רחל קראה לבנימין: "בֶּן אוֹנִי" (בראשית ל"ה, יח).
[5] יש קשר בין אירוע המלכת שאול לבין מעשה פילגש בגבעה. מאפיין משותף אחד, הוא הניתוח לשנים עשר בתרים, ואכמ"ל.
[6] אולי יש כאן רמז לבכיה של רחל.
[7] בהקשר 'מלכות ישראל', נזכיר שלפי חלק מהדעות בחז"ל (ויקרא רבה שמיני י"ג, ה וכן אסתר רבה ח', ג), המלך דריוש היה בנה.
[8] חמישה בעד וארבעה נגד. זכור לטוב הרב יהודה ליב פישמן-מימון שעמד לאורך כל הדרך לצד דוד בן גוריון בתמיכה בהכרזה.
[9] בין העיתונאים שסיקרו את המשפט היה כתב צעיר בן שלושים וארבע בשם תיאודור הרצל, שהיה נכון לאותה עת מתבולל יהודי. מקובל לומר שבעקבות המשפט הוא שינה את עמדתו והפך לציוני נלהב, שאף 'מת על מזבח ציוניותו'.
[10] כך פרסם חגי סגל בטורו השבועי בעיתון 'מקור ראשון' (במוסף 'יומן', גיליון 1185) תחת הכותרת: 'הספק של זולא התבדה, החזון הציוני התגשם'. כמקור לדברים הוא הפנה למאמרו של החוקר עוזי אלידע בכתב העת 'קשר' גיליון 46, אביב 2014.