על שמועות הרעות
פתיחה
בנוסף לכך שאנו מציינים היום את הזיכרון לשואה ולגבורה, אנו גם נמצאים בעיצומם של ימי ספירת העומר. בימים אלו אירעו את אבותינו פרעות תתנ"ו במסע הצלב הראשון, ועליהן מקונן הפייטן כך:
"הַחֲרִישׁוּ מִמֶּנִּי וַאֲדַבֵּרָה וְיַעַבֺר עָלַי מָה / חָמָס אֶזְעַק וָשֹׁד לְךָ שׁוֹכֵן שָׁמַיְמָה.
הֱצִיקַתְנִי רוּחִי וְלֹא אוּכַל אֶדּוֹמָה / כַּיּוֹלֵדָה אֶפְעֶה אֶשְׁאַף וְאֶשּׁוֹמָה.
מִסְפֵּד מַר אֶעֱשֶׂה וַאֲקוֹנֵן בִּנְהִימָה / דִּבְרֵי שַׁאֲגוֹתַי יִתְּכוּ כַּיָּמָה.
סִפְדִי עַל עֲדָתִי אֲשׁר נִתְּנָה לְשַׁמָּה / אָרִיד בְּשִׂיחִי וְאָהִימָה וְקוֹל נְהִי אָרִימָה". (מתוך הקינה 'החרישו ממני ואדברה' שמחברה אינו ידוע)
משורות הפיוט עולה תחושה חריפה של תדהמה וחוסר אונים בעקבות הפרעות, ובה מתמקדת הזעקה. אותה הזעקה שמביעה את הצער העמוק של הפייטן האבל.
הקריעה והחוויה
הנימה העולה מקינה זו אינה חריגה אלא די מייצגת: ככלל, הבינו אבותינו שהתגובה הנכונה לאסונות היא אבלות.
רעיון זה עולה כבר בגמרא הקובעת שעל "שמועות הרעות" יש לקרוע: "על עם ה' ועל בית ישראל – אלו שמועות הרעות. אמר ליה רב בר שבא לרב כהנא: ואימא עד דהוו כולהו! אמר ליה: 'על' 'על' הפסיק הענין. ומי קרעינן אשמועות הרעות? והא אמרו ליה לשמואל: קטל שבור מלכא תריסר אלפי יהודאי במזיגת קסרי, ולא קרע. לא אמרו אלא ברוב צבור, וכמעשה שהיה". (מועד קטן כו.)
קריעה היא פעולה שאנו מכירים כחלק מדיני האבלות הרגילים על אדם קרוב שנפטר. בלי להיכנס לדיון ההלכתי, הגמרא כאן מרחיבה את השימוש בקריעה גם למי ששומע על אסונות ציבוריים אף שהמתים אינם קרוביו של מקבל השמועה.
קריעת הבגדים של האבל מבטאת את צערו הספונטני: וכך, בגמרא (מועד קטן כד.) מובא בשם שמואל כי "כל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע", כשאת הביטוי "בשעת חימום" פירש רש"י (שם) כ"בשעת התחלת הצער, בשעת מיתה".
ממילא, גם אצלנו כשהגמרא מרחיבה את חובת הקריעה גם ל"שמועות הרעות", התחושה צריכה להיות של "שעת חימום" במובן של "שעת התחלת הצער". התחושה היא שהכבוד והתפארת שבבגדים המבטאים את אנושיותנו הם חסרי משמעות, ולכן אך ראוי לקרוע את הבגדים.
כדי להבין טוב יותר את פשרה של "שעת חימום" שבקריעה, נפנה לליל הסדר שחגגנו אך לפני ימים ספורים. בין מצוות הפסח בולטת המצווה לספר ביציאת מצרים, ושאלה גדולה היא מה יחסה של מצווה זו למצווה הכללית לזכור את יציאת מצרים בכל יום. ר' חיים עמד על ההבחנה בין השתיים והציע כמה הבדלים בגדרי המצוות הלכה למעשה.[1]
אך מעבר לכל ההבדלים בגדרי שתי המצוות שמביא ר' חיים, נקודת השוני הבסיסית נוגעת לחוויה. כל השנה אנו זוכרים את יציאת מצרים, כלומר חיים בתודעה של יציאת מצרים: האדם הזוכר מעביר כל דבר דרך ה'פילטר' של יציאת מצרים, והוא מביט על העולם מתוך הפריזמה הזו. אך בסיפור יציאת מצרים שבליל הסדר הולכים צעד נוסף קדימה, משום שמשמעות הסיפור היא ממש חזרה לאותה חוויה: בליל הסדר מרגישים שוב את הסבל ואת השעבוד – חווים את הקושי תחת שוט המצרים, ואת הילדים המושלכים ליאור. מדובר במנהרת זמן חווייתית, ולא בכדי אנו אומרים במהלך ההגדה "ואותנו הוציא משם" (המקור בדברים ו', כג): זו משמעות ליל הסדר.
אותה הבחנה ניתן להעלות גם לגבי השואה, להבדיל: אחרי האסון הנורא שאירע, האדם אינו יכול לחיות בלי לחיות בכל יום ויום מתוך תודעת זכירת השואה, ומזווית זו להביט על העולם.
אך זו רק רמת הזיכרון הבסיסית. כדי להגיע לרובד עמוק יותר של זיכרון, על ידי חוויה מחודשת, טוב שתיקנו את יום הזיכרון לשואה ולגבורה, משום שכך פעם בשנה יש יום שבו אנו מספרים וחווים: כל השנה עלינו לחיות כמו אבל שחי בתודעה תמידית של חוסר, אך פעמיים בשנה, אנו נכנסים לסערה חווייתית – מאז חורבן הבית כל שנה בתשעה באב, ומאז החורבן באירופה פעם נוספת ביום השואה.
ההזדהות הנפשית
נחזור לאבלות בספירת העומר שבה פתחנו. בניגוד לשאר מועדי ישראל, הרושם הוא שהאבלות בספירת העומר היא 'עוד סעיף' בשולחן ערוך: לאנשים אין הזדהות נפשית עם האבלות, וזה גם מה שגורם לכולם לחפש 'קוּלות' במנהגי האבלות. במשפט, האבלות בספירת העומר סובלת מבעיה – והבעיה היא שהיא נתפשת כבעיה.
להמחשה, מעולם לא ראיתי מישהו שמחפש להקל במנהגי יום הזיכרון, והסבה ברורה – אף אחד לא רוצה 'לברוח' מחוויית הזיכרון, משום שיש התאמה בין הדרישה ההלכתית לבין החוויה. אך לעומת זאת, בולט האבל על הרוגי מסעות הצלב באשכנז המתבטא במנהגי האבלות בספירת העומר, שם הדרישה ההלכתית אינה מתאימה לחוויה שבימינו אחרי כל כך הרבה שנים.
חשוב להבין: אף שאנחנו סובלים מחוסר התאמה בין החוויה לבין הדרישה ההלכתית ביחס למסעי הצלב, ברור שלמי שתיקנו את מנהגי האבלות אי אז הייתה התאמה מלאה בין הדרישה ההלכתית לבין החוויה. הסיבה לכך היא כמובן שהפורענות אירעה בימיהם – ולכן היא המשיכה להיות נוכחת בחייהם, בדומה לתחושה שאנו מרגישים ביחס לאסונות שבימינו.
לא נתייחס כרגע לדרכי ההתמודדות עם הפער בין החוויה לדרישה ההלכתית ביחס לאבלות בימי הספירה, אך נראה שלהבנה שהצענו יש השלכה חשובה מאוד על יום השואה. אם נשתמש בהבחנה שראינו לעיל בין הזיכרון לחוויה המחודשת בנוגע ליציאת מצרים, יצא שבעוד שבמהלך השנה עלינו לזכור את השואה כך שנראה כל דבר מתוך תודעת זיכרון עמוקה, ביום השואה משימתנו שונה: ביום השואה עלינו לחוות מחדש את מאורעותיה.
ממילא, קודם כל עלינו להרגיש את האחווה לדור שעוד חי בקרבנו של ניצולי השואה, ולשם כך צריך להיות קשובים לסיפורים. על גבי זה, על גבי היחס לניצולים ושמיעת הסיפורים, עלינו להיות קשובים גם לחוויות.
האובדן האנושי
ובכן, באלו חוויות מדובר? ננסה לשרטט בקווים כלליים את ההיבטים השונים של חווית החורבן לאור הקינות בתשעה באב.
הנקודה הבסיסית המשותפת לכלל העניינים היא ראיית ההרוגים כאנשים – ולא כעובדות יבשות בספר היסטוריה. קודם כל, צריך להפנים את העובדה שדור שלם נעלם. בלשון הגמרא שראינו, זו שמועה רעה על "רוב ציבור" שהושמד. זה לגבי האבלות הציבורית, הלאומית.
אבל מעבר ל"רוב ציבור" ולאבלות הציבורית, יש לזכור את האנשים עצמם, וכל אחד צריך לחזור לאנשים הקרובים לליבו. לפני כמה עשרות שנים זה היה יותר פשוט, משום שכשההורים של חלק מהתלמידים היו ניצולים בעצמם, עדיין הייתה "שעת חימום" – אך עם כל הקושי, גם עכשיו יש להתאמץ כדי לחזור ולחוש זאת, וזה נכון גם למי שאין לו קרובי משפחה שהיו שם.
הדרך הראשונה לעשות זאת היא לא לחשוב על "רוב ציבור" אלא להתמקד בציבור קטן: למשל, מי שמכיר ברמה כזו אחרת קהילה מסויימת, במידה שהזיקה שלו אליה ישירה יותר, כך ראוי שיקרא אודותיה כדי לחוש את האחווה אליה.
באותו אופן ניתן להתמקד גם באנשים מסויימים הקרובים לליבנו: בישיבת הר עציון אנו נוהגים ללמוד גם מתורתו של הראב"ן, ואת המהדורה הנפוצה הוציא ר' שלמה זלמן ארנרייך (במקור, עהרענרייך) הי"ד בתוספת הערות מקיפות. בשני העמודים האחרונים בספר (כרך ב') מובאות תולדותיו והנהגותיו של רש"ז ארנרייך שנחתמות בתיאור מותו על קידוש השם בשואה. מיד אחר כך הכותב (בנו יהושע) מפרט את כלל המשפחה שנספתה בשואה: "על אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים על אבדן האילן הגדול של אאמו"ר הגה"ק זצוקל"ה הי"ד עם כמעט כל משפחתו, ה"ה אחיי אחיותי גיסיי וקרוביי היקרים הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו הי"ד שנשרפו ע"י הרשעים הארורים ימ"ש במחנות אושוויץ בשנת תש"ד לפ"ק". ('תולדותיו', סוף כרך ב' של הראב"ן במהדורת רש"ז ארנרייך)
אחרי שהוא מביא את רשימת ילדיו של רש"ז ארנרייך ושל ילדיהם שלהם, הוא 'מסכם': "בערך תשעים נפשות יקרות, וכל קהלתו, קהלת שמלויא יראים ונאמנים, שלמים וחסידים קרי' נאמנה צדק ילין בה הי"ד, אשר אנו מצפים בכליון עינים שיעמדו לתחי' במהרה בימינו אמן סלה". (שם)
אדם עלה על המוקד עם תשעים צאצאים. תשעים צאצאים!
זו הייתה הדרך הראשונה – להתמקד בקהילה מסויימת או בקבוצה קטנה.
דבר נוסף שניתן לעשות – וקורה גם בקינות – הוא להתמקד בפרט, שהרי מי יכול להכיל את המספרים של כל ההרוגים. כך, בין הקינות מפורסמת למשל הקינה על בנו וביתו של ר' ישמעאל שנשבו בידי הגויים, ובאגדות החורבן יש סיפורים קשים על אנשים נוספים.
אפשר גם לחשוב בעצמנו על החורבן מזוויות אישיות יותר: במקום לחשוב על כלל הנספים, אפשר לחשוב על הילד שלא אמר הפטרה מעולם, או על האישה שמתו כל ילדיה, ואפשר לחשוב על סיפורים אישיים נוספים. זו הזווית האנושית של החורבן ושל חוויית האבלות.
חילול השם
לחורבן זווית נוספת, מעבר לפריזמה האנושית. ואכן, הקינות נוטות להתמקד לא רק בסבל, אלא גם בחילול ה' ובהשפלה הנוראה שהייתה. אחת מהקינות המפורסמת מתארת כיצד טיטוס דקר בחרבו את הפרוכת שבקודש הקודשים ושכב שם עם זונה: "נָשִׁים כְּשָׁרוּ כִּי בָא עָרִיץ / בְּקַרְקַע הַבַּיִת מַסְמְרוֹתָיו הֶחֱרִיץ. שָׂרִים לֻפָּתוּ בְּבוֹא פָּרִיץ / בְּבֵית קֺדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים צַחֲנָתוֹ הִשְׁרִיץ". (מתוך הקינה 'זכור את אשר עש' לר"א ברבי קליר)
ומיד אחרי המעשה הנורא, מתואר חילול השם שנגרם בעקבותיו, משום שנדמה כי טיטוס כלל לא נענש על מעשהו זה: "בַּחוּרִים מִבַּחוּץ צָגוּ מְחֻזָּקִים / וְתָרוּ כִּי יֻזַּק בְּשִׁשִּׁים רִבּוֹא מַזִּיקִים. זְקֵנִים נִבְעֲתוּ כְּהִרְשׁוּהוּ מֵחֲזָקִים / עֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ וְהוּא אָסוּר בָּאזִקִּים". (שם)
ההשפלה בכך שהצורר פועל באין מפריע לעיני בני ישראל המשועבדים, צורבת. זה נכון להרבה פרעות ומאורעות לאורך ההיסטוריה ולא רק לחורבן הבית: אם זה ליל הבדולח שבו נשרפו בתי הכנסת בגרמניה, ואם זה אלף מקרים אחרים.
שריפת התורה
בנוסף לאובדן האנושי וחילול השם, בקינות (על גזרות תתנ"ו, ובכלל) עולה נושא נוסף: חורבן עולם התורה.
כאן אפשר לדבר על שריפת התלמוד בפריז במובן הפיזי, ואפשר לדבר על השמדה של עולם שלם של חכמים וחכמות, ושל ישיבות, שהלך לאיבוד אז, כפי שמקונן הפייטן:
"תּוֹרָה תּוֹרָה חִגְרִי שַׂק וְהִתְפַּלְּשִׁי בַּאֲפָרִים / אֵבֶל יָחִיד עֲשִׂי לָךְ מִסְפֵּד תַּמְרוּרִים.
עַל תּוֹפְשֵׂי מָשׁוֹטַּיִךְ וּפוֹרְשֵׂי מַכְמוֹרִים / מַלָּחַיִךְ וְחוֹבְלַיִךְ בְּמַיִם אַדִּירִים.
עוֹרְבֵי מַעֲרָבֵךְ מְיַשְּׁרֵי הֲדוּרִים / מְפַעַנְחֵי צְפוּנַיִךְ וּמְגַלֵּי מִסְתּוֹרִים.
מִי יְקַצֶּה בִּגְבָעוֹת וּמִי יְסַתֵּת בֶּהָרִים / מִי יְפָרֵק הֲוַיּוֹת וּמִי יְתָרֵץ שְׁבָרִים". (מתוך הקינה 'החרישו ממני ואדברה')
אך האבלות אינה 'רק' על מותם תופשי התורה שבאותו הדור, משום שהייתה אז חרדה אמיתית לגורלו של עולם התורה. הם באמת חששו לעתיד עולם התורה, ובלשון המשך הקינה שם, "מִי יַפְלִיא נְזִירוֹת וּמִי יַעֲרוֹךְ נְדָרִים". זו הייתה התחושה בגזרות תתנ"ו בשעתן, אז נחרבו מרכזי התורה האדירים באשכנז – ואכן לא היה להם תחליף עד שקמו בעלי התוספות בצרפת זמן מה אחר כך.
עולם התורה המשיך לספוג פגיעות גם אחרי גזרות תתנ"ו: ר' אלחנן בנו של ר"י הזקן מחשובי בעלי התוספות היה מיועד להיות גדול הדור – אלא שהוא נהרג על קידוש השם בפרעות ד'תתקמ"ד (1184) עוד בחיי אביו, ולא הספיק אפילו להשלים את תוספותיו למסכת עבודה זרה – ומי יודע מה היה מביא לעולם אילולא נקטף בדמי ימיו. כמה תורה הייתה באה לעולם אילולא נהרג רבנו המרדכי בפרעות רינדפלייש!
כל זה נכון ביתר שאת גם לשואה: ר' מנחם זעבא חיבר ספר למדני נפלא, את ה'תוצאות חיים' על שבת – כמה תורה הייתה באה לעולם אילו היה ממשיך לחיות ולעסוק בתורה! מכל חיבוריו וכתביו הרבים של הרב ווינברג נותרה לפליטה רק חבילה אחת בלבד וממנה נדפסו תשובותיו בשו"ת 'שרידי אש'!
כל אלו דוגמאות שהן מעט מזעיר מן הכתבים שאנו יודעים שהיו – ואבדו. וכל זה, בלי אפילו לנסות לחשוב כמה תורה אבדה בלי שנדע על כך.
לא רק חיבורים, גם מוסדות שלמים חרבו: מישיבת טלז המעטירה שרדו עשרה אנשים בלבד, והם הקימו אותה מחדש באמריקה. יש כמובן ישיבות שלא זכו לתקומה מחודשת, כמו סלובודקה וברנוביץ' שעלו על המוקד – ונכרתו. זה נכון לא רק לישיבות: חסידות אלכסנדר הייתה החסידות השנייה בגודלה בפולין שלפני המלחמה ומנתה כמאה אלף חסידים. מה נשאר מהם?
סיום
אפשר לדבר על חוויית האבלות מזוויות נוספות, והקינות עסקו גם בצידוק הדין.[2] אך הנקודה המרכזית צריכה להיות להרגיש כמה שיותר את האדם, האחווה והטרגדיה: פעם בשנה ברמה הרגשית-חווייתית, וברמה התודעתית – כל השנה. עלינו להרגיש את עמלק שעמד עלינו לכלותנו ואת האובדן העצום.
אבלות אינה נגמרת בתשובה: אבלות נגמרת באבלות. אבלות היא בכי וקינה, וזה מה שעושים היום. הנחמה עוד תבוא – בהמשך הדרך: מחרתיים, בשבוע הבא, בחודש הבא. אבל היום עלינו לחוש את הזעקה הכאב והבכי.
(הרב משה ליכטנשטיין. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום חמישי, כ"ז בניסן ה'תשע"ח. השיחה סוכמה ונערכה על ידי אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).
[1] שיטתו הובאה ונדונה על ידי נכדו, הגרי"ד סולובי'ציק, בשיעור על מצות קריאת שמע וזכירת יציאת מצרים (שיעורים לזכר אבא מרי כרך ב', עמ' י"ד הערה 4).
[2] צידוק הדין מחייב דיון נפרד. בכל זאת, נציין בקצרה כי ברור שצידוק הדין הוא חלק מחוויית האבלות – כולל האבלות על השואה. כמו כן, אין ספק שכל הדיון כלפי ההשגחה בשואה מתחלק לשנים: לתיאולוגי ולחווייתי, כאשר בעוד שהדיון התיאולוגי 'פתוח', הדיון החווייתי 'סגור' ובמידה רבה זכות הדיבור בו שמורה לניצולים בלבד.