הקורבנות והקרבה לקב"ה
הקריאה
אחרי כמה וכמה פרשות המתארות את הציווי על בניין המשכן ואת העשייה בפועל, סוף סוף השראת שכינתו של הקב"ה במשכן באה לידי ביטוי – בדיבור אל משה "מֵאֹהֶל מוֹעֵד": "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם: אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה': וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו". (ויקרא, א, א-ד)
אחרי כל תהפוכות החומש הקודם, סוף סוף קורא הקב"ה למשה מתוך המשכן שאך נבנה. כפי שכתב רש"י כאן (ויקרא א', א) קריאה היא "לשון חיבה", כך שאותה הקריאה שקדמה לציווי מבטאת חיבה למשה.
הקורבנות
עד כאן לגבי עצם הציווי והקריאה. באשר לתוכן הקריאה – הציווי על הקורבנות – עולה השאלה במה זכו הקורבנות להיכלל בציווי הראשון שנאמר במשכן, ובמה ייחודם.
נראה שהתשובה לשאלה זו אינה קשה: לקורבנות תפקיד מיוחד משום שהבאת הקורבן היא אמצעי להתקרבות לה' ולהדבקות בו – זו הסיבה שהציווי הראשון מן המשכן נאמר דווקא עליהם, ובזה ייחודם.
לא זו אף זו, על פי שיטת הרמב"ן (ויקרא א', ט), על האדם לחשוב ש"ראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקורבן הזה שיהא דמו תחת דמו". כלומר, על האדם המקריב להפנים כי הקורבן מוקרב במקומו, משום שהמקריב – החוטא – היה ראוי לעונש מוות.
בין כך ובין כך, הנקודה היסודית כאן פשוטה: האדם שחטא מביא את קורבנו "לִרְצֹנוֹ", וכך מכפר על חטאו ומתקרב לה' בחזרה.
התורה והתשובה כמקרבות לקב"ה
בנוסף לקורבנות, לימדונו חכמינו שיש דרכים נוספות להתקרב לקב"ה. כך, האמוראים שחיו לאחר חורבן הבית, העמידו במרכז את תלמוד התורה אחרי אובדנה של עבודת הקורבנות. עד כדי כך במרכז, עד שהם אמרו אמירות די מפתיעות, וביניהן: "אמר ריש לקיש. מאי דכתיב, 'זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם'? כל העוסק בתורה, כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם". (מנחות קי.)
אם ריש לקיש מדבר על "כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם", רבא הולך צעד נוסף וממש משווה את לימוד התורה עצמו לקורבנות: "אמר רבא: האי לעולה למנחה – עולה ומנחה מיבעי ליה! אלא אמר רבא: כל העוסק בתורה, אינו צריך לא עולה ולא מנחה ולא אשם". (שם)
אך לא רק תלמוד תורה – גם את התשובה ראו חז"ל כדבר שעומד במקומם של הקורבנות, וכך דרשו בירושלמי:
"אמר רבי פינחס: 'טוב וישר' למה הוא טוב שהוא ישר ולמה הוא ישר שהוא טוב על כן יורה חטאים בדרך? שמורה דרך תשובה.
שאלו לחכמה: חוטא מהו עונשו? אמרו להם, 'חטאים תרדף רעה'. שאלו לנבואה: חוטא מהו עונשו? אמרה להן, 'הנפש החוטאת היא תמות'. שאלו לקודשא בריך הוא: חוטא מהו עונשו? אמר להן: יעשו תשובה ויתכפר לו. היינו דכתיב 'על כן יורה חטאים בדרך': יורה לחטאים דרך לעשות תשובה". (ירושלמי מכות ב', ו)
כיום, משחרב בית המקדש, עשיית התשובה עומדת במקומה של הכפרה שבקורבנות, ו'מחליפה' את העונש שהיה ראוי להיות מוטל על האדם: אם לומד התורה נחשב 'כאילו הקריב', הרי שהתשובה עצמה מכפרת על החטאים.
סיום
מן הקורבנות נלמד לתורה ולתשובה שבזמננו: לא בכדי הציווי הראשון שנאמר מאז בניית המשכן הוא על הקורבנות, ומחשיבותם של הקורבנות ומתפקידם הקריטי לעבודת ה' ובקרבה אליו, נלמד גם לתורה ולתשובה שעומדות במקומם בזמננו אנו.
(הרב ברוך גיגי שליט"א. נשלח עי" ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בשבת קודש פרשת ויקרא-זכור ה'תשע"ט, סוכמה על ידי נדב שולץ ונערכה על ידי אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)