החמה והלבנה ומניין הזמן (ד"ת לפרשת החודש)
במצווה הראשונה לישראל, קובעת התורה את מניין הזמן על פי הלבנה. עוד תבואנה בעתיד מצוות של מניין גם על פי החמה כמו "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב" (דברים ט"ז, א), "חַג הַקָּצִיר" (שמות כ"ג, טז) ו"חַג הָאָסִף" (שמות כ"ג, טז, ראו גם שם ל"ד, כב). אך כרגע המניין הוא עדיין לפי הלבנה בלבד. מדוע?
נראה שהייתה חשיבות גדולה לראיית הלבנה באותו ראש חודש ניסן, משום שהלבנה לא נראתה עוד עד לליל הפסח. זאת, מאחר שלעניות הבנתי היו כל ארבע המכות האחרונות (באח"ב) בחודש ניסן, שהרי במכת ברד כבר נאמר ש"הַשְּׂעֹרָה אָבִיב" (שמות ט', לא), משמע אם כן שהמכות היו רצופות עד לחג הפסח.
בעת מכת הברד לא נראו לא השמש ולא הירח, כפי שגם אנו לא רואים אותם כשברד מכה בחוזקה. גם במכת הארבה לא נראה הירח, שהרי נאמר "וַיְכַס אֶת עֵין כָּל הָאָרֶץ וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ" (שמות י', טו). כמובן, גם במכת חושך לא נראתה הלבנה, שהרי בזמן המכה לא שימשו בתפקידם לא השמש ולא הירח, או שהוסתרו על ידי ענן פיח שחור וכבד, וממילא בין כך ובין כך לא נראתה הלבנה. לעניות דעתי, מכת חושך הייתה מיד אחרי העשור לחודש ולקיחת השה עד ערב הפסח, ולא נאריך כעת בהוכחות על כך, ואם כן בראש החודש ראו את הלבנה בפעם האחרונה עד לפסח.
עמים רבים מנו ללבנה (ולאלת הירח והמלחמה). היום הם מיוצגים על ידי האסלאם המונה ללבנה, והלבנה היא דגלו. עמים רבים מנו לשמש (ולאל הפיריון והאהבה), והם מיוצגים על ידי הנצרות, שכנסיותיה פונות מזרחה.
התורה לעומתם מקפידה למנות על פי שתיהן (החודש על פי הלבנה והשנה על פי החמה – זו משמעות עיבור השנה), כדי לומר ששני מושלים אלו הם משרתיו של אדון אחד הנמצא מעליהם, וזו הייתה מסקנת אברהם אבינו בילדותו על פי המדרש (מובא בפירוש רבינו בחיי לתורה בראשית ט"ו, ז). הלבנה מביעה את השינוי, את התנועה. היא נעלמת ומופיעה שוב. היא קטנה, גדלה וקטנה שוב. השמש לעומתה מביעה את היציבות.
בימים אלו אין יציבות. אידיאת הלבנה שולטת בנו, ומי יודע מה ילד יום. הדבר נראה כזעמו של ה' עלינו, ואפשר שהדבר נכון, ועלינו לרצותו ולתקן את מעשינו.
אך מלבד זעם, שמא יש כאן גם לימוד לקחים. שמא נוכל להיטיב את מעשינו בעקבות המגיפה. שמא אנשים ילמדו את ערכו של הבית. שמא יוכלו רבים מאוד בעתיד לעבוד מן הבית בדור של תקשורת מחשבים – כמה תאונות דרכים זה יוכל לחסוך! כמה עומס בכבישים.
שמא אנשים ילמדו להיות עם בני משפחתם, עם נשותיהם ועם ילדיהם יותר זמן – ללמוד עמם, לשחק עמם, ולא רק להפקידם בידי מורים שאינם מכירים. שמא ילדים ילמדו ללמוד מרצונם דרך מסך המחשב ולא 'יעשו טובה' בנסיעתם לבתי הספר המתפקדים פעמים רבות כשמרטפים – לא עוד בזבוז שלוש שעות ביום בדרכים! שמא נלמד לשים לב לאיש הבודד הכלוא בביתו, לבקרו, לשאול מה חסר לו. שמא נלמד גם לצרוך פחות ולחיות ברמת חיים צנועה יותר.
והעיקר – שמא נלמד שהאדם על כל חוכמתו וכוחו הגדול אינו יכול לפתור כל בעיה. חיידק קטן עלול לסכל את כל מחשבותיו. הוא זקוק לקב"ה שיעזור לו.
(הרב יעקב מדן שליט"א. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. שיחה ('כביכול לסעודה שלישית') משבת פרשת ויקהל-פקודי החודש ה'תש"פ שנשלחה לתלמידי הישיבה ששהו בבית בזמן סגר הקורונה הראשון. השיחה נערכה על ידי אביעד ברסטל, והעריכה לא עברה את ביקורת הרב. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)