משכן התיקון והתשובה

הדפסה

א. משכן אחרי העגל?

בכל פעם שמגיעים בקריאת התורה לפרשות ויקהל-פקודי, אני חש באי נוחות. מקובלנו, כי לכל מילה בתורה משמעות ושאין בה חזרות מיותרות. אולם, נדמה כי פרשות אלו טופחות על פני הנחה זו. אנו קוראים באריכות את תהליך ביצוע בניית המשכן, בדיוק בהתאם לציוויים שניתנו בפרשות תרומה-תצווה.

לכאורה, היה ניתן לתמצת את שתי הפרשות בפסוק בודד, לדוגמה: "ויעשו משה ובני ישראל את המשכן, ככל אשר ציווה ה' ". מה הטעם בפירוט הרב של ביצוע הדברים בפועל? מה מלמדות אותנו פרשות אלו, חוץ מהעובדה כי המשכן אכן נבנה כמו שצריך?

נראה, כי הצורך באריכות זו, קשורה במרחק שבין הציווי על המשכן (תרומה-תצווה), לבין הביצוע בפועל (ויקהל-פקודי). לו הביצוע היה מתרחש מייד לאחר הציווי, ייתכן ולא היה צורך להאריך בתיאור הבנייה בפועל. אולם, סיפור משמעותי ביותר מתרחש בין הציווי לביצוע – חטא העגל. אין מדובר באירוע סתמי המפסיק את רצף הדברים, אלא ברעידת אדמה רוחנית, המעמידה בספק את עצם בניית המשכן.

נבהיר את הדברים. לאחר החטא, ה' נענה לתפילת משה וחזר בו מהרצון להשמיד את עם ישראל. יחד עם זאת, ה' מבהיר כי המצב לא יחזור לקדמותו: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה אַתָּה וְהָעָם אֲשֶׁר הֶעֱלִיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם… כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ" (ל"ג, א'–ג')

חטא העגל גורם לקדוש ברוך הוא, כביכול, ללכת צעד אחורה ולהתרחק מהעם. החטא הראה כי עם ישראל קשה עורף, ולכן עדיף עבורו ש-ה' לא יתהלך בקרבו ויכלה אותו. אולם, משה מסרב לקבל את הגזרה ומתחנן בפני ה' כי יחזור ללכת עם העם: "וַיֹּאמֶר אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲ-דֹנָי יֵלֶךְ נָא אֲ-דֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא וְסָלַחְתָּ לַעֲו‍ֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ" (ל"ד, ט')

תשובתו של ה' לבקשת משה מורכבת: "וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית נֶגֶד כָּל עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת אֲשֶׁר לֹא נִבְרְאוּ בְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הַגּוֹיִם וְרָאָה כָל הָעָם אֲשֶׁר אַתָּה בְקִרְבּוֹ אֶת מַעֲשֵׂה ה' כִּי נוֹרָא הוּא אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עִמָּךְ" (שם, י')

מצד אחד, נראה כי ה' נעתר לבקשת משה ומבטיח לעשות נפלאות עבור עם ישראל. אך מצד שני, הוא מדגיש כי אין הוא חוזר ללכת בקרב העם. משה הוא זה שילך בקרב העם ולא ה' ("אשר אתה בקרבו" – ולא אני). הנפלאות אמנם ייעשו, אך על ידי משה ולא ישירות מ-ה', "אשר אני עשה עמך".

ה' מתרצה לדאוג ולשמור על עם ישראל בדרך, אולם עדיין נמנע מהשראת שכינתו. לכן, נוצר פתרון ביניים. העם יזכה לנפלאות ה', אך לא דרך השראת שכינה ישירה אלא דרך משה. כעת, מעמדו של משה עולה והוא הופך למעין מלאך, העושה נפלאות עבור ישראל מכוחו של ה' .

הביטוי המובהק לכך מופיע בסיום פרשת כי תשא, כאשר קורן עור פני משה (ל"ד, כ"ט–ל"ה). משה כבר היה בקרבה רבה אל ה' בעבר, אולם נשאר תמיד אדם רגיל. אך כעת, לאחר חטא העגל, משהו משתנה. גופו של משה כבר אינו כשל בשר ודם, אלא מקבל איכות אחרת. בני אדם רגילים אינם מסוגלים להביט בו והוא צריך להסוות את פניו כדי להיות בקשר רגיל עמם (שם).

אם כן, מצב פשרה זה יכול לסייע לעם להמשיך בדרך אל הארץ. אך מה יהיה עם המשכן? הציווי עליו ניתן לפני החטא, כאשר ה' היה אמור לשכון בעצמו בתוך ישראל ("ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם" – כ"ה, ח'). האם עדיין שייך לבנות משכן, גם לאחר חטא העגל, כאשר ה' אינו ממשיך בקרבם לפי התכנית המקורית? שאלה זו נותרה פתוחה בסיום פרשת כי תשא.

ב. משכן ללא וודאות

בתחילת פרשתנו, עומד משה בפני מצב מוזר. מצד אחד, מצוייה באמתחתו תכנית מפורטת לבניית המשכן. מצד שני, לא ברור האם יש טעם לבניית המשכן, לאור בחירת ה' ללכת צעד אחורה בהשראת שכינתו בעם. כאמור, משה הופך כעת להיות המוקד להשראת השכינה של ה', במקום השראת שכינה ישירה בעם. לכן, בהחלט אפשר לדמיין מצב בו אפשר להסתפק במעלתו החדשה של משה.

עור פניו הקורן של משה יכול להוות תחליף, גם אם חיוור, לתכנית המקורית של המשכן. מצב זה אולי נראה דמיוני, אך למרבה הפלא הוא אכן התרחש, מייד לאחר חטא העגל: "וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה… וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם מֹשֶׁה: וְרָאָה כָל הָעָם אֶת עַמּוּד הֶעָנָן עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל וְקָם כָּל הָעָם וְהִשְׁתַּחֲוּוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ" (ל"ג, ז'-ט')

מפסוקים אלו נראה, כי משה לקח את אוהלו הפרטי והפך אותו לאהל מועד! המצב הקשה של העם לאחר החטא, גרם לו להבין כי השכינה לא תשרה בעם. לכן, עליו להקים מעין משכן פרטי מחוץ למחנה.

לכאורה, ניתן לשמר מצב זה ולוותר על תכנית המשכן המקורית. אך משה בוחר לקחת הימור ובכל זאת לבנות את המשכן, בתקווה ש-ה' יתרצה ויחזור להשרות את שכינתו על העם.

את חוסר הוודאות במהלך הקמת המשכן, ניתן לראות דרך השוואה בין תחילת פרשת ויקהל לתחילת פרשת תרומה:

נקל להבחין שהציווי לעם להביא תרומה (פרשת ויקהל), חוזר במדוייק על הציווי ששמע משה מ-ה' (פרשת תרומה). אך הפסוק המשמעותי ביותר המופיע בציווי למשה, חסר בהקמת המשכן – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"! המשכן בפרשתנו נבנה מתוך חוסר וודאות, האם אכן ישכון ה' בתוכו. משה מקווה כי דרך בניית המשכן, יראה העם ל-ה' כי הוא תיקן את חטא העגל וכך יתרצה ה' להחזיר את שכינתו. אך כרגע, למרבה הצער, לא ניתן להבטיח זאת.

מצב עניינים זה מראה את הגדולה של ישראל בבניית המשכן. קל להתאמץ, כאשר התוצאה ברורה ומובטחת. אולם קשה הרבה יותר לטרוח ולהשקיע כאשר אין הבטחה מה יקרה בסוף. בכך מתקן העם באופן עמוק את חטא העגל. שם הם ניסו ליצור דמות מוחשית כדי לשלוט בנוכחות השכינה. כעת, הם מנסים להשרות שכינה במחנה, ללא הבטחה מראש כי אכן זה יצליח. מתוך הבנה כי החלטת ה' תלויה במעשיהם, אך אינה בשליטתם.

במהלך פרשתנו, ניתן להבחין בסימנים נוספים למאמץ של העם לתקן את חטא העגל, תוך כדי בניית המשכן, מתוך תקווה כי ה' יתרצה לשכון בתוכו.

ד. בניית המשכן וחטא העגל

בשלב הראשון של הקמת המשכן, מקהיל משה את העם, כדי לצוותם על המשכן: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם" (ל"ה, א')

פעולה זאת של "הקהל" נדירה בתורה. לרוב, משה מעביר את דברי ה' לעם מבלי להקהיל אותם. ביטוי זה נאמר רק עוד פעם אחת בספר שמות, בחטא העגל: "וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ" (ל"ב, א')

העם מתקהל כעת לבניית המשכן, כדי לתקן את ההתקהלות המקולקלת, לבניית העגל. כשם שאז היו באחדות להרע, כעת הם באחדות לפעולת התיקון.

לאחר התקהלות העם על אהרון בחטא העגל, פנה העם לפרוק את נזמי הזהב שבאזני נשיהם ובניהם (ל"ב, ב'–ג'). גם לכך אנו מוצאים תיקון בבניית המשכן: "וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב" (ל"ה, כ"ב)

פסוק זה, המתאר את תרומת הזהב, הנו ייחודי ביחס לשאר התרומות. רק כאן אנו מוצאים פירוט של החפצים המקוריים מהם הביאו את התרומה: חח, נזם, טבעת וכומז. בתרומת הכסף והנחושת למשל, נאמר בפשטות: "כל מרים תרומת כסף ונחושת הביאו את תרומת ה' " (שם, כ"ד).

מסתבר, שתרומת הזהב אינה כשאר התרומות. היא מהווה את התיקון הישיר לחטא עגל הזהב. התורה מדגישה כי כשם שישראל הביאו אז נזמי זהב לעגל, הם מביאים כעת נזמי זהב ל-ה'. יתירה מכך, אז הובאו רק נזמים ואילו כעת מובאים כל תכשיטי הזהב הקיימים.

גם בשאר התרומה למשכן, ניתן לראות את רצון העם לתקן. העם ממש להוט להביא נדבה למשכן, מעבר לנצרך:

וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָהּ: וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא"                                  (ל"ו, ה'–ו')

העם מנסה להראות ל-ה', במעשים, כי הם מתחרטים על חטא העגל. אז הם הביאו במהירות זהב לעגל, כעת הם מביאים במהירות ובלהט רבים יותר, הרבה מעבר לנצרך, למשכן. כל זאת כדי לנסות ולהחזיר את השכינה לשכון בתוכם.

ה. מחצית השקל

פעולת תיקון נוספת לחטא במהלך בניית המשכן, ניתן למצוא בתחילת פרשת פקודי:

"בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים"       (ל"ח, כ"ו)

מסתבר, שבמהלך בניית המשכן נגבתה מחצית השקל מעם ישראל. גבייה זו קשורה לציווי על מחצית השקל, שנאמרה בתחילת פרשת כי תשא, מעט לפני חטא העגל: "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַ-ה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם: זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ… וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם…" (ל', י"א–ט"ז)

אם נדייק בדברים אלו, ניווכח כי אין כאן חובה לגבות את מחצית השקל, אלא רק כאשר מעוניינים למנות את ישראל. המניין מעלה את מידת הדין וצפויה סכנת נגף כלפי ישראל. נתינת מחצית שקל מכפרת עליהם ומונעת נגף בעת המניין.

אולם לא מצאנו בציווי על המשכן דרישה לערוך מניין ולגבות לשם כך מחצית השקל. אם כן, מה גרם לעם להביא בפרשת פקודי מחצית שקל? מה גם, שלא נראה כי נערך כאן בכלל מניין לעם ישראל, הדורש מחצית שקל. מניין כזה נמצא רק בתחילת ספר במדבר.

הרמב"ן, בתחילת פרשת כי תשא (ל', י"ב), אכן מתקשה בכך. לדבריו, בני ישראל נתנו מעצמם, ספציפית בבניית המשכן, מחצית השקל, בלי קשר למניין.

מדוע שיעשו זאת?

לפי דברינו, שבניית המשכן היוותה ניסיון של ישראל לכפר על חטא העגל, הדברים מתבהרים. מחצית השקל מהווה בעצם דרך לכפר על ישראל מנגף. החשש מנגף יכול להיווצר ממניין של העם, אך יכול להיווצר גם מסיבות אחרות, למשל מחטא חמור כמו חטא העגל. אכן, לאחר חטא העגל, כאשר מנסה משה להתמודד עם תוצאות החטא, אנו מוצאים הקבלות רבות לנאמר במחצית השקל:

הקבלות כה רבות מלמדות על הקשר ההדוק בין הנושאים. בדומה למניין בו "פוקדים" את ישראל, לאחר החטא הם נמצאים במצב ש-ה' "פוקד" עליהם את חטאתם. נגף החל לפגוע בעם והם היו זקוקים ל"נשיאת" חטאם ולכפרה. בדיוק כמו במצב של מניין, הדורש מחצית השקל.

משה ניסה לכפר על חטאתם דרך תפילתו, אך לא הצליח למחוק זאת לחלוטין. ה' עדיין נוגף בהם ומאיים לפקוד עליהם את חטאתם באחד הימים. ייתכן שבשלב זה התערב העם והציע מעצמו לתת את מחצית השקל, כדי לסייע בכפרה. מכסף זה נוצקו אדני המשכן והווים לעמודים (ל"ח, כ"ז-כ"ח). אלו האלמנטים הבסיסיים, המחזיקים את המשכן כולו. יש בכך סמליות רבה – המשכן כולו בנוי על פעולת התיקון והכפרה שעשו ישראל.

ו. משכן העם

לו תהליך הכפרה על חטא העגל היה מסתיים בפרשת כי תשא, היה נראה כי רק משה קשור בתהליך הכפרה. הוא עלה ל-ה' לבדו והתחנן לרחם על העם. הוא אכן הצליח ברמה מסוימת. ה' נענה והבטיח את השגחתו, דרך משה.

אולם, העם לא הסתפק בכך, ורצה להחזיר את השראת השכינה. כאמור, לצורך כך הם נתנו את מחצית השקל, את תכשיטי הזהב ועוד נדבה רבה מעבר לנצרך. מעבר לכך, עם ישראל תופס מקום מרכזי ביותר בבניית המשכן. בסיום פרשת פקודי, מסתבר שמשה לא היה נוכח בכל רגע בבנייה, אלא הגיע רק בסיום לראות את הנעשה: "וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה אֶת הָאֹהֶל וְאֶת כָּל כֵּלָיו … כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הָעֲבֹדָה: וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה" (ל"ט, ל"ג–מ"ג)

מסתבר, שמשה 'שיחרר' את העם לבנות את המשכן לבדו והגיע רק בסוף לבדוק שהמשכן נבנה כהלכתו. זאת בניגוד למשתמע מציווי המשכן בפרשת תרומה, שמשה בעצמו אמור לבנות את המשכן. נראה, כי הפער הזה בין הציווי לביצוע קשור גם כן לחטא העגל.

המשכן המקורי, האידיאלי, היה אמור להיבנות על ידי משה. אולם המשכן שנבנה בפועל הוא משכן התיקון והתשובה. משכן שנוצר על ידי העם מתוך תקווה שהוא יכפר על חטא העגל.

אין מדובר כאן על כפרה טכנית, אלא על תהליך מהותי. חטא העגל נוצר בשל חרדת העם מעזיבת משה (ל"ב, א'). כעת, העם מראה כי הייתה זו נפילה רגעית וכאשר הבטחון שלהם חוזר, הם פועלים בכל הכח כדי לבנות משכן ולהחזיר את השכינה.

פסוקי הסיום של ספר שמות, מעידים כי המאמץ היה שווה: "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן… כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל"     (מ', ל"ד-ל"ח)

הדגש כאן הוא על חזרת השכינה "לעיני כל בית ישראל". ה' חוזר לשרות בתוך העם, בזכות עבודתם המאומצת לבניית המשכן. למרבה הפלא, דווקא משה, שסיים את פרשת כי תשא במעמד על טבעי, לא יכול להיכנס למשכן בשל השראת השכינה (שם, ל"ה). השכינה חוזרת להתמקד בעם ישראל ולא רק בו.

כעת ניתן להתמודד עם השאלה בה פתחנו. לו בניית המשכן הייתה מתמצית בתיאור קצר, היינו מפספסים את התהליך המשמעותי הנדרש לבניית המשכן. זה היה נראה כאילו העם פאסיבי ורק ביצע את הציווי למשה על המשכן. אך תהליך הבנייה דרש אקטיביות ואפילו הירואיות. תהליך, בו אין שום ידיעה האם אכן ישיג את התוצאה ובכל זאת העם השקיע בו את כל מרצו. כל צעד בתהליך הביצוע דרש כוחות נפש מישראל, התורמים ובונים את המשכן מתוך תקווה אצורה שהמהלך אכן יצליח, אך ללא וודאות. לכן, יש לתאר את תהליך הבנייה כולו, כתהליך הצומח מתוך העם המנסה לתקן בכל כוחותיו את חטא העגל.

פרשות ויקהל-פקודי, מלמדות אותנו פרק במאמצים האנושיים לתקן את השברים. מאמצים בהם אין ידיעה האם נצליח, אך בכל זאת – צריך לנסות. כשמנסים למרות חוסר הוודאות, אפשר גם להצליח.

(הר איתיאל גולד. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)