בין חטא העגל למשכן

הדפסה

א. אמונה לא יציבה

חטא העגל נראה, על פניו, כאירוע מפתיע ביותר. אנו קוראים ותמהים: כיצד עם ישראל יכלו לעזוב כך את ה', לאחר כל הניסים הגדולים של יציאת מצרים ומעמד הר סיני?!

אולם, לאחר מבט רחב יותר על ספר שמות, אירועי חטא העגל מפתיעים הרבה פחות. אמנם התרחשו ניסים גדולים וגם היו רגעי שיא אמונים, אך תהליכים נפשיים דורשים זמן. אירועים חיצונים, מסעירים ודרמטיים ככל שיהיו, לא משנים מציאות פנימית בקלות. הניסים הגדולים לקחו עם של עבדים, הוציאו אותו לחפשי והעניקו לו תורה. אך כדי לבנות תהליכים נפשיים ואמוניים זה לא מספיק.

נראה כי מתחת לפני השטח, האמונה והקשר עם ה' עוד לא התבססו. חוסר יציבותו של העם מתבטאת למשל, במשיכה חזרה למצרים בכל פעם שמופיע קושי, כפי שבא לידי ביטוי בסיפורי פרשת בשלח[1]. משיכה זו היא למקום העבדותי, שהיא אמנם קשה פיזית, אך אין בה אחריות ודרישות רוחניות. סביר כי כשם שקיימת משיכה לעבדות, קיימת גם משיכה נסתרת חזרה לתרבות המצרית-אלילית. נקודה זו אינה מפורשת בסיפור יציאת מצרים, אך מתגלה בספר יחזקאל: "בְּיוֹם בָּחֳרִי בְיִשְׂרָאֵל וָאֶשָּׂא יָדִי לְזֶרַע בֵּית יַעֲקֹב וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֶשָּׂא יָדִי לָהֶם לֵאמֹר אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם… וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם, אַל תִּטַּמָּאוּ: אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם :וַיַּמְרוּ-בִי וְלֹא אָבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ: וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם, לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם, בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם: וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר-הֵמָּה בְתוֹכָם…" (יחזקאל כ', ה'-ט')

הסיפור הדרמטי שיחזקאל מגלה לנו מזכיר כמעט במדויק את חטא העגל, אלא שהוא התרחש במצרים עצמה: עם ישראל התקשה לעזוב את האלילות המצרית, ה' רצה להשמידו אך נמנע מלעשות זאת בשל חילול השם.

מסתבר, שחטא העגל הוא פשוט שיחזור של האירוע שקרה אז. אמנם בינתיים קיבל העם את התורה, אך החוטים שחיברו אותם לתרבות האלילית המוכרת עוד לא התנתקו. צפוי כי ברגע שבו יתעורר קושי אמוני, תופיע אופציית האלילות כמענה למצוקה.

ב. הישארות משה בהר

לאור הבנה זו, התמיהה עוברת דווקא למשה, שמעשיו הובילו בעקיפין לחטא העגל: "וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר" (ל"ב, א')

משה משאיר את העם לבדו זמן רב, עד שהם מתחילים לחשוש לשלומו. כידוע, פירש רש"י (שם) כי אין הכוונה שמשה אכן בושש לבוא, אלא שנוצרה טעות טראגית. העם טעה ביום אחד בחישוב חזרת משה. אולם, פרשנות זו קשה, מכמה סיבות.

ראשית, לפי זה היה צריך להיות כתוב "ויחשוב העם" או "ויטעה העם" ואז "כי בשש משה לבוא". מלשון הכתוב "וירא העם" נראה, כי יש כאן עובדה אובייקטיבית: משה בשש לרדת והעם רק שם ליבו לעובדה זו. שנית, קשה להאמין שבגלל טעות בחזרה של יום אחד, העם עוזב את דרך ה'. יתירה מזאת, בעולם העתיק הזמן היה פחות מדיד, וטעות ביום אחד לא אמורה להיות כה קריטית. בנוסף, מדוע משה לא היה יכול לדייק יותר בהסבר מועד חזרתו מההר?[2]

לאור זאת, מסתבר שמשה אכן בושש לרדת מההר, כפי שעולה מפשט הפסוקים. רמז נוסף לכך מצוי פסוק אחד קודם לתחילת הסיפור: "וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱ-לֹהִים" (ל"א, י"ח)

הדיבור הא-לוהי כבר הסתיים, משה מקבל את הלוחות ומשיג את מטרת העלייה להר[3]. אם כן, מדוע משה לא יורד מההר? אכן, צודק העם – "בושש משה"! משה ממשיך, משום מה, לשבת בהר במחיצת ה'. רק לאחר חטא העגל משה נאלץ לרדת, בשל ציוויו של ה' "לך רד!" (ל"ב, ז'). כביכול, אם העם לא היה חוטא, משה היה ממשיך לשבת ללא סוף, למרות שכבר ניתנו לוחות.

פעולה זו של משה תמוהה מאוד. מדוע להדאיג כך את העם, העומד מתחת להר חסר אונים וצמא לחזרתו?[4]

ג. התרחקות מהעם ובניית המשכן

שאלת התמהמהות משה מובילה לשאלה יסודית יותר: מדוע בכלל היה צריך משה לעזוב את העם לזמן ממושך ולעלות להר? הסיבה המפורשת בכתובים (כ"ד, י"ב), לקבל את הלוחות, איננה מספקת – האם באמת יש צורך בעזיבה כה ארוכה של העם לשם כך? כדי לקבל לוחות מספיק, לכאורה, זמן קצר.

בעיוננו לפרשת תרומה הראינו, כי לעליה להר מטרה נוספת: לקבל את הציווי על המשכן, המהווה מקום להשכין בו את הלוחות. אך עדיין לא ברור מדוע לעזוב את העם לשם כך? משה מקבל ציווים רבים לכל אורך ההליכה במדבר. מעולם לא שמענו שכדי לקבל ציווי יש צורך לעזוב את העם לתקופה ארוכה.

השאלה מתחזקת, אם אנו עוקבים אחרי רצף האירועים ממעמד הר סיני ועד לסוף ספר שמות:

• פרשת יתרו. מעמד הר סיני.
• פרשת משפטים. ציווי על מצוות רבות – ללא עזיבה ממושכת של העם.
• פרשות תרומה-תצווה (ותחילת כי תשא). ציווי על הקמת המשכן – משה עוזב לזמן ממושך את העם.
• פרשת כי תשא. "בשש משה לרדת מן ההר" – חטא העגל.
• פרשות ויקהל פקודי. הקמת המשכן.

פרשת משפטים אינה שונה מהותית באורכה ובכמות המצוות שבה, בהשוואה לציווי על המשכן, וגם היא מתרחשת מייד לאחר מעמד הר סיני. בכל זאת, משה לא נדרש לחזור להר לקבל את המשפטים. אירוע ייחודי זה שמור דווקא לציווי על המשכן[5].

נראה, כי דבר מה בהקמת המשכן דורש את ניתוקו הזמני של משה מהעם. ניתוק זה הולך ומתארך עד כדי יצירת התחושה בעם כי משה איננו ועליהם להסתדר לבד. נדמה, כי תחושת הנטישה שחווה העם לפני חטא העגל לא קרתה במקרה, אלא נוצרה במכוון על ידי ה' ומשה, לקראת הקמת המשכן.

אין מנוס מלומר, כי משהו בהקמה של המשכן דורש עזיבה של משה את העם, עד כדי מצב שהם מרגישים לבד. אך מדוע? האם אין בכך הזמנה להידרדרות רוחנית של העם?

 ד. המשכן וההגשמה

נניח לרגע את השאלות שהעלינו ונפנה לעסוק במשכן. עצם הרעיון של בניית בית ל-ה' מעוררת אי נוחות אמונית. הרי כבר בראשית עשרת הדברות, הוזהרו ישראל בחומרה על איסור הגשמת הא-ל (כ', ג'). איסור זה נשנה שוב מייד לאחר מעמד הר סיני: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם: לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם" (כ', י"ח-י"ט)

ה' מדגיש, כי המסר ממעמד הר סיני הוא שעבודת ה' צריכה להיעשות ללא אמצעים מוחשיים ("לא תעשון אתי אלהי כסף"). מייד בהמשך, מוסיף ה' כי מופשטות עבודתו, גורמת לכך כי אין מקום בו הוא יופיע: "בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ" (שם, כ')

פסוק זה מנוגד לחלוטין לרעיון המשכן, בו אנו בונים ל-ה' מקום שרק בו הוא אמור להופיע! כיצד ייתכן שמעט לאחר פסוקים אלו, המרוממים את עבודת ה' מכל הגשמה, מופיע ציווי המשכן, שכל מטרתו היא ליצור עבודת ה' מוחשית?! כיצד מתיישבת הדרישה לא לעשות יחד עם ה' אלהי כסף וזהב, עם מעשה הכרובים, שהם למעשה פסלי זהב בקדש הקדשים, המסייעים לעבודת ה'?

שאלות אלו מעוררות תמיהה גם על סיפור חטא העגל. מהו השוני הגדול בין יצירת עגל כסיוע לעבודת ה',[6] לבין בניית המשכן? מדוע הראשון נחשב לחטא חמור שכמעט משמיד את ישראל ואילו השני מהווה מצווה מרכזית בתורה?

ה. המניע ליצירת העגל

פרויד, במסתו הפסיכו–היסטורית, "טוטם וטאבו", מנסה להתחקות אחר התהליכים הפסיכולוגיים העומדים בבסיס האלילות והמאגיה. לדבריו, האלילות, שרווחה בתקופת "הילדות" של האנושות, דומה למצב הפסיכולוגי של ילד קטן. מצב זה מכונה על ידו "נרקיסיסטי", על שם האגדה היוונית על נרקיס, שהתאהב בבבואתו. במצב נפשי זה, הילד מרוכז לחלוטין בעצמו. הוא חווה כקיים רק את מה שמסוגל להיתפס בחושים הפיזיים. כמו כן, הוא רואה את העולם רק מנקודת המבט שלו ומתקשה לתפוס שיש מציאות חיצונית לו. ההכרה כי קיים עולם המצוי מחוץ לו ואינו נתון לשליטתו, מפחידה מידי. לכן, הוא מנסה לבנות מנגנון הגנה שמנסה לתפוס את העולם כ"עובד אצלו" ונתון להפעלה על ידו. כך מתפתחות מחשבות ילדותיות שונות בהן הילד מפליג למחוזות דמיוניים בו הוא שולט על העולם ומנהל אותו כרצונו.

האמונה האלילית, לדברי פרויד, דומה לכך מאוד. בתקופה הפרימיטיבית של האנושות, בני האדם היו במצב התפתחותי הדומה לילד ולכן תפסו רק את מה שנראה בחושים. הם חרדו מאוד מהעולם הסובב אותם. ההכרה כי העולם אינו נתון לשליטתם, הייתה מאיימת מידי. לכן פותחה האלילות, שעיקר עבודתה היא דרך פעולות מאגיות. פעולות אלו נועדו להשאיר את השלטה בעולם בידי האדם, על ידי הפעלת האלים. האדם הוא היוצר את האל וכך העולם למעשה נשאר נתון לשליטתו. תהליך נפשי זה עולה בבירור בחטא העגל: "וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" (ל"ב, א')

העם נמצא בחרדה מהיעלמותו של משה. המציאות לא עובדת כפי שהם ציפו. כהתמודדות מול החרדה הזו, הם בונים לעצמם אלוהים שילך לפניהם. זוהי בעצם פעולה מאגית, שנועדה להחזיר את השליטה במציאות. ככל הנראה לא מדובר בפנייה לאל אחר[7]. המטרה היא לשלוט ב-ה' שהוציאם ממצרים ולגרום לו בכח, דרך פעולות טקסיות, לעבוד לפי רצונותיהם: "וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם, ד')

לאור זאת, אפשר להבין את הפער בין העגל למשכן. העגל נוצר כניסיון מאגי נואש לשלוט ב-ה'. המשכן, לעומת זאת, מגיע כהצעה של ה' לישראל, כיצד להתקרב אליו ולעבוד אותו.

ההבדל הזה הוא משמעותי ביותר והוא המבדיל בין עבודת ה' לעבודה זרה. המפגש עם ה' דורש הכרה בנפרדות המוחלטת שלו מאיתנו. הוא אינו נתפס בחושים שלנו ואינו נתון לשליטתנו. עבודת ה' דורשת בגרות נפשית, הכוללת יכולת לוותר על שליטה, על תפיסה ועל הבנה מוחלטת שלו. אפשר לנסות לדבר איתו ולהשפיע על מעשיו, אך לא להחזיק בו באופן מוחשי ולנהל אותו.

אולם, ההבדל בין הדברים דק יחסית. ישנה סכנה אמיתית שהמשכן ייתפס כסוג של ניסיון להפוך את הא-ל למוחשי ולהחזיק בו. כדי לבנות את המשכן ממקום נכון, עם ישראל צריך לעבור תהליך בו יכירו בכך שעבודת ה' כרוכה בוויתור על שליטה[8].

המשכן לא יופיע ברגע שהם ירצו. הוא לא ייבנה מייד לאחר מעמד הר סיני. יש צורך בתקופת ביניים, בה משה ייעלם לזמן ממושך. זמן בו אובדת השליטה וההגנה. בזמן זה צריכה להתפתח אמונה ב-ה' גם כאשר הוא ונציגו אינם נוכחים באופן מוחשי, כאשר השליטה נעלמת.

רק מתוך מקום כזה, אפשר לבנות משכן בו לא תהיה סכנת הגשמה ומאגיה. משה יופיע עם הציווי על המשכן בזמן שאינו צפוי. לא מתוך בקשת העם, אלא מתוך הציווי הא-לוהי. לכן "בשש משה לרדת מן ההר". לראשונה מאז יציאת מצרים, העם נדרש להתמודד לבדו. כך אפשר לפתח את האמונה הייחודית בא-ל מופשט, הנפגש עם האדם ולא מופעל על ידו.

בסופו של דבר, העם לא עמד בניסיון. החרדה מלהיות לבד גרמה להם ליצור אל מוחשי הניתן לשליטה. אולם, יחד עם משה הם מצליחים לשוב אל ה' ולזכות בסליחתו. דווקא מתוך השבר והתיקון, אפשר לפתח את המקום הנפשי המאפשר את המשכן. ניסיונות השליטה המאגיים הוכחו כלא יעילים. במקום זאת, מופיעה האופציה של הדיבור עם ה' ובקשת סליחה.

משה מדגים זאת לעם בעליה הבאה שלו להר (ל"ב, ל'). שם הוא מנהל דו שיח ארוך עם ה' כדי לשקם את מערכת היחסים בינו לבין העם (פרקים ל"ג-ל"ד). כך מראה משה לעם מהי עבודת ה' – ניסיון להתקרב אך מתוך נפרדות. שליטה מאגית או תפיסה מוחלטת של ה' לא תהיה, אך התקרבות הופכת לאפשרית: "וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי: וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ"[9] (ל"ג, כ"ב)
מתוך התקרבות מחדש זו, אפשר להקים את המשכן מבלי לחשוש.

(הרב איתיאל גולד. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן.הרב איתיאל גולד הוא פסיכולוג ומורה למחשבת ישראל. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)

[1] כך למשל לפני קריעת הים: "הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר" (י"ד, י"א). כך גם בתלונה על האוכל: "וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם (ט"ז, ג').
ראה עוד בעיוננו לפרשת בשלח, שם עסקנו בתלונות השונות של ישראל ומשמעותם.

[2] נראה שרש"י בעצמו הבין שפרשנות זו קשה ולכן הוסיף שגם השטן בלבל את דעתם של ישראל כדי לחשוב שמשה מת. אם אנו כבר מכניסים את השטן לסיפור, ברור שאנו הולכים ומתרחקים מפשט הכתובים.

[3] כפי שנאמר בסוף פרשת משפטים: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה… וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן" (כ"ד, י"ב).

[4] האבן עזרא מפרש (ל"ב, א) אחרת. לדעתו משה לא בושש, אלא שהעם ואפילו משה לא ידעו לכמה זמן הוא עולה. לכן הם חשו כי משה מאחר לרדת, שכן הם התפלאו כמה זמן יכול אדם לשרוד ללא אוכל ומים בהר. פרושו אומנם מסתבר, אולם שאלתנו עומדת במקומה וחלה כעת על דרכו של ה' המדאיג כך את העם, בהשאירו אותם חסרי אונים ללא משה.

[5] אמנם, ייתכן שגם פרשת משפטים נאמרה למשה בהר, כפי שמשתמע מסוף פרשת יתרו: "וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱ-לֹהִים" (כ', י"ז). לאחר מכן, כאשר משה נגש אל הערפל, נאמרת לו פרשת משפטים. אולם לא מתוארת עזיבה ממושכת של העם, כפי שמתוארת לקראת ציווי המשכן: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם: וַיָּקָם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הַר הָאֱ-לֹהִים: וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם" (כ"ד, י"ב–י"ד)
ניכר כי יש כאן היערכות לעזיבה ממושכת של משה את העם, הדורשת מינוי ממלא מקום. הכנות אלו לא מצאנו לקראת פרשת משפטים.

[6] כידוע, נחלקו הפרשנים במהותו של חטא העגל. לפי רש"י מדובר על חטא עבודה זרה ממש. לעומת זאת, ריה"ל בספר הכוזרי (מאמר א', צ"ז), סבור כי מדובר רק על יצירת עבודת ה' באופן מוחשי, דרך העגל. פשט הכתובים נראה יותר כגישת ריה"ל, שכן לאחר שנוצר העגל אומרים בני ישראל:  "וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ל"ב, ד') – משמע שהם התכוונו שהעגל מסייע להם לעבוד את ה'.

[7] ראה בהערה הקודמת.

[8] הסברנו כאן תואם במידה רבה את שיטת ריה"ל בספר הכוזרי, אודות הפער בין עבודת ה' לאלילות (א', ע"ז–ע"ט). לדבריו, העיקרון המהותי של עבודת ה' הוא קבלת דרך העבודה מלמעלה למטה ולא כניסיון אנושי להשפיע על הכוחות האלוהיים העליונים. בדברינו, אנו מנסים לתת עומק פסיכולוגי לתפיסה זו. הדרך של האמונה ב-ה' כרוכה בוויתור נפשי על שליטה מאגית, אותה מציעה האלילות.

[9] במבט ראשון, נראה כאילו האלילות נותנת יותר מרגוע לאדם החרד מול העולם, שכן היא מאפשרת לו שליטה. אולם זוהי רק אשליה, שכן האליל נוצר על ידי האדם עצמו, המנסה נואשות להחזיר לו כך את השליטה. לעומת זאת, האמונה ב-ה', א-ל נפרד שאינו ניתן לשליטה, מאפשרת בסופו של דבר מרגוע לאדם. רק ישות חיצונית שאינה פועלת מכוחו של האדם, יכולה לתת משענת אמיתית בעת צרה. אולם המשענת הזו נוצרת דרך בניית קשר בוגר ולא דרך מניפולציות להשגת שליטה וכח.