הוויה ועשייה במשכן

הדפסה

א. פרשת תרומה מול פרשת תצווה

פרשת תצווה עשויה להיראות כהמשך ישיר של הציווי על המשכן, שהחל בפרשת תרומה. פעמים שאנו אף קוראים אותן יחדיו בבית הכנסת, מה שגורם להן להיראות כיחידה אחת. אולם כשמעיינים בפרשה, נוכחים לראות כי לא במקרה עורכי הפרשות הפרידו בינה לבין פרשת תרומה. אמנם שתי הפרשות עוסקות בהכנת המשכן, אך הן עושות זאת מכיוונים שונים לגמרי.

הפער בין הפרשות בולט כבר מהשמות שלהן. "תרומה" משמעה התנדבות, רצון חופשי של עם ישראל להקים את המשכן: "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (כ"ה, ב')

לפי המתואר בפרשת תרומה, היה ניתן לתאר מצב תיאורטי בו עם ישראל בוחר לא לתרום למשכן, המשכן לא נבנה ואין בכך בעייה.

לעומת זאת, פרשת "תצווה", פותחת באווירה שונה לגמרי. פתאום הקמת המשכן אינה התנדבותית, אלא חובה: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (כ"ז, כ')

אם כן, האם המשכן נבנה כהתנדבות או כחובה? כיצד ייתכן כי המנורה של פרשת תרומה תלוייה ברצון הטוב של ישראל, אולם הדלקת הנרות בפרשת תצווה מתוארת כחובה?

יתירה מכך, עצם ההפרדה בין פרשות תרומה לתצווה קשה להבנה. פרשת תרומה מתארת בפירוט את כלי המשכן, אך ללא הסבר של העבודה הנעשית בהם. תיאור העבודה נדחה לפרשת תצווה.

פיצול זה בולט בייחוד במנורה ובמזבח העולה. בפרשת תרומה מתוארת המנורה באריכות, על קניה, גביעיה, כפתוריה ופרחיה (כ"ה, ל"א-ל"ו). רק בסוף התיאור המפורט מופיעה התייחסות קצרצרה על הנרות עצמם הדולקים במנורה: "…וְהֶעֱלָה אֶת נֵרֹתֶיהָ וְהֵאִיר עַל עֵבֶר פָּנֶיהָ" (שם, ל"ז). מהתיאור הזה לא ברור מתי מדליקים את הנרות, מהו חומר הבערה ומיהו זה שעליו נאמר "העלה את נרותיה" ומיהו אותו גורם מסתורי כביכול שעושה זאת[1].

התשובות לשאלות החסרות בפרשיית המנורה בפרשת תרומה, מקבלות מענה רק בתחילת פרשתנו: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד… יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה'" (כ"ז, כ'-כ"א)

רק עכשיו אנו מקבלים את התשובות לשאלות הבסיסיות. כעת אנו יודעים שהתשובה לשאלה "באיזה חומר מדליקים?" היא שמן זית, התשובה לשאלה "מתי מדליקים?" היא "מערב עד ערב", והתשובה לשאלה "מיהו המדליק?" היא אהרן ובניו.

דבר דומה מתרחש גם לגבי מזבח העולה. בפרשת תרומה מתואר בפירוט כיצד נראה המזבח (כ"ז, א'-ח'), אולם לא מתואר מה יש לעשות בו. התשובה לכך מופיעה רק בפרשתנו: "וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שְׁנַיִם לַיּוֹם תָּמִיד…" ( כ"ט, ל"ח-מ"ב)

רק אז אנו מבינים שהפעולה הבסיסית שיש לעשות במזבח היא הקרבת התמיד[2].

גם השולחן מופיע בפרשת תרומה ללא הסבר על דרך העבודה בו (כ"ה, כ"ג-כ"ט). בפועל, עבודת השולחן לא מופיעה בפרשתנו, אלא נדחית רחוק עוד יותר, לספר ויקרא (כ"ד, ה'-ח').

רק לגבי מזבח הקטורת מופיע תיאור הכלי יחד עם דרך העבודה בו, בפרשתנו (ל', א'-י'). לכאורה, הסיבה נעוצה בעובדה התמוהה כשלעצמה, שמזבח הקטורת אינו מופיע כלל בפרשת תרומה[3]. לכן, כלי המופיע לראשונה בפרשתנו, כמזבח הקטורת, יכול להופיע יחד עם דרך עבודתו.

אולם, דווקא התיאור ה'נורמלי' של מזבח הקטורת, המשלב את תיאור הכלי עם דרך העבודה בו, מעורר תמיהה על פיצול פרשות תרומה ותצווה. מדוע ליצור הפרדה מלאכותית בין תיאור הכלי לבין עבודה בו? מדוע לא לתאר את הדברים יחדיו?

להשלמת התמונה, נציג עוד שני הבדלים בולטים בין הפרשות, שעשויים אולי לסייע בביאור ההפרדה ביניהן.

ראשית, הכוהנים אינם מופיעים כלל לאורך כל פרשת תרומה, אך הופכים להיות לנושא המרכזי של פרשת תצווה. שוב תמוה הפיצול המלאכותי – כיצד ניתן לתאר את המשכן לאורך פרשת תרומה, מבלי להזכיר כלל את הכוהנים העובדים בו?

שנית, קדש הקדשים מהווה מוקד מרכזי בפרשת תרומה. הפרשה נפתחת בקודש הקדשים ומתארת בהרחבה את הארון והכרובים הנמצאים בו. בעיוננו לפרשת תרומה הראינו, כיצד הפרשה כולה בנויה בעצם סביב המפגש בין ה' למשה, המתרחש בקדש הקדשים. לעומת זאת, בפרשתנו קדש הקדשים נעדר לחלוטין.

נסכם את ההבדלים בין הפרשות:

ב. המשכן – פעיל או דומם?

כלל ההבדלים שהצגנו, מובילים להבנה כי בשתי הפרשות מתוארים כביכול שני סוגי משכן שונים. בפרשת תרומה מדובר על 'משכן דומם', ללא פעילות. מונחים בו כלים, אך אין בהם עבודה. ברור שבמשכן דומם כזה אין צורך בכוהנים. העיקר בו הוא קודש הקדשים, מקום שאין בו עבודה וכלל לא נכנסים אליו הכוהנים[4]. למען האמת, קודש הקדשים מהווה רק מנוחה לארון ולשכינה.

לעומת זאת, המשכן של פרשת תצווה הוא משכן פעיל. במשכן זה מתבצעת עשייה רבה, באופן תמידי: "נר תמיד" (כ"ז, כ'), "עולת תמיד" (כ"ט, ל"ח) וכן "קטורת תמיד" (ל', ח'). לכן יש צורך בכוהנים, שיתפעלו את העשייה המתמדת במשכן. הכוהנים מקבלים חשיבות רבה בפרשתנו ולכן זוכים ב"בגדי קדש" המתוארים באריכות (פרק כ"ח). כעת המוקד הוא עליהם ולא על הכלים, המהווים רק אמצעי לעבודתם. 'משכן העשייה' כולל את החצר והקודש, אך לא את קודש הקודשים, בו כאמור אין עשייה וממילא הוא נעדר לחלוטין מהפרשה.

נראה, כי ההבדל בין שני סוגי המשכן קשור בשני הייעודים השונים של המשכן.

למשכן מטרה כללית אחת גדולה – להשרות את שכינתו של ה' בתוך עם ישראל. מטרה זו מופיעה הן בפתיחה לציווי על המשכן, בפרשת תרומה והן בסיומו, בפרשת תצווה:

• פתיחה (פרשת תרומה): "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (כ"ה, ז').
• סיום (פרשת תצווה): "ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לא-להים" (כ"ט, מ"ה).

אולם בתווך, ניתן לזהות מטרות שונות למשכן, בהתאם לפרשות השונות.

בפרשת תרומה, שכינת ה' במשכן מתבטאת בדיבור בין ה' למשה, כפי שמופיע בפתיחת הפרשה: "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (כ"ה, כ"ב)

לכן, בפרשת תרומה הכלים עומדים דוממים, כתפאורה לאירוע המרכזי, הדיבור של ה' עם משה בקדש הקדשים[5].

בפרשת תצווה, לעומת זאת, הפעילות הא-לוהית קשורה בהיוועדות בין ה' לעם ישראל: "וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי" (כ"ט, מ"ג)

אך קיים הבדל משמעותי בין ההיוועדות למשה לבין ההיוועדות לעם ישראל. הבדל זה מפורש לקראת סיום פרשתנו: "…פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם" (שם, מ"ב)

ההיוועדות היא "לכם", אך הדיבור הוא רק "אליך". עם ישראל יכול להגיע לחווית היוועדות עם ה', אך משה יכול להגיע לדרגה גבוהה יותר, של שמיעת הדיבור הישיר שלו. כפי שמתואר בסוף פרשת נשא: "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת" (במדבר ז', פ"ט)
מצב זה מתאים רק למשה, שעליו נאמר: "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ" (שם י"ב, ח').

הבדל זה עשוי להעמיק את הבנת ההבדלים בין הפרשות. המשכן של פרשת תרומה, אותו אנו מכנים 'המשכן הדומם', הוא בעצם 'משכן הדיבור' למשה. במשכן זה אין צורך בכהנים ובעשייה, משום שהמשכן הוא יצירת מקום מיוחד לשמיעת הדיבור. זוהי דרגתו המיוחדת של משה – כאשר נוצר המבנה המתאים וכליו השונים, מתאפשרת היוועדות ושמיעת קול ה'.

אולם, עם ישראל נמצא במקום אחר. הוא אינו יכול לשמוע את הדיבור וגם אינו יכול להיוועד סתם כך עם ה'. עם ישראל נזקק לעשייה מתמדת כדי ליצור את המפגש – להדלקת נרות, הקרבת קורבנות וקטורת תמידיים.

משה שומע את הדיבור מקדש הקדשים, ולכן זהו המקום העיקרי עבורו. ישראל, לעומת זאת, הנפגשים עם ה' דרך העשייה, מתמקדים בשאר המשכן. הם פועלים אל מול קדש הקדשים, אך לא בתוכו. הפעילות מול ה' מודגשת בעבודה בכלים השונים: במנורה (כ"ז, כ"א), במזבח העולה (כ"ט, מ"ב) ובאופן הבולט ביותר, במזבח הקטורת: "וְנָתַתָּה אֹתוֹ לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת לִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה" (ל', ו')

הכוהנים, כשליחי העם, פועלים מול מקום ההתוועדות של משה עם ה' – בקדש הקדשים.  זו דרכם של ישראל להיפגש עם ה'.

ג. עולם ההוויה מול עולם העשייה

בחשיבה הפסיכולוגית, מקובל להבחין בין שני מצבים בסיסיים של האדם: מצב הוויה (Being) ומצב עשייה (Doing). במצב ההוויה, האדם חווה ומחובר לעולמו הפנימי. זהו מקום נינוח של נוכחות שקטה של האדם עם עצמו והעולם. מצב זה מאפשר הכלת רגשות ומחשבות הנובעים מבפנים, תוך הסתפקות בעצם החוויה. מצב העשייה, לעומת זאת, קשור בפעילות פרודוקטיבית תוך תנועה של האדם החוצה. האדם יוצא מעצמו ופועל בעולם האובייקטיבי ומנסה דרכו להגיע לסיפוק.

באופן טבעי, יש צורך בשתי התנועות ולאיזון בין שניהם, אך קיימת גם חשיבות לסדר התנועה ביניהם. המצב הבריא הוא כי ההוויה קודמת לעשייה. מתוך החיבור לעצמי, אפשר לצאת לעשייה בעולם החיצוני. כך העשייה הופכת להיות ביטוי והמשכיות למקום הפנימי. לעומת זאת, כאשר העשייה מקדימה את ההוויה, נוצר נתק בין הפעילות בעולם החיצוני לבין הרצונות הפנימיים. זהו מצב של זיוף וריחוק ביחס לעצמי.

לאור דברינו, פרשת תרומה מבטאת את מצב ההוויה[6]. זהו מקום המפגש האינטימי בין משה ל-ה', בתוך המשכן הדומם מפעילות. משה מסוגל להיות במצב הוויה כה גבוה, עד כדי שמיעת הדיבור הא-לוהי. אם מדייקים בפסוק שהבאנו לעיל מפרשת נשא, מתברר ש-ה' אפילו לא מדבר אליו אלא לעצמו, כפי שהסביר רש"י: "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו" (במדבר ז', פ"ט) – "…מדבר בינו לבין עצמו ומשה שומע מאליו" (רש"י שם)

כביכול ה' נמצא במצב הוויה פנימי. משה גם כן נמצא במצב הוויה ללא עשייה, ובכך הוא מתחבר לדיבור של ה' לעצמו.

כעת ניתן גם להבין מדוע פרשת תרומה מבוססת על התנדבות. מצב ההוויה נוצר תוך חיבור לרצון הפנימי, מתוך חופש. כפייה חיצונית וציווי לפעולה, שייכים למצב העשייה בעולם החיצוני. שם ניתן לפעול גם ללא חיבור לרצון האישי.

זהו גם הרעיון המהותי של קדש הקדשים, המקבל מקום מרכזי בפרשת תרומה. קודש הקדשים הוא מקום שאין בו עבודה אלא רק נוכחות הארון והלוחות, המאפשרים את הווית השכינה במשכן.

עם ישראל, לעומת זאת, לא נמצא במדרגה כזו של מפגש עם ה' דרך מצב ההוויה. אדם מישראל אינו יכול פשוט להתכנס לתוך עצמו בשקט וכך לשמוע את ה'. הערוץ האפשרי יותר הוא דרך פעילות ועשייה בעולם החיצוני. לצורך כך מוקם המשכן של פרשת תצווה, משכן העשייה. זהו משכן של פעילות מתמדת, אל מול החוויה השקטה והפנימית של קדש הקדשים.

זהו גם משכן שנוצר מתוך ציווי וחובה חיצונית, כשמה של הפרשה, "תצווה". פעילות כזו אמנם לא מאפשרת את שמיעת הדיבור, אך יכולה ליצור היוועדות בין ה' לישראל. העשייה המתמדת במשכן אל מול קדש הקדשים, יכולה להעלות את ישראל תוך מאמץ אל פסגת ההיוועדות עם ה'.

ד. איחוד המשכנים

עד כה תיארנו את שני סוגי המשכן כנפרדים, בכדי להבהיר את הבחינות השונות. אולם בסופו של דבר מדובר על משכן אחד. מתוך פרשת תרומה יוצאים לפרשת תצווה. מתוך ההוויה, המאפשרת את המפגש האינטימי ביותר, יוצאים לעולם שלם של עשייה. ההוויה – פרשת תרומה, קודמת לעשייה – פרשת תצווה. העשייה של המשכן אינה מנותקת מהחוויה הפנימית והגבוהה, אלא נוצרת מתוכה. לולא היה קדש הקדשים והדיבור הנשמע ממנו, כל העשייה התמידית במשכן הייתה מאבדת את משמעותה.

הזרימה ההרמונית בין שני ה"משכנים" מתבטאת בפרשיית ימי המילואים, המופיעה בפרשתנו. אלו הימים היחידים בהם משה מתפקד ככהן המקריב קרבנות (כ"ט, ג'). הוא זה בפועל מקדיש את הכוהנים על ידי הלבשתם בבגדים ועשיית טקס מפורט הכולל קרבנות שונים, הזאות ותנופה (כ"ט, א'-ל"ז). נראה כי משה בעצם מאציל מקדושתו על הכוהנים. רק משה, "איש ההוויה" המסוגל לשמוע את קול ה', הוא זה המסוגל ליצור גם את העשייה במשכן, הנובעת מכוחם של הכוהנים[7]. כך, העשייה של הכוהנים במשכן נובעת ישירות מן המפגש האינטימי עם ה' ואינה מנותקת ממנו.

אנו חיים כיום ללא מקדש, אולם לרעיונות הללו משמעות גם כיום. עולם המצוות נובע מפרשת תצווה. זהו עולם של ציווים ועשייה תמידית, מתוך שאיפה להיוועדות עם ה'. אולם קיימת גם הסכנה כי עשייה זו תהפוך להיות מנותקת ממקורה, מפרשת תרומה. מפגש זה מגיע מהמקום האינטימי והשקט עם ה'. מפגש שה ינו כולל עשייה וחובה, אלא רצון הלב להיפגש ולשמוע את קול ה'. רק מתוך מקום זה, אפשר לצאת לעשייה המתמדת, אל מול ה'.

(הרב איתיאל גולד. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)

[1] נראה שגם פסוק זה, ככל הפרשייה, מתייחס יותר לצורת המנורה מאשר לפעולה שפועלים בה.  המנורה צריכה להיות עם נרות הפונים אל עבר פניה.

[2] הרב אלחנן סמט במאמרו "פרשת עולת התמיד", מוכיח כי פרשיית עולת התמיד בפרשתנו, מהווה המשך ישיר של פרשיית מבנה המזבח בפרשת תרומה. הוא מציג תשובה נקודתית לשאלת פיצול פרשיית המזבח וקרבן העולה. אנו מנסים ללכת בכיוון הנותן מענה רחב יותר לפיצול, שכאמור מופיע גם במזבח וגם במנורה.

[3] לעניין דחיית מזבח הקטורת לפרשתנו, ניתנו תשובות רבות ואכמ"ל.

[4] העבודה היחידה הקשורה בקדש הקדשים היא ביום הכיפורים. אולם, גם שם אין מדובר ממש על עבודה, אלא על טהרת המקום מטומאות בני ישראל: "וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם" (ויקרא ט"ז, ט"ז).

[5] ראה בעיוננו לפרשת תרומה, כיצד הכלים מאפשרים את המפגש עם ה'.

[6] מעניין הקשר בין הביטוי "הוויה לשם ה' המפורש. המפגש הקרוב עם ה' קשור בחווית ההוויה.

[7] הרעיון שהכוהנים הם בעצם ממשיכיו של משה, מוצג גם בתיאור תולדותיו של משה בספר במדבר: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן…" (במדבר ג', א'-ב')

בניו של אהרון הם תולדותיו של משה, ככל הנראה במובן הרוחני. רעיון זה מבוטא יפה בגמרא: "אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: כל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו, שנאמר ואלה תולדות אהרן ומשה וסמיך ליה ואלה שמות בני אהרן" (סנהדרין יט:)