"מאסת את דבר ה'" – להפטרת זכור
פתיחה
הפטרתנו קשה מאוד ואף טרגית: בתחילה, שאול לא חיפש את המלוכה ונענה לקריאת ה' (באמצעות שמואל) להיות למלך. המניע הבסיסי שלו היה אידיאליסטי, ואכן, הוא השקיע את חייו וכוחותיו עבור עם ישראל. אך למרות כל זאת, בהפטרתנו בא השבר הגדול, ושאול נדחה מן המלוכה בעקבות כישלונו במלחמת עמלק.
כאבו של שאול
קשה שלא לכאוב את הכאב הצורב שחווה שאול. הוא משוכנע שניהל את המלחמה בצורה טובה, ומקבל את שמואל באומרו: "בָּרוּךְ אַתָּה לַה' הֲקִימֹתִי אֶת דְּבַר ה'" (שמו"א ט"ו, יג): שאול זורח, הוא באופוריה בעקבות מה שנדמה בעיניו כהצלחה כבירה.
אך שמואל משיב לו כך: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הֲלוֹא אִם קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה וַיִּמְשָׁחֲךָ ה' לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל: וַיִּשְׁלָחֲךָ ה' בְּדָרֶךְ וַיֹּאמֶר לֵךְ וְהַחֲרַמְתָּה אֶת הַחַטָּאִים אֶת עֲמָלֵק וְנִלְחַמְתָּ בוֹ עַד כַּלּוֹתָם אֹתָם: וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה'". (שמו"א ט"ו, יז-יט)
איזה פער בין תודעתו של שאול לתודעתו של שמואל! אמנם שאול מנסה להמשיך ולהצטדק, אך שמואל אינו מקבל את טענותיו, ומסיים את דבריו בביטוי חריף עד מאוד: "יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר ה' וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ". (שמו"א ט"ו, כ"ג)
כיצד ניתן לא להזיל דמעה על שאול?! אדם שהשקיע את כל מרצו וכוחותיו בתשועת העם, כיצד כשל זה גורם לתגובה כל כך חמורה מאת ה' כלפיו?! הכאב והקושי העולים מכאן אנושיים ומובנים בהחלט – אך מהו הצד השני? מהו הדבר שבו נכשל שאול אשר גרם לתוצאות חמורות כל כך?
"ועתה שמע לקול דברי ה'"
השאלה כמובן נוקבת, וננסה לעמוד על פשר החטא, וממילא על פשר העונש. לשם כך נזכיר מה ההקשר של מלחמת עמלק: לאחר שהתמנה למלך, הצליח שאול ללכד את העם סביבו, ונלחם בכל אויבי ישראל שלחצו אותם: מואב, בני עמון, אדום, מלכי צובה ופלשתים. בצורה זו שאול מייצר מרחב ביטחוני אידיאלי עבור ממלכת ישראל.
רק בשלב זה, רק אחרי שהוא יצר את המצב הבטחוני המוצלח, או אז הוא מתפנה למשימתו הבאה מבין שלוש המצוות שנצטוו בהן ישראל בכניסתן לארץ, "להכרית זרעו של עמלק" (ראו בסנהדרין כ:), ובמשימה זו הוא נכשל.
להבנת הכשל עצמו, נחזור כעת לתחילת הפרק (שם מתחילה ההפטרה למנהג הספרדים), אז מופיע הציווי על מלחמת עמלק: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל אֹתִי שָׁלַח ה' לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ עַל עַמּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה שְׁמַע לְקוֹל דִּבְרֵי ה'". (שמו"א ט"ו, א)
צורת הציווי על מחיית עמלק נדמית כמוזרה במבט ראשון – "וְעַתָּה שְׁמַע לְקוֹל דִּבְרֵי ה'"; לשם מה הדגשה זו?
התשובה לכך פשוטה יחסית, ונשים לב שמלחמת עמלק, איננה מלחמה כשאר המלחמות: עמלק אינו אויב בטחוני קלאסי של עם ישראל, ולכן שאול לא נלחם בהם כשניהל את מלחמות הביטחון שלו. מלחמת עמלק היא מלחמה שלא נובעת מצורך בטחוני, אלא מציווי ה'. זו איננה מלחמה של עזרת ישראל מיד צר.
זו גם הסיבה ששאול אומר לקיני לסור מתוך עמלק, שכן המלחמה צריכה להיות ממוקדת ומדויקת במושא ציווי ה', עמלק – ועמלק בלבד.
במלחמה כזו, שכל תוקפה וההיתר שבה מכוח ציווי ה', אין מקום לסטייה, ולו מינימלית, מדבר ה'. אם האדם עושה בדיוק כמצווה עליו ללא כל סטייה, אזי הוא פועל מכוח הפקודה הא-להית וממלא את רצון ה'. עם כל הקושי הנפשי שבמצווה, הוא מבטל את רצונו מפני רצון הקב"ה. אולם, אם הוא משנה מן הציווי ופועל לטובתו או לטובת העם, אזי לא רק שהוא פועל מכוח עצמו באותו שינוי שהכניס, אלא מתברר שהוא רואה את השימוש בכוח ונטילת חיים כאמצעים לגיטימיים לקידום מטרות בשר ודם, ובכך הוא פוגם בכל עשייתו – שכן ניתן לזקוף את כל הכוח שהפעיל כנובע מרצונו. לכן שמואל מדגיש שבמלחמה זו, "וְעַתָּה", שאול מצווה ב"שְׁמַע לְקוֹל דִּבְרֵי ה".
בדרך זו, אבי מורי הרב אהרן ליכטנשטיין הסביר ששליח בית דין שנותן מכה אחת מעבר למה שנדרש, לא חוטא בהכאה זו בלבד, אלא מגלה למפרע שכלל המכות שנתן היו מתוך מניע סדיסטי ולא מתוך צו ה'. לכן שליחי ב"ד צריכים להיות מרובי דעה ומעוטי כוח.[1]
כעת, מובנת בהחלט החומרה הגדולה בחטאו של שאול: מרגע שחמל על השלל ועל אגג, הוא הסיט את המוקד של המלחמה – ממלחמה על פי צו ה', הפכה זו למלחמה שנועדה לסיפוק צרכים.
ניתן ללמד זכות על שאול: אפשר שהשמיעה בקול העם אינה נובעת מחנופה גרידא – יתכן שמאחר שהצבא נלחם מלחמות רבות ושהה מחוץ לבית בתנאי שטח במשך חודשים ארוכים, שאול ראה צורך לשחרר מעט את הרסן. ממילא, שאול לא ראה בעיה קשה בחמלת העם על השלל.
אם כן, אפשר בהחלט כי במילים "כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם" (שמו"א ט"ו, כ), הכוונה אינה שחשש מפני העם ולכן נכנע לרצונו, אלא שהוא היה ירא פן העם לא יעמוד בלחץ ובמתח המבצעי.
אולם מלחמת עמלק, דווקא משום שהיא מלחמה שדורשת שימוש בצדדים הכוחניים והאגרסיביים של האדם, דווקא משום שהיא מנותקת מצרכים ביטחוניים קונקרטיים, דווקא משום שצריך להחרים בה "מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק" (שמו"א ט"ו, ג) – אסור בשום אופן לאפשר סטיה מצו ה'. מלחמת עמלק, כעקידת יצחק, היא ההתנהגות מוסרית רק כל עוד היא נעשית כדבר ה'. כפי שכותב הרמב"ם, תפקידו של המלך לקדש את שם ה' בעולם. ממילא, מלך שגורם לחילול השם על ידי זה שלא מדייק בעשיית הציווי לכל פרטיו ממאיס את דבר ה', ולכן התגובה מידית: "וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ" (שמו"א ט"ו, כג).
מסיבה זו, כל כך חשובה ההדגשה במגילת אסתר, "וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם" (אסתר ט', י): אילו היו שולחים יד בביזה, היה מתקבל מאבק בין המן לאחשוורוש, בין שונאי היהודים ליהודים, כאשר כל צד במאבק מעוניין ברווח – ולמענו הוא נלחם. שונאי היהודים מעוניינים בבתי היהודים וברכושם, והיהודים מעוניינים גם הם ברווח כלכלי – לבוז את צריהם. אילו היו שולחים יד בביזה, היו מפקיעים את הלגיטימציה לא לביזה בלבד, אלא לעצם הפגיעה בשונאיהם שכבר לא הייתה חלק ממלחמת הגנה אלא חלק ממלחמת ביזה.
לזמן הזה
הדברים עומדים בזכות עצמם, אבל נדמה שיש בהם הרבה רלוונטיות לציונות בכלל, ולציונות הדתית בפרט. מדוע? ברוב הצרות שאירעו בגלות, המקסימום שהיהודים יכלו לעשות זה "לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם" (אסתר ח', יא), וברוב המקרים המשמעות הייתה לקרוא תהילים. אך בזמננו, זיכנו הקב"ה ואנו נמצאים בארץ. ברם דווקא בארץ, שאלה זו של השימוש בכוח הופכת לרלוונטית מאוד, ולאתגר לאומי.
כאן עלינו להתריע על בעיות וכשלים בתחום הזה, שכן על אף שאני סבור שבאופן כללי אנחנו נמצאים במקום יחסית טוב בשאלה הזו לעומת צבאות ועמים אחרים ולעומת מה שיכול היה להיות – כל חריגה וכל סטייה אמורות להטריד אותנו ביותר. מדובר על דמותנו המוסרית, לא פחות ולא יותר. אם חייל עומד במחסום, ומעכב אדם בלי סיבה, או מתנהג בצורה לא מוסרית – ולו במקרה אחד – מעשה זה צובע את כלל הפעילות שלו בחוסר מוסריות. קל וחומר, בן בנו של קל וחומר, כאשר נעשה בשימוש בכוח לא מוסרי כלפי חפים מפשע. לצערנו, התופעות הללו חוזרות וצצות מדי פעם, ואל לנו להתכחש לכך.
בל נשכח שבתקופה זו לפני לא הרבה שנים, אירע טבח מחריד במקום קדוש כלפי אנשים שעמדו בתפילה לפני בוראם. הדברים לא אירעו בוואקום רוחני ולא היו רק פעולתו של רשע בודד, אלא שיקפו את הסכנה המובנית של הפעלת עוצמה וכוח במאבק בלי הבלמים המוסריים והאנושיים הראויים, ומסביבה המוכנה להכיל שימוש בכוח בלתי מוסרי במסגרת המאבק על הארץ. אם בשעתו רבים בציונות הדתית ובהם גם רבנים, לא מחו על כך או מחו בשפה רפה תוך כדי מתן כבוד לרוצח, ואם בימינו רבים מוכנים לחבור למעריציו או להבין לליבם של נערים ריקים ופוחזים הפוגעים בתושבים ערבים מתוך הנחה שניתן לעגל או לבטל פינות מוסריות למען ארץ ישראל ומלכות ישראל, אזי קריאתו הנוקבת של שמואל לשאול בן טיפוחיו על אובדן המלכות מפני שמאס את דבר ה' כשלא פעל בדיוק לפי הציווי הא-להי כשהפעיל כוח צבאי, צריכה להדהד באזנינו ולחדור ללבנו בעת קריאת ההפטרה מדי שנה. כל סטייה מן הציווי הא-להי והשימוש הראוי בכוח על פי כללי ההלכה – הן לגרוע הן להוסיף – מסיטה את המעשה ממצוות המקום לרצון האדם ומפקיעות את הזכות למלוך.
(הרב משה ליכטנשטיין שליט"א. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בשבת קודש פרשת תצוה-זכור ה'תש"פ, סוכמה על ידי איתי וייס ונערכה על ידי אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)
[1] ועיינו בפירוש הרמב"ן לתורה בבראשית ט"ו, יד.