פנים אל מול פנים

הדפסה הדפסה

א. משכן העדות

הציווי על המשכן וכליו נראה כפתיחתו של עידן חדש לגמרי. עד כה, הקשר בין ה' לישראל התבטא באירועים גדולים ומיוחדים, כגון במצרים ובמעמד הר סיני. כעת, השכינה מתחילה לשרות על ישראל במקום מסוים, באופן שליו יותר, דרמטי פחות – וקבוע. אולם, עיון בפסוקים המסיימים את הפרשה הקודמת, יכול להראות כי אין מדובר כאן במעבר חד, אלא דווקא בהמשכיות טבעית.

בסיום מעמד הברית בהר סיני, בסוף הפרשה הקודמת, אומר ה' למשה לעלות אליו שוב להר כדי לקבל את הלוחות (כ"ד, י"ב). משה משתהה לשם כך ארבעים יום בהר (שם, י"ח). מדוע נדרש כל כך הרבה זמן כדי לקבל את הלוחות?

האמת היא, שמשה אמנם עלה כדי לקבל את הלוחות, אך בפועל קיבל ציווי ארוך מאוד על בניית המשכן. כך עולה מקריאה רצופה של סיום הפרשה הקודמת ותחילת פרשתנו: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן… וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה: וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה… וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (כ"ד, י"ב – כ"ה, ח')

ציווי זה משתרע על פני פרשות תרומה-תצווה ותחילת כי תשא (פרקים כ"ה עד ל"א), וממילא מובן מדוע ציוויים לקח ארבעים יום. רק בפסוק האחרון של יחידה זו מופיעה נתינת הלוחות, שהייתה המניע לעלייה: "וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱ-לֹהִים" (ל"א, י"ח)

כדי להסביר את הפער בין מטרת העליה לבין מה שהתרחש בפועל על ההר, אין מנוס מלומר שבניית המשכן מהווה תנאי לקבלת הלוחות.

כאשר משה יקבל את הלוחות, הוא בוודאי ישאל את השאלות המתבקשות: מה בעצם לעשות עם הלוחות? היכן להניח אותם? לכן, מקדים ה' לנתינת הלוחות את התשובה. יש לבנות משכן ללוחות. הלוחות הן העדות לברית הגדולה שנכרתה בין ה' לישראל ויש להניחם במקום מיוחד שיוקדש כולו להנחת הלוחות. בכך, המשכן יהווה את ההנצחה לברית ולקשר בין ה' לעמו. לכן, רק בסיום הציווי הארוך על המשכן, ניתן להביא למשה את הלוחות.

רעיון זה עולה מהפתיחה לפרשת פקודי: "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת" (ל"ח, כ"א)

המובן הבסיסי ביותר של המשכן הוא היותו מקום משכנם של הלוחות, המכונים עדות (ל"א, י"ח). כפי שפירש הרשב"ם בתחילת פרשתנו: "בשביל הארון שהוא עיקר של 'ועשו לי מקדש' הוצרך לעשות משכן" (רשב"ם כ"ה, י')

התהליך העובר על עם ישראל בהקמת המשכן, דומה לקשר נישואים. זוג חווה התאהבות והתקרבות גדולה, המוביל לאירוע שיא, החתונה. בעקבות זאת, הזוג בונה את משכנו במקום מסויים ומתחייב לרציפות הקשר.

זה בדיוק התהליך שעובר עם ישראל בפרשות אלו. את יציאת מצרים אפשר להשוות לתהלך החיזור בין ה' לישראל ואת מעמד הר סיני למעמד השיא של החתונה. לאחר מכן, נוצר מיסוד של הקשר במקום מסוים ובאופן קבוע: במשכן.[1] מיסוד הקשר נוצר על ידי לקיחת לוחות העדות, המעידות על שיא הקשר במעמד הר סיני, ולבנות עבורם משכן, "משכן העדות".

רעיון זה מבוטא בחז"ל בכמה מקומות, המשווים את בניית המשכן לזוג הבונה את ביתו[2] וכן את לוחות העדות לכתובה.[3]

לאור זאת מובן מדוע הארון הוא הכלי המופיע בתחילת הפרשה, משום שהוא מהווה את מטרת המשכן – מקום משכן הלוחות. בהתאם לכך, עם ישראל, כציבור, נדרש לעשות את המשכן ("ועשו לי מקדש", כ"ה, ז') ואת הארון ("ועשו ארון עצי שטים", שם, י'). שאר הכלים, לעומת זאת, נעשים על ידי משה לבדו ולכן הציווי בכל הכלים נפתח בביטוי "ועשית".[4]

אלא, שאם אכן המשכן נועד להוות מקום להנחת הלוחות, יש לשאול מה הוא תפקידם של שאר כלי המשכן? מדוע לא להסתפק בבניית היכל מכובד ובתוכו ארון להנחת הלוחות?

ב. משכן להיוועדות

בסיומו של הציווי על הארון, מוצגת מטרתו, שכאמור מהווה את תכלית עליית משה להר: "וְנָתַתָּ אֶל הָאָרֹן אֵת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ" (כ"ה, ט"ז)

לו תפקידו היחיד של המשכן היה להוות מקום ללוחות, היה אכן ניתן לסיים כאן את סיפור המשכן. אלא, שמייד אחר כך אנו מגלים שעל גבי הארון יש להניח כפורת וכרובים, שנועדו למטרה אחרת:
"וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת זָהָב טָהוֹר… וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב…" (כ"ה, י"ז-י"ח)
וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת, אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"  (שם, כ"ב)

מסתבר, שיש מטרה נוספת במשכן, מלבד מקום ללוחות. המשכן הוא מקום לדיבור בין ה' למשה. לשם כך, יש צורך בכפורת וכרובים.

הכפורת והכרובים נמצאים מעל הארון וקשורים בו. אפשר בקלות לראותם כחלק ממנו. גם הם, כארון, פשוט עומדים במשכן ואינם משמשים לעבודה מסוימת. למרות זאת, בתיאור עשייתם הם דווקא דומים יותר לשאר הכלים מאשר לארון. הציווי על עשייתם מוטל על משה ("ועשית כפורת", "ועשית שנים כרבים זהב") ולא על כלל ישראל, כבארון ("ועשו ארון").

לאור זאת, נראה שהכפורת והכלים שייכים לקטגוריית כלי המשכן. מכך ניתן להסיק, כי כלי המשכן מהווים גם כן חלק מהמטרה הנוספת של המשכן, הקשורה בכרובים – לאפשר את הדיבור הא-לוהי למשה.

מה יש בהם, בכלי המקדש, המאפשר את הדיבור הא-לוהי מהכרובים?

במובן הפשוט ביותר, כלים אלו מהווים את כלי הבית הבסיסיים – שולחן לאוכל ומנורה.[5] עם ישראל בונה כביכול בית ל-ה', בכדי ששכינתו תהיה נוכחת בבית כך שהדיבור הא-לוהי יתאפשר מתוכו. אולם, עיון בפסוקים המתארים את כלי המשכן מלמד על רובד נוסף הקיים כאן.

 ג. כלים, פנים וחיבורים

לפני שנעיין בפסוקי הכלים, הערה מתודולוגית קצרה: תיאורי הכלים ברובם הם טכניים, עוסקים במידות, גדלים, חומרים וצורות. דווקא בשל כך, כדאי לקרוא אותם בזהירות ולנסות לאתר ביטויים מיוחדים בפסוקים, החורגים מהתיאורים הטכניים. חריגות אלו עשויות להיות מהותיות להבנת משמעותם של הכלים.

כאשר מעיינים כך בפסוקים, מגלים כי ישנו ביטוי די מפתיע החוזר שוב ושוב בכלים: "פנים".

המקום הבולט ביותר של נוכחות הפנים הוא בכרובים: "וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו" (כ"ה, כ')

ה"פנים" חוזרים ומופיעים גם בשולחן וגם במנורה, מה שמחזק שוב את הקשר בין הכרובים לבין הכלים האחרים.

בשולחן, הפנים מופיעים כחלק מתיאור הלחם שעליו: "וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד" (שם, ל')

פירושים שונים נאמרו לביטוי קשה זה, "לחם פנים". יש שהסבירו כי הפנים מתארות את צורת הלחם[6] ויש שפירשו כי הביטוי נגזר מהיותו של הלחם עומד לפני ה'.[7] בכל מקרה, ברור כי הופעת "פנים" בהקשר של השולחן מפתיעה.

במנורה, מופיעים הפנים באופן העלאת הנרות: "וְהֶעֱלָה אֶת נֵרֹתֶיהָ וְהֵאִיר עַל עֵבֶר פָּנֶיהָ" (שם, ל"ז)

גם כאן מדובר על ביטוי החורג מהתיאור הטכני של הכלי וגם כאן מדובר על ביטוי קשה לפירוש. פרשנויות שונות ניתנו להסבר הכוונה ב"פנים" של המנורה.[8]

הכלי הנוסף הנמצא במשכן, מזבח הקטורת, אינו מופיע בפרשתנו אלא נדחה לפרשה הבאה.[9] בכלי זה אמנם לא מופיע בפירוש הביטוי "פנים", אך ביטוי די דומה חוזר שם שלש פעמים: "וְנָתַתָּה אֹתוֹ לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת לִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה… קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי ה' לְדֹרֹתֵיכֶם" (ל', ו'-ח')

פסוקים אלו באים להדגיש, כי מזבח הקטורת אינו עומד לבדו. הוא לפני הכפורת ובעצם עומד לפני ה'. זהו בדיוק המשמעות של ה"פנים" המופיעים בכלים השונים.[10] מטרתם היא ליצור חיבורים. הכרובים פונים איש אל אחיו, הלחם הוא "לחם פנים לפני" והמנורה מאירה אל "עבר פניה".

כאשר אנו מדברים על מפגש פנים מול פנים, אנו מתכוונים למפגש קרוב ואישי. הכלים כולם מתאחדים, כביכול, אחד עם השני, ויוצרים ביניהם קרבה ואינטימיות.

בהמשך הפרשה, מתואר המבנה הפיזי של המשכן, המורכב מיריעות וקרשים. כאן אנו לא מוצאים את הביטוי פנים, אלא ביטוי מפתיע אחר, המלמד על חיבור אינטימי. ביריעות נאמר: "חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת תִּהְיֶיןָ חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ וְחָמֵשׁ יְרִיעֹת חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ" (כ"ו, ג')

בקרשים, הביטויים הופכים לאינטימיים אפילו יותר:  "שְׁתֵּי יָדוֹת לַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד מְשֻׁלָּבֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ" (שם, י"ז)

שוב חורגת התורה מהתיאור הטכני ומשתמשת בביטויים שנועדו לתת נופך נוסף לדברים. היריעות והקרשים מתוארים כשתי אחיות החוברות ומשולבות ביחד.

הביטוי "אישה אל אחותה", מופיע רק עוד פעם אחת בתנ"ך – במעשה המרכבה בספר יחזקאל. כך מתוארים שם כנפי החיות, הנושאות את המרכבה: "חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ כַּנְפֵיהֶם" (יחזקאל א', ט')

לאחר מכן מבין יחזקאל, כי החיות שראה במעשה המרכבה הם בעצם כרובים: "הִיא הַחַיָּה אֲשֶׁר רָאִיתִי תַּחַת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל בִּנְהַר כְּבָר, וָאֵדַע כִּי כְרוּבִים הֵמָּה"  (שם י', כ')

שוב, כמו במשכן, אנו רואים את הקשר בין הביטוי "אשה אל אחותה" לבין הכרובים. מכאן שהביטוי "אשה אל אחותה" ביריעות ובקרשים אינו מקרי. הכרובים מהווים את המודל המרכזי של החיבורים, "פניהם איש אל אחיו", ומשם מתפשטת אווירת החיבורים לכלל הכלים.

הביטויים "פנים" ו"אשה אל אחותה", מלמדים על האווירה המיוחדת שמנסה המשכן ליצור: חיבור ואחדות. מתוך חיבורים אלו ניתן גם להגיע למפגש "פנים אל פנים" עם ה'.

פגישה זו, עם "פני ה' ", הופיעה גם בפרשה הקודמת, במצוות העלייה לרגל: "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה' " (כ"ג, י"ז)

זוהי בעצם תכליתו של המשכן, לאפשר את המפגש עם פני ה'.

בעיוננו לפרשה זו, הראינו כי פסוק זה מהווה את מצוות השיא של הפרשה. כלל המשפטים נועדו כדי להוביל לשיא זה, למפגש עם פני ה'. כהמשך לכך, פרשתנו מציגה את הדרך ליצור את המפגש, את המשכן.

ד. מבנה המשכן 

אם נתבונן בסידור הכלים במשכן, נגלה כי הם מסודרים בצורתם של הפנים. אם נצייר דיוקן פנים מהצד, האברים יהיו מסודרים כך:

זהו בדיוק סידור הכלים במשכן:

כל אחד מן הכלים עובד עם חוש אחר, ולכן מסמל איבר אחר בפנים. מזבח הקטורת פונה לחוש הריח, והוא מקביל לאף. המנורה פונה לחוש הראייה, העין, ואילו השולחן פונה לחוש הטעם, הפה. הכרובים, כפי שהראנו לעיל, פונים לחוש השמיעה,[11] שכן משם יוצא הדיבור הא-לוהי.

הארון, הנמצא מאחורה, דורש שימוש במוח. זאת, כיוון שהוא מכיל את לוחות האבן הכתובים, הדורשים יכולות מוחיות כדי לקרוא ולהבין אותם. הם גם מסמלים את זכרון מעמד הר סיני, זיכרון שנמצא כמובן במוח.

נמצא, שהמשכן כולו יוצר דמות של פנים, הפונים החוצה – כלפי הנכנס. כביכול, אדם הנכנס למשכן פוגש בפנים הפונות כלפיו. אין מדובר כמובן בפני ה', אלא בסמל למפגש האינטימי, הממשיך את מה שהתרחש בסיני: "פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה'עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דברים ה', ו')[12]

 ה. עדות והיוועדות

הכלים השונים יוצרים יחדיו את המפגש המלא עם ה', דרך כל החושים. כך הם מאפשרים את המטרה הנוספת של המשכן. לא רק "משכן העדות" (ל"ח, כ"א), מקום משכן הלוחות, אלא "משכן ההיוועדות", "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם" (כ"ה, כ"ב). היוועדות אמיתית עם ה' מתרחשת במפגש המלא והחי איתו, הנוצר מכלל כלי המשכן.

הצגנו את שתי המטרות של המשכן כנפרדות, אולם ברור שיש קרבה ביניהן.

ראשית, קיימת קרבה פיזית ביניהן. שתיהן מתרחשות בקדש הקודשים: בתוך הארון נמצא "העדות", ומעליו, מבין הכרובים, מתרחשת ההיוועדות (כ"ה, כ"ב). בנוסף, קיימת גם קרבה סמנטית בין המטרות: עדות-היוועדות.

כיצד מתרחש המעבר מעדות להיוועדות, מארון הברית אל הדיבור שמעליו?

הארון והלוחות שבתוכו מסמלים אירוע שהתרחש בעבר, את מעמד הר סיני והברית בין ה' לעם ישראל. האירוע נחקק בתוך אבן, כדי שיעיד לדורות על הקשר שנוצר. כפי שפתחנו, הקשר מתמסד דרך הכנסת האירוע החקוק באבן לתוך המשכן. אולם, אם העניין היה מסתיים בכך, היינו נשארים עם אבן דוממת, המסמלת רק את העבר ללא התחדשות וחיות בהווה.

אם נחזור למשל הנישואין, נמשיל זאת לזוג המתרפק על תקופת ההתאהבות והחתונה וממלא את ביתו בתמונות מאותו הזמן. נוסטלגיה כזו היא נחמדה, אבל ברור שהעיקר כאן חסר. זוגיות בריאה מתהווה כל הזמן מחדש, חיה ופועמת. כדי להשאיר את הזוגיות חיה בהווה, יש צורך במפגש ובדיבור מתמיד בין בני הזוג.

לו היה מוקם במשכן היכל מרהיב לשימור לוחות העדות, היינו נשארים רק עם עדות דוממת לעבר. יש להפוך את העדות להיוועדות, לקשר חי ולמפגש מתמיד עם ה'. לצורך כך, נדרשים הכלים השונים במשכן, היוצרים את החיבור המלא והחי הכולל את כל החושים. חיבור זה הוא המאפשר את המשך המפגש עם ה', גם לאחר מעמד הר סיני. במקביל, החיבור בהווה מבוסס על חוויות העבר, ההיוועדות מתרחשת מעל הלוחות.

באופן זה, שתי המטרות משתלבות – המפגש בהווה יונק מאירועי העבר ואירועי העבר ממשיכים להתחדש בהווה. זו הדרך ליצור חיים מלאים, המאפשרים תחושת המשכיות, בין זיכרונות העבר לחוויות העתיד.

(הרב איתיאל גולד. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך" אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)


[1] כפי שמפרש הרמב"ן במבוא לפרשתנו: "וסוד המשכן הוא שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר".

[2] למשל במשנה בתענית: "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת ליבו. ביום חתונתו – זו מתן תורה וביום שמחת ליבו – זה בניין בית המקדש" (תענית ד', ח')

[3] ראה למשל שמות רבה מג, א'.

[4] ראה במאמרו של הרב אלחנן סמט: "הארון ובדיו וכפורת הכרובים" , המרחיב עוד בהסבר היותו של הארון עיקרו של המשכן.

[5] במובן זה אולי קשה להסביר יותר את מזבח הקטורת, אם כי הקטרה הייתה כנראה נפוצה בעבר בבתים.

[6] רש"י כ"ה, כ"ט.

[7] רשב"ם שם, ל'.

[8] לפי רש"י (כ"ה, ל"ז) הכוונה שכל הנרות יפנו אל עבר הנר האמצעי, שהוא נחשב לפני המנורה. לפי הרשב"ם (שם), הכוונה שהנרות יאירו אל עבר השולחן, שעומד מול פני המנורה.

[9] דחייתו של מזבח הקטורת לפרשה הבאה, תמוהה ביותר ותשובות שונות ניתנו לכך ואכמ"ל.

[10] בייחוד לפי פרשנות הרשב"ם לפנים המופיעים בשולחן ובמנורה. ראה הערות 7-8.

[11] עובדה זו היא ראייה ברורה שהשמיעה היא חוש נשגב יותר משאר החושים, שכן השמיעה ממוקמת בקודש הקדשים. ככלל, נראה שזו התפיסה של התורה, המציגה את עיקר החיבור ל-ה' דרך השמיעה ולא דרך הראיה (על כך האריך הרב הנזיר בספרו קול הנבואה). כך מדגיש משה ביחס למעמד הר סיני: "קול דברים אתם שמעים ותמונה אינכם ראים זולתי קול" (דברים ד', י"ב). לאור זאת מובן מדוע חז"ל פטרו את החרש מקיום מצוות ולא את העיוור. השמיעה מהותית יותר לקיום התורה והמצוות מאשר חוש הראייה.

[12] ראה בדברי הרמב"ן בתחילת הפרשה, המבאר כי מטרת המשכן היא להמשיך את ההתגלות בסיני באופן רציף.

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • ויקחו לי תרומה
  • "הבית והחוץ"
  • שם הוי"ה בתוך המשכן
  • ממלכת כהנים וגוי קדוש
  • הלב של המשכן
  • מבית ומחוץ תצפנו
  • "לא יסורו ממנו" – האדם, ערכיו וזכויותיו
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.