פרשת משפטים: מחרדה לברית

הדפסה

א. מעמד הר סיני מול ברית האגנות

לפרשת משפטים אנרגיה שונה לגמרי מהפרשה הקודמת, בה תואר מעמד הר סיני. תחושה שקטה ושגרתית שורה על פרשתנו. הברקים והרעמים שככו, וכעת עוברת התורה לתהליך רגוע של הוראת החוקים הרבים לפרטיהם. בסוף הפרשה, אנו נפגשים לפתע שוב במעמד נשגב: ברית האגנות (פרק כ"ד). ברית זו מהווה המשך ישיר למעמד הר סיני,[1] אך שונה ממנו מאוד.

מעמד הר סיני התמקד בהבאת התורה לישראל, מלמעלה למטה. ה' דיבר והעם נדרש רק לשמוע. לעומת זאת, ברית האגנות נועדה כדי ליצור חיבור בין ישראל לתורה. משה מספר לעם את המשפטים שקיבל, אך הפעם גם הם מדברים, ואומרים  "כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה" (כ"ד, ג'). היענות זו של העם סוללת את הדרך לכריתת הברית בין ה' לישראל, בה הם מתחייבים לקבל על עצמם את התורה: "וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם… וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם: וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה  וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ: וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (כ"ד, ו'-ח')

ההבדל בין שני האירועים בהר סיני, קבלת התורה וברית האגנות, מתבטא גם בחוויה הרגשית המתרחשת בהם. בקבלת התורה זו הייתה חוויה של חרדה: "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה" (י"ט, ט"ז)

בסיום המעמד מתבהר מהו מקורה של החרדה – חשש ממוות: "וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱ-לֹהִים פֶּן נָמוּת" (כ', ט"ו)

משהו בדיבור הא-להי גרם לעם לחוש כי עוד רגע הוא הולך למות. סביר להניח שהאש שהשתוללה על ההר הוסיפה לחרדת המוות, כפי שמבאר משה בספר דברים: "אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ה' וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר ה' כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ" (דברים ה', כ"א)

תחושת חרדה מעוררת באופן טבעי דחף להתרחק ממקור החרדה. זו אכן היתה התגובה של העם למעמד הר סיני: "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק" (כ', י"ד)

תנועת הבריחה של העם מהמעמד גרמה להם לסגת מהתוכנית המקורית, לפיה שומעים ישירות את דבר ה': "…וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק: וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱל-ֹהִים, פֶּן-נָמוּת" (כ', י"ד-ט"ו)

משה, בתגובה, מנסה לשדל את העם לחזור לתוכנית המקורית: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱ-לֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ" (שם, ט"ז)

משה בעצם מנסה להרגיע את חרדת המוות של העם. הוא מבהיר להם כי עוצמת המעמד מהווה רק ניסיון עבורם. אולם נראה שהעם לא עומד בניסיון, כפי שמתואר מייד: "וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר-שָׁם הָאֱ-לֹהִים" (שם, י"ז)

העם נשאר מרוחק ונרתע מהתגלות ה'. הנסיון להוביל את העם ליראה הפך עבורם לחרדה משתקת. יתירה מזאת, בספר דברים רומז משה כי העם היה אמור בשלב מסויים לעלות להר ולקבל בעצמו את התורה, אך נמנע מכך מרוב יראה:[2] "אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ה' וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר ה' כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ וְלֹא עֲלִיתֶם בָּהָר" (דברים, ה', ה')

חווית ברית האגנות, לעומת זאת, שונה לגמרי. אנו מוצאים בה קרבה, נינוחות ושמחה בין ה' לעם ישראל. ראשית, במקום התרחקות, נציגי העם עולים הפעם להר: "וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (כ"ד, ט')

קרבה זו ל-ה' הופכת להיות מוחשית ממש, באופן שקשה להבינו מבחינה תיאולוגית: "וַיִּרְאוּ, אֵת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר" (שם, י')

הפעם, קרבה זו לא מובילה לרתיעה וחרדה, אלא לשמחה, המתבטאת באכילה ושתייה אל מול מראה ה': "וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱ-לֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ" (שם, י"א)[3]

בניגוד למעמד הר סיני, העם מצליח לעלות להר, לראות את ה' ולשמוח בקרבה אתו. החרדה נעלמת, וישראל מתקרבים אל ה' מתוך רצון להיכנס בבריתו.

ג. חרדה והרגעה

כאמור, ברית האגנות מהווה השלמה למעמד הר סיני. אך למרבה ההפתעה, היא מופיעה במרחק פרשה שלמה ממנה: פרשת משפטים. קושי זה גרם לרש"י (כ"ד, א') להציע שבפועל היא התרחשה לפני מעמד הר סיני, למרות שהיא מופיעה במרחק ניכר ממנו. הרמב"ן (שם), לעומת זאת, סובר כי הפרשיות מופיעות כסדרן ולכן ברית האגנות אכן התרחשה לאחר קבלת המשפטים. כחיזוק לשיטתו הוא מביא את הפסוק שנאמר לפני כריתת הברית: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים… וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה', נַעֲשֶׂה" (שם, ג')

באופן פשוט, הכוונה היא שמשה הציג לפניהם את המצוות שבפרשתנו, שנפתחת בביטוי "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" (כ"א, א'). על מצוות אלו הגיבו העם באמירה "נעשה", וכך נסללה הדרך לכריתת ברית האגנות, על המשפטים הללו.[4]

לפי הרמב"ן, שדבריו מחוברים יותר לפשט הכתובים, נראה כי ברית האגנות מהווה בעצם תיקון למעמד הר סיני. בעוד ששם העם נרתע והתרחק, כעת הוא מתקרב ומקבל את הדברים בשמחה.

אלא שהן לפי הרמב"ן והן לפי רש"י יש לשאול, מדוע פרשת משפטים עומדת בתווך בין שני המעמדות? לפי הרמב"ן זו שאלה על סדר האירועים: מדוע המעמדות לא התרחשו בצמידות כרונולוגית? לפי רש"י, השאלה היא על העריכה הספרותית של הדברים: האירועים התרחשו יחדיו ובכל זאת בוחרת התורה להציגם משני צידי פרשת משפטים. מדוע?

אין מנוס מלומר, כי פרשת משפטים צריכה להטרים את מעמד הקשר והחיבור של ברית האגנות – לפי הרמב"ן מבחינה ריאלית ולפי רש"י מבחינה ספרותית. אך מדוע? פרשת משפטים נדמית לעיתים כ'אפורה'. רובה עוסקת במצוות משפטיות, חלקן לכאורה מובנות מאליהן, שנועדו לאפשר חיי חברה תקינים. מה לאוסף זה של חוקים ולכניסתם של ישראל בברית האגנות?

בכדי לנסות ולענות על כך, ננסה לסקור את המשפטים השונים לאורך הפרשה ונבחן מדוע הם מהווים מבוא לכריתת הברית.

 ד. מבנה המשפטים

במבט ראשון, הפרשה נראית כאוסף חוקים וכללים, ללא קשר ביניהם. אולם עיון מעמיק יותר מראה כי הם המשפטים מסודרים בסדר מופתי: 

1. חלק א': דיני עבדים (10 פסוקים) – "כי תקנה עבד עברי (כ"א, ב')… ויצאה חנם אין כסף (שם, י"א). 

2. חלק ב': פגיעות חמורות בזולת שענשם מוות (10 פסוקים) – "מכה איש ומת מות יומת (כ"א, י"ב)… לא יקם כי כספו הוא" (שם, כ"א).[5] 

3. חלק ג': חבלות ונזקים ממוניים (30 פסוקים) – "וכי ינצו אנשים (כ"א, כ"ב)… אם שכיר הוא בא בשכרו" (כ"ב, י"ד). 

4. חלק ד': איסורים מיניים ועבודה זרה[6] (5 פסוקים) – "וכי יפתה איש בתולה (כ"ב, ט"ו)… זבח לאלהים יחרם בלתי ל-ה' לבדו" (שם, י"ט). 

5. 5. חלק ה': דרישות מוסריות גבוהות (20 פסוקים). יחידה זו ניכרת במסגרת שלה – שני פסוקים שחוזרים על עצמם כמעט במדוייק:

• פתיחה: "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם, כ') .
• סיום: "וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (כ"ג, ט').

בתווך מצויות מצוות רבות, רובן קשורות לתחום המוסר.[7] אולם, בשונה מהחלקים הקודמים, לא מדובר על כללים אלמנטריים לחברה מתוקנת כגון דיני נזיקין וחבלות, אלא על דרישות גבוהות יותר של מוסריות וטהרה. דרישות אלו כוללות את החובה להשאיר ולד בהמה עם אמו לשבעה ימים (כ"ב, כ"ט), איסור טריפה, זהירות מהשפעת הרוב (כ"ג, ב'), השבת אבדה (שם, ג')  וכן עזרה לחמור שונאך שמשאו כבד (שם, ד').

שתי מצוות ביחידה מקבלות אריכות יתר ומשקפות את רוחה הכללית: איסור עינוי יתום ואלמנה (כ"ב, כ"א-כ"ג) והתחשבות בעני הלווה כסף (שם, כ"ד-כ"ו). בשונה מהיחידות הקודמות שהציגו כללים בסיסיים שווים ביחס לכלל החברה, כעת יש דרישה להתייחס אחרת לאוכלוסיות חלשות. בשתי המצוות הללו ה' אף מזהיר, כי הוא יתערב באופן אישי במידה ותהיה פגיעה באדם החלש: "כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ" (שם, כ"ב).[8]

בדיוק באמצע היחידה אנו מוצאים ביטוי מעניין שאולי מתמצת את מהותה של היחידה כולה: "וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי" (שם, ל'). לאחר שהחברה התבססה עם המשפטים של היחידות הקודמות, יחידה זו באה להעלות את עם ישראל קומה נוספת ולהפוך אותם לאנשים קדושים, דרך המצוות הדורשות רמה מוסרית ורוחנית גבוהה יותר.

6. חלק ו': מועדים מיוחדים (10 פסוקים) – "ושש שנים תזרע את ארצך (כ"ג, י"א)… לא תבשל גדי בחלב אמו" (שם, י"ט).

בחלק זה נכללות מצוות שמיטה ושבת בהקשרן החברתי, אולם עיקר היחידה מתייחס לשלשת הרגלים, שייעודם כאן להוביל למפגש בין ישראל ל-ה': "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה' " (כ"ג, י"ז).[9]

בסיום חלקי המשפטים, מופיעה יחידה נוספת, שנראית במבט ראשון מנותקת (כ"ג, כ'-ל"ב). יחידה זו אינה עוסקת במשפטים, אלא כוללת הבטחות שונות של ה' לעם ישראל לקראת הכניסה לארץ.[10] ראשית, מצויין שהעם יזכה לליווי צמוד של מלאך ה' בדרכו לארץ ובכיבושה. אותו מלאך ידאג גם לשמירת ישראל את התורה (שם, כ'-כ"ג). בהמשך היחידה, מובטח לישראל שפע וברכה מופלגת בארצו, כאשר השיא מופיע במרכזה: "לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא" (כ"ג, כ"ו).

התמונה כאן היא של עם היושב בנחת בארצו, כאשר שכינת ה' מגינה עליו ומעניקה לו מכל טוב.

לאור הסקירה שערכנו, ניתן לשרטט כך את המבנה הכללי של פרשת המשפטים:

כאשר מתבוננים על מבנה זה, מתבהרת המטרה הגדולה של המשפטים – יצירת קשר ישיר בין ה' לעם ישראל.

כדי להגיע למטרה זו, יש לבנות קודם כל חברה מאורגנת ומתוקנת, השומרת על ערכי הצדק והמשפט. הפרשה מבוססת על בניית חברה באופן הדרגתי על ידי דרישות מוסריות. כל שלב בתהליך עיצוב החברה המתוקנת מאפשר מעבר לשלב גבוה יותר. ארגון זה לפי הצדק והמוסר, נדרש כדי ליצור את המפגש עם ה'.

בהקשר זה מעניין כי התורה בחרה דווקא את דיני עבד כבסיס הראשוני לחברה. דינים אלו מקנים זכויות מופלגות לעבד ולאמה, כך שאם הם לא בוחרים אחרת, הם בעצם הופכים לסוג של עובדים זמניים (כ"א, ב'-ו'). בעם ישראל, הדבר הבסיסי ביותר הוא להימנע מהפיכת אדם לעבד מוחלט: "כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד" (ויקרא כ"ה, מ"ב)

לאחר מכן, התורה הולכת ומארגנת ברמה גבוהה יותר ויותר את החברה, כך שתהפוך לחברה המבוססת על צדק ומוסר. רק מתוך חברה כזו, ניתן ליצור את המפגש עם ה'.

כעת, ניתן להבין כיצד פרשת משפטים מאפשרת את ברית האגנות.

ה. מחרדה לברית

תחושת חרדה מתעוררת באדם כאשר הוא חש כי אין לו מספיק משאבים להתמודד עם האתגר העומד מולו. ממילא, אחת הדרכים היעילות להתמודד עם חרדה, היא לחזק את המשאבים האישיים.

העם נתקף חרדה במעמד הר סיני מכיוון שהמפגש עם ה' היה גדול עליהם. לא היו להם מספיק כלים להכיל את המעמד הנשגב ולהיפגש ישירות עם ה'. במקום רצון להתקרב ולשמוע, הם נתקפו חרדה והתרחקו. המפגש עם הא-לוהי נחווה עבורם ככאוס, כפירוק המציאות המוכרת.

לאור זאת, יש צורך לבנות את המפגש והקשר אחרת. לא בדרך דרמטית ופתאומית, אלא באופן הדרגתי. זוהי מטרת החלקים הראשונים של הפרשה, העוסקים בבניית הבסיס המשפטי לחברה (יחידות 1-4): בניית הכלים והמשאבים ליצירת חברה שתוכל להכיל את המפגש עם ה'. כאשר חברה מיוסדת ומאורגנת לפי כללי הצדק והמשפט, משהו נרגע והכאוס פוחת. אז אפשר להתחיל ולבנות משאבים נפשיים ורוחניים כדי להיפגש עם ה'.

דרך נוספת להתמודד עם גורם מעורר חרדה, היא לפתח דרך מובנית וברורה לפעילות מולו. כאשר אדם מרגיש כי יש לו דרך מעשית ובהירה להתמודד עם האתגר הגדול העומד לפניו, החרדה פוחתת.  זוהי מטרה נוספת של הפרשה, בחלקים הגבוהים יותר שלה. המפגש עם ה' הוא אתגר עצום המעורר חרדה, אולם ניתן להתחבר לה' דרך הליכה בדרכיו.

המצוות, המופיעות בדרישות הגבוהות יותר בפירמידה (חלקים 5-6), מאפשרות זאת. הן נותנות דרך מובנית להתחבר אליו. זוהי לא אותה חוויה דרמטית ומהממת כמו בהר סיני, אלא בניית קשר באופן שקט יותר אך ניתן להכלה אנושית.

רעיון זה מוצג באופן יפה במדרש: "אמר רבי לוי…שכיון שבאו לסיני ונגלה להם פרחה נשמתם על שדבר עמהם שנאמר 'נפשי יצאה בדברו'. אבל התורה בקשה עליהם רחמים …מיד חזרה נשמתן שנאמר 'תורת ה' תמימה משיבת נפש' " (שמות רבה כ"ט, ו')

המצוות שבתורה אולי נראות פחות נשגבות ומסעירות ממעמד הר סיני, אך דווקא הן מאפשרות את המפגש הרגוע. מפגש מיסטי ישיר עם ה' גורם לבהלה עד כדי מוות. התורה, לעומת זאת, מאפשרת את הקשר כך שהנפש נרגעת ומסוגלת להתמודד עם המפגש הנשגב.

רעיון דומה, מציג בעל התניא: "בשעת מתן תורה… וכל העם רואים את הקולות… ולכן היו בטלים במציאות ממש כמאמר חז"ל שעל כל דיבור פרחה נשמתן, אלא שהחזירה הקב"ה להן בטל… והוא טל תורה… כמאמר חז"ל: כל העוסק בתורה טל תורה מחייהו[11] (תניא, ליקוטי אמרים ל"ו)

דבריו מכוונים במדויק לפשוטו של מקרא ולתהליך הפסיכולוגי שעוברים ישראל. פרשת משפטים חייבת להופיע מייד לאחר מעמד הר סיני, כדי להחיות את ישראל. לא מדובר כאן במוות פיזי אלא במוות נפשי, שנוצר מעוצמת החרדה. המעבר לדרך מעשית ומובנית כדי לאפשר את המפגש, מרגיעה ומחייה.

לכן מופיעה ברית האגנות רק בסיום פרשת משפטים. כאשר ה' פורט לעם את הקשר איתו לפרוטות, העם נענה בשמחה ובהתקרבות.

המפגש הופך לאפשרי.

(הרב איתי אל גולד. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)

[1] ברית האגנות נפתחת באופן שאינו מתאים לתחילת סיפור חדש: " וְאֶל-מֹשֶׁה אָמַר…" (כ"ד, א'). סגנון פתיחה זה מראה כי לא מדובר על סיפור עצמאי אלא המשך ישיר של מעמד הר סיני.

[2] אנו הולכים כאן בדרכו הפרשנית של הרב פרופ' יונתן גרוסמן במאמרו: "במשך היובל המה יעלו בהר". לדבריו התכנית המקורית הייתה כי העם יעלה מייד בסיום המעמד להר ויכרות ברית ישירות עם ה'. כך הוא מבאר את הפסוק המהווה את הכותרת למאמרו, שנאמר לפני המעמד: ברגע שתישמע התקיעה ביובל, יש דרישה לעלות להר. אולם בשל החרדה של העם, הם העדיפו להתרחק ולהימנע מכריתת הברית הישירה.

[3] אמנם, רש"י מפרש את האכילה הזו כפעולה שלילית, של זלזול במראה ה'. אך רוב הפרשנים ראו בכך דווקא ביטוי לקרבה בין העם ל-ה', עד כדי אכילה מול כבודו. ראה אונקלוס (כ"ד, יא'), רמב"ן ורשב"ם שם.

[4] רש"י מודע לקושי זה ולכן נדחק לפרש כי ה"משפטים" שאותם הביא משה לעם לפני הברית הם שבע מצוות בני נח ומצוות שניתנו להם במרה (כ"ד, ג').

[5] חלק זה כולל רצח, הכאה וקללת אב ואם, גניבת איש ומכירתו וכן רצח של עבד. בהקשר זה מציגה התורה את החריגות מהכללים הרגילים, כגון הריגה בשוגג (כ"א, י"ג), או הכאה שהנפגע התאושש ממנה (שם, י"ח ו-כ"א). חריגות אלו מהוות חלק מפרטי הדינים של יחידה זו.

[6] סדר האיסורים בחלק זה עובר לסירוגין ממיניות לעבודה זרה: מפתה נערה (מיניות), מכשפה (עבודה זרה, ראה דברים י"ח, י'-י"ד), שוכב עם בהמה (מיניות), זבח לע"ז (עבודה זרה). לכן, מסתבר שזהו חלק אחד הכורך יחד את שני סוגי האיסורים. נראה כי שניהם הולכים ביחד, שכן העבודה זרה ופריצות מינית היו שלובים זה בזה (ראה למשל ויקרא י"ח, א'-ג').

[7] אמנם, חלק מן המצוות כאן הן גם מצוות שבין אדם למקום, למשל מצוות הקדשת בכור ל-ה' (כ"ב, כ"ח). נראה כי בתורה אין את ההפרדה בין תחומי המוסר לבין מצוות הנעשות מול ה'. היחס אל ה' מהווה חלק מן הדרישות המוסריות הגבוהות יותר המופנות לאדם.

[8] כך ביחס לאלמנה ויתום. באופן דומה נאמר לגבי זעקת העני:  "וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי" (שם, כ"ו).

[9] היחידה מסתיימת בשני פסוקים המכילים דינים שונים הקשורים גם כן לרגלים:"לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר: רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱ-לֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" (כ"ג, י"ח–י"ט)
שלשת הדינים הראשונים קשורים באופן מובהק למועדים, לכן מתבקש כי גם איסור בישול גדי בחלב אמו קשור למועדים. בנוגע לקשר בין הדברים נאמרו כמה הסברים: ראה רשב"ם כאן (כ"ג, י"ט) ובאופן אחר הסביר הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג', מ"ח).

[10] יחידה זו אמנם כוללת גם מעט מצוות הקשורות להתרחקות מעובדי עבודה זרה בארץ (כ"ד, ל"ב-ל"ג), אולם נראה כי הן מופיעות כנספח להבטחות הגדולות על כיבוש הארץ.

[11] בעל התניא יוצר כאן חיבור בין שתי מימרות שונות בגמרא – האחת על כך שפרחה נשמתן של ישראל במעמד הר סיני (שבת פח:) והשני על כך שטל התורה מחייה את האדם (כתובות קיא.).