מצות האמונה
מעמד הר סיני נפתח בדברים הבאים: ,"אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי". (שמות כ', ב)
המצוה העיקרית בפרשת השבוע היא מצות האמונה: הדיבר הראשון מעשרת הדברות מורה לנו על קיומו של ה' א-להינו שהוציאנו ממצרים. מה הלאה?
ידועה שיטת בעל הלכות גדולות, שלא מנה את מצות האמונה בתור אחת מתרי"ג המצוות. הראשונים מסבירים בשיטתו כי לא יתכן ציווי על אמונה בקב"ה, משום שכדי לקבל ציווי ולו הפשוט ביותר, יש להכיר בכוחו של הגורם המצווה ובסמכותו. לאור זאת, יוצא שאדם שאינו מאמין בקב"ה אינו יכול לקיים את מצות האמונה, ואחרי שהאדם כבר מאמין בקב"ה ומכיר בסמכותו, הרי שאין טעם בציווי מחודש על האמונה בו.
עם זאת, רובם המכריע של הראשונים מנו את האמונה בתור אחת המצוות, ונפנה לדברים היסודיים שבספר החינוך: "וענין ההאמנה הוא, שיקבע בנפשו שהאמת כן. ושאי אפשר חילוף זה בשום פנים. ואם יושאל עליו ישיב לכל שואל שזה יאמין לבו, ולא יודה בחילוף זה אפילו יאמרו להרגו, שכל זה מחזיק וקובע האמנת הלב כשמוציא הדבר מן הכח אל הפועל, רצוני לומר כשמקיים בדברי פיו מה שלבו גומר. ואם יזכה לעלות במעלות החכמה, ולבבו יבין ובעיניו יראה במופת נחתך שהאמונה הזאת שהאמין אמת וברור אי אפשר להיות דבר בלתי זה, אז יקיים מצות עשה זו מצוה מן המובחר". (ספר החינוך פרשת יתרו מצוה כה)
בעל ספר החינוך קובע בפרשתנו את האמונה בקב"ה כמצוה עצמאית. לדעתו, המצוה איננה האמונה הפשוטה בלבד, אלא ישנה חובה "שיקבע בנפשו שהאמת כן". כלומר, האדם צריך להפנים שהקב"ה הוא בורא העולם, ולדחות כל דעה או אפשרות אחרת.
בעקבות הבנה זאת, בעל ספר החינוך דורש מן האדם ליישם את אמונתו גם בחיי היומיום. בנוסף, הוא הבין שישנן מצוות רבות ומגוונות שכל תפקידן הוא לבטא את האמונה בקב"ה ולהעצים אותה בליבו של המאמין.
הרב צבי יהודה נהג לומר שהאמונה היא לא ידיעה ולא מחשבה, אלא החיים עצמם. נדמה שהמילה המתאימה ביותר להסברו של הרב צבי יהודה היא 'הזדהות': האדם צריך להזדהות עם קיומו של הקב"ה, ולמקד בכך את חייו.
בכך, הסביר הרב צבי יהודה, נבדלת האמונה מהידיעה: הידיעה היא פעולה או מציאות 'קרה' שאפשר לבחון באמצעות שאלת 'כן לא' פשוטה – אפשר לשאול אדם "האם ישנו בורא לעולם", ואם תשובתו חיובית, אזי הוא יודע שהקב"ה קיים. אך תשובה שכזו אינה יכולה להעיד על אמונה עמוקה. אדם שיעיד שא-להים ישנו ויעבור לעסוק בענייני חול שונים, אינו מזדהה עם בורא העולם לעומק. אי אפשר להאמין בלב שלם בקיומו של הקב"ה, ובזמן העיסוק במצות האמונה לחשוב על משחק כדורסל.
גישה מעין זו עולה מסדר הפרשיות בספר דברים: בפרשת ואתחנן ניתן למצוא מופע שני של עשרת הדברות. מיד אחרי כן מופיעה פרשיית קריאת שמע הכוללת את הציווי לאהוב את ה'. המסר ברור: אדם המקיים את מצות האמונה באופן מלא, הוא אדם שיגיע באמצעות האמונה גם לאהבת ה' ולהזדהות עם שאיפותיו.
גישה דומה, אם כי שונה במקצת, מביא גם הרמב"ן בפירושו לתורה: "הדבור הזה מצות עשה, אמר אנכי ה', יורה ויצוה אותם שידעו ויאמינו כי יש ה', והוא א-להים להם, כלומר הווה, קדמון, מאתו היה הכל בחפץ ויכולת, והוא א-להים להם, שחייבים לעבוד אותו". (רמב"ן שמות כ', ב)
גם לשיטת הרמב"ן, האמונה בה' היא מצוה. עם זאת, לשיטתו של הרמב"ן האמונה אינה אמורה להוביל לאהבת ה' בהכרח, אלא דווקא לתודעה של עבדות. אדם שמאמין בקב"ה הוא אדם שרואה את עצמו כעבד לפני אדוניו, כלומר משועבד באופן טוטאלי לקב"ה.
נראה שפירושו של הרמב"ן קולע יותר לדברי הנביאים: כל נביאי ישראל התנבאו ודרשו מעם ישראל להפנים את האמונה בה' ולהשתעבד לו לגמרי. ההדגשה אינה על האמונה כמביאה לאהבת ה', אלא על האמונה כמביאה לתודעה עמוקה של העבדות לקב"ה.
כאן לא נותר אלא לסיים בכך שיהי רצון שגם אנחנו נזכה לאחוז בשיפולי גלימתם של הנביאים ולעבוד את ה' מתוך אמונה שלמה, ולחיות את חיינו מתוך הזדהות עמוקה עם ה' ועם דברו.
(הרב יעקב מדן שליט"א. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בליל שבת קודש פרשת יתרו ה'תש"פ, סוכמה על ידי אביעד ליפשטט ונערכה על ידי אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).