"אל יצא איש ממקומו ביום השביעי"
פסוק זה נאמר במקורו לבני ישראל, ואסר עליהם לאסוף את המן ביום השבת. חז"ל דרשו אותו לעניין איסור תחומין, שאסור לאדם לצאת מרחק אלפיים אמה מהמקום שבו הוא שובת בשבת. בכמה מקומות בגמרא מופיעה מחלוקת התנאים בין רבי עקיבא לבין חכמים – האם איסור תחומין הוא מדאורייתא או מדרבנן, ונחלקו הראשונים בגדריה של מחלוקת זו.
באופן כללי, כל העושה אחת מאבות המלאכה בשבת – עובר בלאו ובעשה, שכן הוא גם עושה מלאכה וגם מבטל את מצוַת העשה לשבות ביום השבת. האם זהו המצב גם ביחס לאיסור תחומין, או שמא היוצא מחוץ לתחום אינו עובר אלא על איסור לאו בלבד?
ככל הנראה, חלוקים בכך הראשונים (עיין ברשב"א יבמות ו ע"א ד"ה ונגמר). לדעת מורו של הרשב"א – אין כאן איסור עשה, ואילו לפי התוס' והרשב"א – עוברים בעשה ולא-תעשה גם ביציאה מחוץ לתחום.
ייתכן שמחלוקת הראשונים הזו משקפת תפיסות שונות ביחס להבנת יסודו ומהותו של איסור תחומין. ככלל, המלאכות שנאסרו בשבת הן מלאכות שיש בעשייתן משום יצירה וחידוש. מלאכות כאלו, שקיים בהן פן של יצירה, נאסרו באיסור כפול – הן איסור לאו והן איסור עשה. על רקע זה, ניתן להבין את חילוקי הדעות ביחס לאיסור תחומין: לפי תפיסה אחת – יש להבחין בין איסור תחומין לבין שאר המלאכות, שכן יציאה מחוץ לתחום אינה יוצרת דבר חדש או משנה שינוי משמעותי, והאיסור נובע רק מהטרחה ומהמאמץ שההליכה המרובה כרוכה בהם. ממילא, איסור זה נאסר בלאו בלבד, ואין לגביו את איסור העשה.
אך מנגד, ניתן להציג תפיסה אחרת. שהרי, ישנו קושי לא-קטן בתפיסה הקודמת: לפיה היה מקום לחייב גם אדם שהולך הליכה ארוכה בעיגול, או אדם שהולך מרחק רב בתוך עיר גדולה. כמובן, שאדם כזה לא עבר להלכה על איסור תחומין. על כן נראה, שייתכן שיציאתו של אדם ממקום יישוב למקום מבודד, שמרוחק ממקום יישובם של בני אדם – יש בה משום יצירה, בשל שינוי האווירה והחלפת המרחב שבו נמצא האדם. במידה שנוקטים בגישה כזו – סביר יותר ליישר קו בין איסור תחומין לבין שאר המלאכות, ולטעון שגם ביחס אליו קיימים העשה והלאו יחדיו.
(ר' יצחק בן-דוד. נשלח במסגרת 'יום יום' של ישיבת הר עציון).