מנוסה מהרצון לשיעבוד

הדפסה

א. תהליך ההתבגרות של עם ישראל

לאורך סיפור יציאת מצרים, עם ישראל צופה מהצד בתהליך השחרור שלו, בעוד ה' ושליחו משה פועלים בכל הכח מול פרעה. המכות ניתכות על המצרים בזה אחר זה ולא פוגעות בישראל, כאשר האחרונים אינם נדרשים לעשות דבר כדי להינצל. כשם שתינוק אינו נדרש לעשות דבר בכדי לזכות בהגנה ובסיפוק צרכיו, כך עם ישראל בראשית דרכו.

אולם, כל זה משתנה ברגע האחרון, במכת בכורות: "וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם, וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם, וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (י"ב, י"ג)

לראשונה, המכה עשויה לפגוע גם בישראל. כעת, כדי להינצל מפגיעה, עליהם לפעול: להקריב את קרבן הפסח ולתת דם על המשקוף.

בכך, מתחילה להיווצר מערכת יחסים חדשה בין ישראל ל-ה', מערכת בה השפע וההגנה הופכים להיות מותנים בפעולות ובהתנהלות של העם. זוהי התייחסות בוגרת יותר לעם ישראל.

בתהליך ההתבגרות הטבעי של ילד, נוצרת תנועה ממקום פאסיבי למקום אקטיבי. מסיפוק צרכים ללא מאמץ, להתנהלות עצמאית הדורשת פעולה והשתדלות בכדי לזכות בטוב. ההורי, אמורים להתחיל ולהתנות את השפע – "אם תעשה… תוכל לזכות ב…". בהתניה הזו טמונה אמונה ביכולתו של הילד להתאמץ, לגדול ולהשיג את הדברים בזכות פעולותיו.

זהו המעבר הדרמטי המתרחש במכת בכורות. נראה, שהקדוש ברוך הוא מעוניין שלפחות במכה האחרונה תהיה השתתפות מסויימת של ישראל בהצלתם. דרושה התנהלות בוגרת ואקטיבית כלשהי, כדי לאפשר את הגאולה. לא עוד סיפוק צרכים ינקותי, אלא יש להתאמץ ולפעול כדי להינצל.

מכאן ואילך התורה תפתח עוד ועוד את הכיוון הזה. עם ישראל יקבל מצוות רבות ויידרש לפעול ולגדול בכדי לזכות בשפע האלוקי. כך הטוב מגיע בזכות ולא כחסד.

אלא שעלינו לנסות ולהבין מדוע הדרישה לפעילות מגיעה דווקא בדמות קרבן פסח. מה יש שם, במערך הציווים על הקרבן, המאפשר את היציאה ממצרים?

ב. אכילה משונה

עצם הרעיון של הקרבת קרבן כבסיס ליצירת קשר בוגר עם ה', הוא מובן מאליו. הפער בין האדם לא-ל הוא אמנם עצום, אך בכל זאת, הקרבן כשמו כן הוא, התקרבות. האדם מצליח כביכול להביא משהו משלו אל ה' ובכך מצליח ליצור קשר בוגר, בו הוא עומד מול ה'. כך היה עוד מימי קין והבל, נח והאבות, שהקריבו כולם קרבנות. בהמשך התורה, יידרש גם מעם ישראל לבוא שלש פעמים להיראות לפני ה', עם קרבן המאפשר זאת (כ"ג, י"ד–י"ז).

אולם, יש בקרבן הפסח כמה ציווים חריגים הנוגעים לאופן האכילה, הגורמים לו להיראות שונה מאוד מקרבן רגיל.

ראשית, יש לאכול אותו יחד עם מצות ומרורים: "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה: צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת, עַל-מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (י"ב, ח')

אכילת המצות אינה קשורה, כמובן, לכך שבצקם של ישראל לא הספיק להחמיץ, שכן זהו אירוע שנפגוש בו רק בהמשך, לאחר אכילת הפסח (שם, ל"ד). יש כאן עניין עקרוני לאכול את הפסח דווקא עם מצות ומרורים. לרוב, אכילה מתקשרת אצלנו באופן אוטומטי לחוויה נעימה ואף משמחת (כגון: "אין שמחה אלא בבשר ויין", פסחים קט.). אולם, נדמה שחווית אכילת הפסח צריכה להיות דווקא קשה ומרירה:

המצות משרות על האכילה אווירת עוני, שכן זהו לחם המיועד לעניים (דברים ט"ז, ג'). זאת, למרות שבאופן אובייקטיבי בשעת אכילת הפסח עם ישראל היו, למעשה, עשירים. ביתם היה מלא בכלי כסף וזהב של המצרים (י"ב, ל"ד–ל"ה), לקראת היציאה ברכוש גדול. מסתבר, שכאן מדובר יותר על תחושת עוני מנטלי, אותו צריך לחוות באכילה.

אכילת המרור מחזקת גם היא, את החוויה הקשה שבאכילה. המרור מתכתב באופן ברור עם תיאור השעבוד: "וַיְמָרְרוּ אֶת-חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה…" (א', י"ד)

אם כן, אכילת הפסח מתרחשת באווירת עוני ומרירות. רחוק מאוד מאכילת קרבן קלאסית, שאמורה להיות מתוך רוממות ושמחה.

גם אופן האכילה הנדרש בפסח, חריג ביותר: "וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים, נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם, וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן, פֶּסַח הוּא לַ-ה' " (י"ב, י"א)

שוב, בניגוד לאכילה רגילה שנעשית לרוב באופן נינוח, כאן יש לאכול באופן די מוזר, "בחיפזון". אם נבדוק את הביטוי "חיפזון" בתנ"ך, נגלה כי הוא מופיע בהקשר של מנוסת הצד החלש, המפסיד, מפני אויביו. כך למשל מתואר לגבי מפיבושת, בנו של יהונתן בן שאול: "בְּבֹא שְׁמֻעַת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן מִיִּזְרְעֶאל וַתִּשָּׂאֵהוּ אֹמַנְתּוֹ וַתָּנֹס וַיְהִי בְּחָפְזָהּ לָנוּס וַיִּפֹּל וַיִּפָּסֵחַ" (שמואל א' ד', ד')

אך מה לחווית מנוסה ובהלה ליציאה ממצרים? הלא זהו אירוע מלא שגב והדר, בו עם ישראל זוכה לצאת לעצמאותו. מתבקש לאכול את הפסח באופן חגיגי ומלא שמחה! מדוע לאכול את הפסח, תוך כדי הכנה מתוחה לדרך, עם נעלי הליכה ומקל ביד? הרי גאולה לא אמורה להתרחש בחיפזון, כפי שאומר ישעיהו: "כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה' וּמְאַסִּפְכֶם אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (ישעיהו נ"ב, י"ב)

ככל הנראה, ישעיהו מנסה להנגיד בין הגאולה העתידית לבין גאולת מצרים, שהתרחשה באופן לא תקין, בחווית חיפזון ומנוסה. אך מדוע כך התרחשה יציאת מצרים?

נדגיש: כמו במצה, כך גם בחווית החיפזון באכילה, מדובר על תכנית מראש לאכול את הפסח באופן כזה, עוד לפני אילוצי היציאה. מלכתחילה, הציווים על הפסח נועדו לעצב את האכילה כחוויה של עוני, מרירות ותחושת רדיפה ומנוסה.

מה שעוד יותר מפתיע הוא, שמכל אירועי יציאת מצרים, בוחרת התורה לשמר בזיכרון דווקא את חווית החיפזון: "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי: כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (דברים ט"ז, ג'–ד')

כנראה שחווית החיפזון נוגעת במהותה של יציאת מצרים, ולכן צריכה להישמר לדורות. אך מדוע? למה היום החגיגי ביותר בהיסטוריה היהודית נחרת בזיכרון דווקא דרך אכילת לחם עוני? מדוע מכל אירועי גאולת מצרים יש לזכור דווקא את היציאה החפוזה?

ג. מנוסה מהעבדות

הקשיים שהעלינו, נבעו מההנחה הפשוטה, שעם ישראל שואף בכל מאודו לצאת לחופשי. ממילא, ליל הפסח אמור להיות חוויה מרוממת ומשמחת עבורם. אולם, נראה שהמציאות הנפשית של העם רחוקה מכך מאוד.

כך, למשל, אנו קוראים בתחילת הפרשה הבאה, בעת שעומד העם על שפת ים סוף: "וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר? מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם: הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם, כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר" (י"ד, י"א–י"ב)

מסתבר, שהתמונה כאילו העם רק משתוקק לצאת אינה כה מדוייקת. כבר במצרים התרחש ויכוח נוקב בין העם למשה לגבי היציאה: משה דחף לצאת, אולם העם חשש מכך וביקש ממשה לחדול מנסיונותיו. הדים למשיכה של ישראל חזרה למצרים אנו מוצאים בהמשך, כאשר עם ישראל נתקל בקשיים במדבר: "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם" (במדבר י"א, ה')

התנגדות זו ליציאה באה לידי ביטוי גם בחוסר העניין שהביע העם כלפי נאומו של משה, בתחילת פרשת וארא: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (ו', ט')

בעקבות התעלמות זו, משה ויתר על המשך ניסיונות השכנוע של העם למען היציאה. אולם כעת, במכת בכורות, כאשר פרעה על סף שבירה, יש הכרח לחזור אל העם ולגייס אותו לשחרור.

אך נדמה, שאפילו בשלב זה, עם ישראל אינו שלם עם היציאה. ברגע האמת אנו מגלים כי הם לא יצאו מרצונם ממצרים, אלא גורשו ממנה: "כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ" (י"ב, ל"ט)

הביטוי "לא יכלו להתמהמה", מלמד על כך שרצונם ברגע היציאה היה להתמהמה, להישאר עוד קצת במצרים. בסופו של דבר, היציאה עצמה נוצרה על ידי גירוש בכפייה של המצרים. עד לרגע האחרון, נשארו ישראל בתודעת העבדות. הם יצאו רק כי אדוניהם ציוו אותם לנהוג כך. לו זה היה תלוי בהם, אולי היו בוחרים להישאר.

עובדה זו מתבהרת גם מחוסר הכנת הצידה לדרך: "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם" (שם)

מדוע בעצם ישראל לא הכינו צידה לדרך? הרי הם היו אמורים להתכונן ליציאה, במקביל לאכילת הפסח: "מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם" (שם, י"א)

כיצד ייתכן שהם נעלו נעלי הליכה ולקחו מקל ביד, אך דווקא צידה לא הספיקו לעשות?

אין מנוס מלומר כי הם אמנם אכלו את הפסח כדי להינצל ממכת בכורות, אך החגור, מקל ההליכה והנעלים כנראה נשארו בצד. הם לא באמת התכוונו לקום וללכת לשום מקום. לכן גם לא טרחו להכין צידה. אך, למרבה צערם, הם גורשו ממצרים.

אם בסיפור יציאת מצרים עניין זה רק רמוז, יחזקאל הנביא מציג את הדברים במפורש: "בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם, לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם… וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם: וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ: וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם: וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם, לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (יחזקאל כ', ו'-י')

מסתבר, שהעם היה מחובר מאוד לתרבות המצרית ("גלולי מצרים"). עד כדי כך, שכאשר ה' הגיע עם בשורת הגאולה, הם העדיפו להישאר עבדים ולהיות חלק מתרבות זו, מאשר להיות חופשיים בלעדיה. בעקבות זאת ה' כמעט ויתר על רעיון היציאה ממצרים, לולא חשש מחילול שמו.

כלל המקורות הללו מציגים בפנינו תמונה מפתיעה: העם בעצם רוצה להישאר במצרים ואילו ה' ומשה מוציאים אותו בכפייה, בניגוד לרצונו! לכן, יש להפעיל גם את המצרים, כדי לגרשם בכל הכח: "וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ" (י"ב, ל"ג)

ד. המנוס מחופש

כיצד ניתן להסביר את התופעה המוזרה הזו, של עבדים המעדיפים חיי עבדות על פני שחרור וגאולה? כיצד ניתן להבין אנשים הרוצים לאמץ את תרבות משעבדיהם ולא את א-לוהיהם המבטיח גאולה?

נראה כי כדי להבין זאת, יש לעמוד על מורכבות חווית החופש. מצד אחד זוהי חוויה מושכת ומלאת קסם. החופש מאפשר לנו לחיות את חיינו במלואם ולממש את עצמנו. אך יחד עם החופש מגיעה האחריות. האדם החופשי נדרש לנהל בעצמו את חייו ואין לו במי להיתלות. במצב של כשלון, אין לו את מי להאשים אלא את עצמו. זוהי חוויה שעשויה להיות מאיימת.

העבד אמנם מוגבל, אך חופשי מרגשות אשם ומן הצורך לקחת אחריות על חייו. כולנו, בצורה זו או אחרת, נהנים מידי פעם להיות בשעבוד. למסגרת, לעבודה, למדינה או לאדם אחר. לרגע להעביר את האחריות למישהו אחר שינהל אותי. החופש הוא אתגר לא פשוט.

עם ישראל נמצא שנים רבות בשעבוד קשה. הרצון לחופש ממנו והלאה. תודעת השעבוד כה קשה, עד שהוא חושש להרים את הראש ולקחת אחריות על חייו. הוא מעדיף את השיעבוד הקשה אך הנח, בו אין צורך לקחת אחריות ולנקוט יוזמה. כשמשה בא אליו עם חזון השחרור, הוא מפנה לו עורף ומעדיף להתחפר בחווית השעבוד ובתרבות המוכרת.

אם מול פרעה נדרשת רק כוחנות, כדי להכניע את לבבו הקשה, כאן נדרשת פעולה מורכבת הרבה יותר. לפתוח את הלב של ישראל אל השחרור. בשל מורכבותה, היא נדחית עד למכת בכורות. רק בשלב זה, כאשר יש הכרח להכניס את ישראל לתהליך, הם נדרשים לעורר את הרצון שלהם בשחרור, בהליכה אחרי ה' ובעזיבת התרבות המצרית, דרך אכילת הפסח.

אולם, המשיכה לעבדות אינה נעלמת כה מהר. בתוך ישראל מתגוששים שני הרצונות: להתקרב ל-ה' ולשחרור, ולהישאר במקום המוכר.

ה' רואה את ההתנגדות הצפויה של העם ברגע האמת. לכן הוא מצווה על החיפזון. יש כאן "פעולת מלקחיים": מצד אחד המצרים יגרשו אותם, ומן הצד השני, עוד לפני כן, ישראל יהיו בחווית מנוסה ובהילות. סעודת הפסח לא תיעשה בנינוחות, אלא מתוך דריכות מתוחה לקראת היציאה לדרך. כאשר המצרים יתחילו את הגירוש, הם כבר צריכים להיות מוכנים להימלטות. אחרת, הכוחות החזקים המושכים למצרים יגברו עליהם.

לאור זאת, המנוסה של ישראל היא קודם כל מעצמם, מהכוחות הפנימיים הממגנטים אותם לעבדות. רק לאחר מכן הם נסים מהמצרים הקונקרטיים, המגיעים בהמשך הלילה ומייצרים את החיפזון הממשי.

כך ניתן להבין גם את אכילת הפסח יחד עם מצה ומרור. יש באכילת הפסח קדושה והתקרבות ל-ה', אך תוך כדי האכילה יש לחוש את המרירות והעבדות שעדיין נמצאים בה. אחרת, חגיגת הפסח תאפשר מצג שווא כאילו ניתן להתקרב ל-ה' וגם להישאר במצרים. הכנסת המרירות והעוני לאכילה מחברת את ישראל למקום האמיתי בו הם נמצאים. אמנם חוגגים עם ה', אך המצב המנטלי הוא עדיין של עוני ומרירות. יש לברוח מהמקום הזה, בחיפזון.

האכילה מבהירה לישראל – אתם עדיין עניים וחייכם מרים, כל עוד אתם לא בורחים מכאן. אל תשמחו ותתרווחו יותר מידי באכילת הפסח, הנעשית בין גילולי מצרים.

בסופו של דבר, למרות כל ההכנות לחיפזון והדגשת המרירות שבמצרים, הכוחות המושכים לעבדות היו חזקים יותר. הדריכות ליציאה לא נוצרה, שכן הם לא הכינו צידה לדרך. בסופו של דבר, לא יצאנו ממצרים מרצוננו. ה' משך אותנו בכח, דרך פעולת הגירוש המצרית.

ה. חיפזון לדורות

כאמור, מכל זכרונות היציאה ממצרים, בוחרת התורה לשמר לדורות, בייחוד, את היציאה החפוזה משם, דרך אכילת המצה (דברים ט"ז, ג'–ד'). הזכרון של יציאת מצרים אינו משמר רק את היציאה הנהדרת מעבדות לחרות, אלא גם את האמת המרה כי רצינו להישאר עבדים. לולא הבהלה והגירוש, היינו נשארים עד היום בעבדות הנפשית: "וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם" (הגדה של פסח)

מן הסתם גלגלי ההיסטוריה היו משנים את המצב, ובפועל לא היינו נשארים במצרים. אך בפנים, היינו ממשיכים להימשך אל העבדות.

יש בנו משיכה אל השעבוד. זה כוח בתוכנו, שעלינו להכיר. בראשית היווצרותנו כעם, הכוח הזה משל בנו. הקדוש ברוך הוא היה צריך להכניע לא רק את פרעה אלא גם את הכח הזה שבנו. מכאן ואילך, לדורות, אנו נדרשים להתבונן בכוח הזה ולנסות להתמודד מולו. המצה והמרור מחזירים אותנו בכל שנה לחווית החיפזון ההיא, עת נדרשנו לברוח מעצמנו, מן הכוחות ההרסניים והעבדותיים שבנו.

בתחילת ההיסטוריה הלאומית ה' הראה לנו כיצד לעשות זאת. כעת, הדרישה לצאת לחירות בכל דור עוברת אלינו.

(הרב איתיאל גולד. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות ולרב)