יחסם של ישראל ליציאת מצרים

הדפסה הדפסה

הקדשת הרב גולד:

שיעור זה מוקדש לעילוי נשמת אמי מורתי נעמי גולדשטיין בת שלום ורחל (פרג'ון) תיתו ז"ל

לזכר אברהם (אלברט) וחוה (אבלין) בלום, לציון פטירתם: א' שבט, וה' שבט;

הורים שלימדו בדיבור ובמעשה: "ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוקים" (שמות ו:ז)

– שנון ועקיבא ורבר, דב וסנדי בלום, אלנה בלום וג'פרי גרט

א. פיצול מסרים

הפרשה הקודמת הסתיימה במפח נפש, בשל כשלון השליחות של משה אל פרעה. כשלון זה הוביל את העם ואפילו את משה עצמו, לסוג של ייאוש: "וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר אֲ-דֹ-נָ-י לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי: וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ" (ה', כ"ב-כ"ג)

כתגובה לכך, מנסה ה' לעודד את משה והעם ולשקם את האמון בתהליך הגאולה. לצורך כך, חוזר ה' אחורה אל הברית שלו עם האבות:" וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵ-ל שַׁ-דָּי… וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ: לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה', וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם…" (ו', ב'-ו')

כדאי לשים לב, שזוהי הפעם הראשונה ש-ה' מזכיר את ההבטחה לאבות בסיפור יציאת מצרים. בפעם הקודמת שהתגלה ה' למשה, במעמד הסנה שבפרשת שמות, עניין זה כלל לא עלה. שם, המניע היחידי להתערבות ה' היתה רחמיו על עמו הסובל: "וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת־מַכְאֹבָיו׃ וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן־הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה" (ג', ו')

באופן מעניין, אפילו היציאה אל ארץ כנען לא הוזכרה שם – היציאה היא אל ארץ כלשהי, "טובה ורחבה". זוהי הבטחה המנותקת מכל הקשר היסטורי. הפנייה של ה' היא לחוויית ההווה של העם הסובל, תוך אמירה כי ה' מעוניין להוציאו ולהביאו למצב טוב יותר. באופן טבעי, גם כאשר משה פונה לעם, לאחר מעמד הסנה, הדיבור הוא רק על ההצלה המקומית בלי קשר לברית האבות: "וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ" (ד', ל"א)

פיצול זה בין המסרים הא-לוהיים מעורר תמיהה. מדוע בפרשת שמות לדבר על הצלה מהסבל בלבד, ורק בפרשת וארא לדבר על היציאה כחלק מהברית לאבות?

התמיהה רק מתגברת, אם נלך כמה פסוקים אחורה, לפני מעמד הסנה: "וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה… וַיִּשְׁמַע אֱ-לֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱ-לֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב׃ וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱ-לֹהִים" (ב', כ"ג–כ"ה)

כאשר רחמי ה' מתעוררים, הוא רואה את הסבל של עם ישראל ולכן רוצה להצילם, אך באותו זמן גם נזכר בברית עם האבות. אולם מייד אחר כך, במעמד הסנה, ישנה התעלמות מהברית, שכאמור נדחית לפרשת וארא.

ההתעלמות מתבטאת גם בהשוואה בין הביטויים במעמד הסנה לביטויים בפסוקים לעיל, כאשר רחמי ה' התעוררו. ארבע פעולות מוזכרים בפסוקים הללו:

"וישמע א-להים…

ויזכר א-להים את בריתו…

וירא א-להים…

וידע א-להים".

רק פעולת הזכירה מתייחסת לברית: "ויזכר א-להים את בריתו". השמיעה, הראיה והידיעה, לעומת זאת, מתייחסות לסבל בהווה. בהתאם לכך, שלשת הפעולות הללו מוזכרות גם במעמד הסנה, שם מתואר ביתר פירוט מה בדיוק ה' ראה, שמע וידע: "רָאֹה רָאִיתִי אֶת־עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו" (ג', ז')

אולם פעולת הזכירה, המתייחסת לברית, נעדרת מההתגלות בסנה ונדחית לתחילת פרשתנו: "וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי" (ו', ה')

מה הטעם בפיצול המסרים הא-לוהיים?

ב. התעלמות מההתעלמות

התמיהה לא מסתיימת כאן. לאחר שסוף סוף, בתחילת הפרשה, ה' מוציא לאור את הברית לאבות כדי לעודד את העם, תגובתם היא התעלמות מוחלטת: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל־מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שם, ט')

הקדוש ברוך הוא, מצידו, לא מגיב בביקורת על התעלמות העם מנאום ההבטחה לאבות.

ניתן לחשוב על שתי דרכים אפשריות להבנת התעלמות העם מהנאום:

ניתן לטעון שאכן התעלמות העם אינה תקינה. אולם אם אפשרות זו נכונה, לא ברור מדוע לא מגיעה ביקורת א-לוהית בתגובה.

ייתכן כי התעלמות העם מובנת, לאור העובדה שהעבודה הוכבדה עליהם מאוד בסוף הפרשה הקודמת. לכן, לא מצופה מהם להאזין באמת לנאום היסטורי שכזה.

אולם, אם אכן מצבם כה מובן ונסלח, מדוע בכלל ליצור נאום כזה?

ג. התחלה חדשה

מה שאנו בכל זאת קוראים, בהמשך להתעלמות העם, אלו רצף פסוקים קשים להבנה: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃ בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ׃ וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם׃ וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם, '-י"ג)

מכיוון שהשליחות לעם נכשלת, שולח ה' את משה לפרעה. שוב, אנו עדים להתנגדות של משה לשליחות בנימוק שהוא "ערל שפתיים", התנגדות שמתחזקת גם מכך שהעם לא שמע אליו. במקום להגיב בצורה עניינית לטענות משה, הקדוש ברוך הוא פשוט חוזר על הציווי ללכת אל פרעה אך הפעם ביתר תוקף: "ויצום…להוציא את בני ישראל". לא מספיק ברור למה הכוונה המדויקת בציווי הזה, וכיצד הוא מתמודד עם טענותיו של משה.

בהמשך, הקשיים רק מתגברים. לפתע, ללא שום קשר, הסיפור נעצר ואנו נפגשים עם רשימת תולדותיהם של משה ואהרן: "אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבֹתָם… וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי לֵוִי לְתֹלְדֹתָם… וַיִּקַּח עַמְרָם אֶת יוֹכֶבֶד… וַתֵּלֶד לוֹ אֶת אַהֲרֹן וְאֶת מֹשֶׁה… הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר ה' לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל־צִבְאֹתָם" (שם, י"ד–כ"ז)

מה רשימה זו עושה כאן? לכאורה המקום הטבעי שלה הוא כאשר משה ואהרן עולים על במת הסיפור, בפרשת שמות!

נראה, כי האווירה כאן אכן מתחלפת. התחושה היא שמתחיל כאן משהו חדש, הדורש הצגה מחודשת של משה ואהרן ומשפחותיהם. כביכול, אנו לא מכירים את משה ואהרן וצריך לספר לנו מהיכן הגיעו. גם הפסוקים שלאחר רשימת התולדות, מעלים ניחוח של התחלה חדשה: "וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם׃ וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר אֲנִי ה' דַּבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ… וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ… וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת-יָדִי בְּמִצְרָיִם… וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתָם כֵּן עָשׂוּ׃ וּמֹשֶׁה בֶּן־שְׁמֹנִים שָׁנָה וְאַהֲרֹן בֶּן־שָׁלֹשׁ וּשְׁמֹנִים שָׁנָה בְּדַבְּרָם אֶל־פַּרְעֹה" (ו', כ"ח–ז', ז')

מה פשרם של פסוקים אלו? מה פשר הפתיחה החגיגית "ויהי ביום דבר ה' אל משה בארץ מצרים"? הרי היום הזה כבר היה מזמן, אי שם בפרשת שמות!

למען האמת, כל הדברים המופיעים בפסוקים אלו, כבר הופיעו באופן דומה בפרשת שמות. ה' כבר מינה את אהרן לדובר של משה, הם כבר הלכו אל פרעה וכבר שמעו מ-ה' כי הוא הולך להתנגד לבקשותיהם. אך הפסוקים הללו מציגים שוב את הדברים הללו כאירוע חדש, שמתחיל מאפס.

גם איזכור גילם של משה ואהרן "בדברם אל פרעה", מחזק עוד יותר את התחושה כי מדובר על אנשים שקיבלו עליהם לראשונה את השליחות ללכת אל פרעה.

אין מנוס מלומר, כי פרשת וארא אינה רק המשך ישיר של פרשת שמות. משהו חדש מתחיל עכשיו. משה ואהרן נשלחים עכשיו מחדש לשליחות אחרת, שאינה אותה שליחות קודמת.

מהי אותה שליחות חדשה? מה השתנה? מדוע דווקא עכשיו?

ד. כיצד מוציאים את ישראל? 

כדי להבין את השליחות החדשה, נחזור אחורה, לשליחות הראשונה של משה, שניתנה לו בהתגלות בסנה. קריאה זהירה של הדיאלוג בין ה' למשה (ג', י'-י"ח), מעלה פערים בין בקשת ה' לבין ההיענות מצדו של משה. כדי להקל על ההסבר, נציג את תמצית הדיאלוג ונמספר אותו, כך שהמספר מתחלף בכל פעם שרשות הדיבור עוברת לצד השני:

(1) "וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה, וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם…

(2) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱ-לֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם.

(3) וַיֹּאמֶר, כִּי-אֶהְיֶה עִמָּךְ…

(4) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱ-לֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱ-לֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם:

(5-א) וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֶל-מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה… כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם אֱ-לֹהֵי יִצְחָק וֵא-לֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם…

(5-ב) לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי… וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-מֶלֶךְ מִצְרַיִם…"  (ג', י'–י"ח)

השליחות שה' מטיל על משה מתמקדת בהליכה לפרעה כדי להוציא את העם (1). אולם משה מגיב ברתיעה לבקשה, הקשורה לחוסר הערכתו העצמית ביחס לתפקיד (2) באמירתו "מי אנכי?". ה' מנסה להרגיע אותו דרך הבטחה לתמיכה וליווי בשליחות (3). אז, מתרחשת התפנית. לפתע משה מסיט את הדיון לשאלה כיצד יציג את הקדוש ברוך הוא בפני ישראל, כאשר יבוא אליהם (4)?

הדבר המפתיע ביותר הוא, שעד לאותה נקודה ה' כלל לא הציג בקשה ממשה ללכת אל ישראל! כל הבקשה הייתה רק ללכת אל פרעה, ומולו לנהל מאבק על הוצאת ישראל ממצרים (1). אך משה מעוניין כנראה ללכת בכיוון אחר. הוא רוצה להתחבר קודם אל העם ויחד איתם לנהל את המאבק לשחרור.

הסיבה לשינוי של משה מהתכנית המקורית של ה' אינה מפורשת. אולם, מההקשר המידי כאן עולה, כי היא קשורה לחוסר הבטחון שלו לעמוד לבדו מול פרעה. אמנם ה' הבטיח את תמיכתו (3), אך כנראה משה מרגיש צורך לבוא כשליח העם, כדי להעיז ולעמוד מול פרעה (4). חיבור זה לעם עשוי גם לענות למשה על השאלה הפנימית המציקה "מי אנכי?". עמידה מול פרעה דרך חיבור לעם אכן נותנת מענה, "אנכי שליח העם".

אם נלך אחורה יותר, ייתכן כי רצונו של משה מתקשר גם לזיכרונותיו מפעולות ההצלה הניסיוניות שלו, בהיותו צעיר. כזכור, ראשית הוא נקט פעולה מוצלחת והרג את המצרי שהכה את העברי (ב', י"א). למחרת, ניסה משה לקדם את מצב העברים, דרך פעולה פנים–ישראלית: הפרדה בין שני עברים ניצים. אך דווקא כאן נתקל משה בהתנגדות: "וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי? וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר" (שם, י"ד)

ברמה הפשוטה, הבין משה כי רצח המצרי התגלה ועל כן עליו לברוח. אך מעבר לכך, ניתן לדמיין את תחושותיו הקשות כאשר הוא מותקף על ידי העברים, דווקא בשל ניסיונו להצילם.

פעולותיו של משה נבעו מתוך מחשבה כי יש כאן עוול מקרי, שיש לשנותו על ידי פעולות מעשיות להצלה. אולם כעת הוא מבין שהמצב מורכב יותר – העם לא איתו. הם דוחים ניסיונות להציל אותם מבחוץ ולשפר את מצבם: מי שמך לאיש שר ושופט? מי אתה בכלל שתבוא ותושיע אותנו?

באופן פרדוקסלי, יש התנגדות נפשית דווקא לגורם מתוך העם המנסה לסייע. יותר קל להשתעבד למצרים, המהווים גורם חיצוני, מאשר להיות מתחת לגורם עברי, אפילו שכוונותיו טובות. גורם עברי נתפס כשווה ולכן פעולותיו נתפסות כהתנשאות. ייתכן שאמירה הפוגענית הזו, עוד מהדהדת בתוכו, עד מעמד הסנה. בדומה לאמירה "מי שמך?" שהוטחה בו, כעת אומר משה בעצמו, "מי אנכי כי אלך אל פרעה?". מי אני באמת, ללא הגיבוי והרצון של העם?

לכן, משה מבקש ללכת בכיוון אחר מזה שהציע ה'. לפני שהולכים אל פרעה, ללכת אל העם. ליצור איתם חיבור שיוביל להליכה משותפת לפרעה.

הדבר המעניין הוא, ש-ה', כמחנך אידיאלי, מוכן לשנות את התכנית וללכת בדרך שהציע משה. בלשונם הקולעת של חז"ל, "בדרך שבה אדם רוצה לילך מוליכין אותו" (מכות י:).

אולם, גם ההסכמה של ה' למהלך מסויגת: ביחס להליכה אל העם, שאל משה כיצד להציג את שמו של ה' (4). ה' אכן עונה לו על כך (5-א'), אך בפועל מציע לו תכנית קצת אחרת – לפנות רק אל זקני ישראל (5-ב') ולא אל כל העם, כפי שחשב משה (4).

לכאורה, הדרך של משה מתבקשת יותר מהתוכנית הא-לוהית. מדוע ללכת ישירות אל פרעה ולא להתחבר קודם לעם ויחד לצעוד לפרעה?

ה. חווית ההישרדות

נראה כי הפתרון לשאלה, נעוץ בהבנת המקום הנפשי של עם ישראל בזמן השעבוד. אם נחזור שוב לאירוע בין העברים הניצים, נקבל אולי חרך הצצה למקום זה. נדמה, כי יש שם משהו מעבר להתנגדות להתערבות משה.

רש"י שם, מביא מדרש מרתק, הנותן עומק לאמירתו של משה בעקבות האירוע – "אכן נודע הדבר": "נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו: מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך? אבל רואה אני שהם ראויים לכך" (רש"י שם)

משהו באירוע הזה מבהיר לפתע מדוע העבדות ראויה לעם ישראל. כאשר העברי מטיח בארסיות במשה: "הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר, כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת-הַמִּצְרִי?" הוא בעצם יוצא אפילו נגד ההריגה של המצרי המתעלל.

ההתנגדות של העברי לפעולות משה מלמדות על המקום הנפשי–הישרדותי בו העם נמצא. מצב נפשי–הישרדותי זה קשור במציאות חיצונית קשה וטראומטית, הגורמת לאדם לנתב את כל כוחותיו לשמירה על הקיום הפיזי.

כאשר אדם נמצא בחוויה הישרדותית, החשיבה מצטמצמת ומתמקדת בשאלות כגון 'כיצד לשרוד את היום?' 'כיצד לעבור עוד רגע עם כמה שפחות פגיעה?' במצב כזה, לא ניתן לחשוב באופן יצירתי או ארוך טווח. קשה גם לחשוב מחשבות גבוהות. לא נשאר בשביל מחשבות אלו אנרגיה, המופנית כולה למאמץ ההישרדותי. יתירה מכך, מחשבות כאלו עשויות אפילו לאיים, שכן הן דורשות להשהות לרגע את המאמץ ההישרדותי המיידי.

זהו הלך הרוח שמבטא העברי, אולי כנציג העם מול משה: הניסיונות שלך להתקוממות ולשיפור המצב, הן מסוכנות. תן לנו לשרוד את היומיום, ללא התקוממות או מחשבה מסוכנת מחוץ לקופסא.

בנקודה זו רומז רש"י, כי אכן כעת מתבהר מדוע עם ישראל ראוי לשעבוד. למעשה, נוצר כאן תהליך מעגלי: השעבוד יוצר את חווית ההישרדות, הגורמת לחשיבה מצומצמת, הגורמת להמשך השעבוד.

מצב נפשי זה, ככל הנראה, מהווה את הגורם לכך שהקדוש ברוך הוא וויתר מראש על ההליכה לעם ישראל, והחליט לשלוח את משה ישירות אל פרעה. תכנית ההצלה היא ישירות מול פרעה, תוך דילוג על העם הנמצא בחווית ההישרדות ומתקשה להתרומם ממנה.

כך גם ניתן להבין מדוע המסר הא-לוהי הראשון, בסנה, התייחס רק להצלה מהסבל במצרים, תוך התעלמות מברית האבות. העם נמצא במצב נפשי שלא מאפשר לעסוק בעניינים גבוהים, כמו ההקשר ההיסטורי הרחב והברית לאבות. עניינים אלו יעברו "מעל הראש" של ישראל ואולי אפילו של משה עצמו. כאשר העם בחווית ההישרדות, יש מקום לדבר רק על הצלה קונקרטית מהסבל.

ו. שלב א' – תכניתו של משה

כאמור, ה' מאפשר למשה ללכת בדרך המועדפת עליו ולפנות לעם ישראל. בתחילה, נראה כי תכניתו אכן נוחלת הצלחה: "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיַּאַסְפוּ אֶת כָּל זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ" (ד', ל'-ל"א)

אולם, מהר מאוד התמונה משתנה. ראשית, בניגוד לתכנית שהוא יבוא יחד עם זקני ישראל אל פרעה (ג', י"ח), אנו מגלים כי בסופו של דבר לארמון הגיעו רק משה ואהרן (ה', א'). לאן נעלמו הזקנים?

רש"י מסביר את מה שכנראה התרחש שם: "אבל הזקנים נשמטו אחד אחד מאחר משה ואהרן, עד שנשמטו כולם קודם שהגיעו לפלטין, לפי שיראו ללכת" (רש"י ה', א')

פרעה מגיב למפגש הראשון עם משה בהכבדת העבודה. הוא מבין היטב את המנגנון הנפשי ההישרדותי, המדכא את המחשבות הגבוהות על חירות. כאשר הוא נוכח כי נוצר סדק קטן דרכו חדרו רוחות של מחשבות חדשות, הוא סותם אותו דרך הכבדת עבודה. פעולה, שתחזיר את העם למחשבות ההישרדותיות הקונקרטיות: "כִּי נִרְפִּים הֵם עַל כֵּן הֵם צֹעֲקִים לֵאמֹר נֵלְכָה נִזְבְּחָה לֵא-לֹהֵינוּ: תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר" (שם, ח'-ט')

מטרתו אכן מושגת. העם, שלפני כן חשב מחשבות גבוהות על חירות, חוזר מהר מאוד להתעניין רק באיסוף תבן כדי להספיק למלא את כמות הלבנים היומית (שם, י"ב). בסיום פרשת שמות אנו אף פוגשים את שוטרי בני ישראל, שבאים אל פרעה בזעקה אחת: תן לנו תבן! (שם, ט"ו). הרצון להצלה כבר לא מעניין.

כאשר אותם שוטרים פוגשים ביציאתם את משה ואהרן, הם מטיחים בהם האשמות קשות על רעיונות השחרור שלהם ומביעים געגוע אל המצב הקודם. התכנית של משה לגייס את העם קורסת ומייאשת אפילו אותו (כ"ב-כ"ג).

כאן נפתחת פרשת וארא, בניסיון אחרון של ה' להציל את תכניתו של משה. לצורך כך הוא מגייס את הנשק האחרון שנשאר לו בארסנל: איזכור ההבטחה לאבות. אמנם העם במצב הישרדותי, אך אולי בכל זאת, הברית עם האבות תיגע בהם. לא נשאר עוד דרך אחרת לנסות.

ה' שם בפי משה נאום מרגש על הברית לאבות ושולח אותו כך אל העם, אולם גם זה אינו עוזר: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (ו', ט')

כעת מתבהר, כנראה גם למשה, כי תכניתו לצאת ממצרים דרך החיבור לעם נכשלה. לכן מובן מדוע אין כעס א-לוהי על ההתעלמות של ישראל מהנאום. הוא נוצר כמוצא אחרון כדי להציל את התכנית של משה, זו שמראש ה' לא הלך בה.

אין כאן מקום לכעוס, שכן ל-ה' כל זה היה צפוי מראש. כל מה שצריך זה להתחיל מחדש, עם התכנית הא-לוהית. תכנית זו כוללת פעילות ישירה מול פרעה, שתגרום לו להוציא את העם ממצרים.

ז. שלב ב' – התכנית הא-לוהית

כעת, ניתן להבין את העניינים התמוהים הרבים, שראינו בתחילת הפרשה. מייד לאחר כשלון הנאום, מצווה ה' את משה לחזור אל התכנית המקורית, הליכה ישירה לפרעה:"בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ" (ו', י"א)

אך משה עדיין חושש מההליכה הישירה אל פרעה. כשלון התכנית שלו החלישה עוד יותר את בטחונו העצמי:"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר: הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם" (שם, י"ב)

אך בניגוד למעמד הסנה, בו ה' אפשר למשה ללכת עם התכנית שלו, כעת כבר אין מקום לדיון חוזר והנימה של הקדוש ברוך הוא משתנה. נגמרו הדיונים. ה' עובר לציווי תקיף: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם… לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם, י"ג)

הדינאמיקה משתנה: הקדוש ברוך הוא נכנס למרכז התמונה ולוקח באופן אקטיבי את המושכות. לא מחכים יותר לרצון של עם ישראל להצטרף למאבק. הם לא שם.

במצב כזה, מעמדם של משה ואהרן משתנה. אם עד כה הם ניסו להיות חלק מהעם אל מול פרעה, כעת הם הופכים להיות לשליחי ה' הפועלים עצמאית. כעת הם מעין מנהיגי על, המשנים לבדם את מהלך האירועים.

נראה, כי בשל כך מופיעה כאן פרשת התולדות. משה ואהרן הופכים כעת לדמויות הרבה יותר משמעותיות בתהליך. יש צורך להציג אותם מחדש, כדמויות עצמאיות וחשובות, וממילא חשוב גם להדגיש את מקורות הייחוס שלהם.

בסיום רשימת התולדות, מופיעים עוד שני פסוקים המתארים את מעמדם החדש והמיוחד של משה ואהרן: "הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר ה' לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם: הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם, הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן" (ו', כ"ו-כ"ז)

יש כאן מעין הכתרה מחודשת והכרה בגדלות התפקיד שלהם. כמו כן, מודגש כי מהות התפקיד כרגע היא לדבר אל פרעה, לא ללכת אל העם.

מכאן ואילך יציאת מצרים תתנהל במשולש: ה'–משה ואהרן–פרעה. עם ישראל ימשיך לעבוד כרגיל ולצפות מהצד במאבק לשחרורו. למעשה, עד למכת בכורות כמעט ולא נשמע עליהם.

ח. עם ישראל בינקותו

נראה, כי הדימוי הטוב ביותר לישראל כרגע הוא של תינוק בשלבי חייו הראשונים. התינוק מרוכז כולו בצרכיו הקיומיים-הישרדותיים. הוא תלוי לגמרי בהוריו בכדי להתקיים, פיזית ונפשית. בעיניו של התינוק, אותם דמויות מדהימות מחוללות ממש מעשי ניסים כלפיו. הן מאכילות, מנקות ומרגיעות אותו באופן מופלא. התינוק אינו זקוק לפעול לקיומו או אפילו לדבר. הוא צריך רק לזעוק, והניסים המופלאים הללו יתרחשו.

כך גם עם ישראל. העניינים החלו להתקדם ברגע שהם זעקו (ב', כ"ג). הם לא מסוגלים לפעול בעצמם, וכפי שהסתבר גם למשה, כל ניסיון כזה דינו להיכשל. הם במצב כה ראשוני, עד שיש צורך בהתערבות א-לוהית ישרה, שתיצור ניסים מופלאים עבורם. עם ישראל רק יתבוננו מהצד כיצד המציאות פועלת למענם.

כך מתחיל עם ישראל את התפתחותו הראשונית. הם עוד יידרשו להתבגר בתהליך ארוך ומורכב, לאורך כל ההיסטוריה. תהליך שבו כל צעד התפתחותי יוביל להעברת סמכויות א-לוהיות אליהם. הניסים ילכו ויפחתו והדרישות יעלו, כמו בכל תהליך התבגרות.

כעת הם עדיין בינקות, בתלות מוחלטת. ה' מבין זאת ומאפשר להם להיות שם. זוהי אמנות החינוך והטיפול: ההכרה העדינה, מתי יש לאפשר לילד להיות במקום התלותי ומתי לדרוש התבגרות ועצמאות.

(הרב איתיאל גולד. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)

 

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • הנה אנוכי נגף את כל גבולך בצפרדעים
  • "יופי של גלות"
  • הירא את דבר ה'
  • שמותיו והנהגותיו של הקב"ה
  • השתדלות
  • שורש הבחירה
  • עוצמתו של משה
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.