ידיעת ה'

הדפסה הדפסה

פתיחה

בפרשתנו אנו פוגשים לראשונה במשה ובבני משפחתו, ובנוסף הקב"ה מתגלה אליו ומטיל עליו את שליחותו הגדולה. אך משה לא נשא בעול לבדו, אלא השתתף בהנהגה יחד עם אחיו, אהרן. בדברים הבאים נעמוד על היחס בין השליחויות השונות, ועל המשותף להן. אך לפני שנעמוד על מטרת השליחויות, נפתח ביחסים שבין משה ואהרן לבין עצמם.

משה ואהרן

כדי לדון ביחס בין משה לאהרן, 'נקפוץ' פרשה אחת קדימה: "הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר ה' לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם: הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן". (שמות ו', כו-כז)

מהכפילות בפסוקים אפשר לראות כי השליחות עצמה כפולה, אל פרעה ואל בני ישראל: האחת, להוציא את בני ישראל ממצרים, והשניה לדבר אל פרעה שישלח את בני ישראל ממצרים.

על גבי הבחנה זו בין שתי השליחויות, ניתן להבחין שבכל שליחות יש אח אחד דומיננטי: בשליחות אל בני ישראל הוזכר לראשונה אהרן ומשמע שהוא המוביל, בעוד שבקשר לדיבור אל פרעה משה הוזכר ראשון, ומכך נשמע שמשה הוא המוביל בשליחות זו.

להבנה מדויקת יותר, נפנה לפסוקים בפרשתנו המתארים את השליחות לעם: "וַיַּגֵּד מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ וְאֵת כָּל הָאֹתֹת אֲשֶׁר צִוָּהוּ: וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיַּאַסְפוּ אֶת כָּל זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם: וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ". (שמות ד', כח-לא)

כפי שביארנו, בולט כי בחזית מול פרעה מלך מצרים משה הוא נציגו של הקב"ה: העימות האמתי הוא בין ה' לבין פרעה, וממילא משה נביאו הוא נציגו בעימות, כשאהרן הוא המוציא לפועל. לעומת זאת, כבר עמדנו על כך שבשליחות לבני ישראל אהרן הוא הדומיננטי.

על גבי הבחנה זו, חשוב להדגיש שבשתי השליחויות יש תפקיד לשניהם: אמנם באחת אהרן מרכזי ומשה עומד בצל, ובאחרת משה מרכזי ואהרן אחיך יהיה 'נביאו', במובן של "ניב שפתים" – אך שניהם שותפים לשתי השליחויות. ואין זו שותפות 'טכנית' בלבד – שהרי לשתי השליחויות הללו מטרה משותפת, ידיעת ה': "וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה'" (שמות ז', ה), וכן "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'" (שמות ו', ז; וכן שם י', ב).

ידיעות ה': בישראל ובמצרים

אמנם מטרת שתי השליחויות נשמעת זהה – ידיעת ה', אך יתכן שיש פער מסוים בין שתי הידיעות. לשון אחר, יש לשאול האם באמת מדובר בשליחות זהה, במגמה זהה לחלוטין, או שמא יש פער ביניהן.

אם אכן יש פער ביניהן, הוא יכול להיות קשור לאופן הנחלת ההכרה של ידיעת ה': המצרים סובלים את המכות, ואת הכאב והצער הנלווה אליהם, ועם ישראל רואה את מכות מצרים ומתמלא ידיעת ה' מתוך סבלות מצרים.

אך דומה שיש כאן דבר מה נוסף, ואפשר שהדבר נעוץ גם במהות הידיעה ובתוכנה. זאת, משום שידיעת המצרים את ה' שטחית ובסיסית מאד: הם מכירים במציאותו בעקבות המכות שנתכות עליהם – ולא יותר מכך. פרעה, המתעלם בשלב הראשון ממציאות ה', ואומר לאורך הדרך "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ" (שמות ה', ב), וכן "לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ" (שם). מבחינת פרעה, הידיעה תלויה בעוצמה המורגשת של המכות – מ"קוֹל ה' בַּכֹּחַ" (תהלים כ"ט, ד), ועד ל"קוֹל ה' עַל הַמָּיִם… הִרְעִים ה' עַל מַיִם רַבִּים (שם, ג).

מסתבר שאין זה מקרה שידיעת המצרים את הקב"ה כה שטחית – ונראה שהיא נובעת מתפישתם האלילית ש'מערכת היחסים' עם האליל מורכבת מזעמו עליהם ומריצויו – וחוזר חלילה. האליל הוא חלק מעולם החומר, מהעולם הגשמי. ממילא, גם בני אדם יכולים להיות לאלים: פרעה עצמו מנסה להידמות לאלוה וכדבריו בהפטרה: "לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" (יחזקאל כ"ט, ג).

ידיעת ה' האלילית היא זו שרואה אותו וחשה אותו, ובעיקר חשה את עוצמתו. אבל היא זמנית – "הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ" (משלי כ"ג, ה). לכן, למרות הידיעה הגדולה שבסוף הפרשה המתבטאת בוידויו של פרעה "ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים" (שמות ט', כז), כשיש רגיעה, כשהסערה שוקטת לרגע אחד, מיד חוזר פרעה לסורו – "וַיֹּסֶף לַחֲטֹא וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ" (שמות ט', לד). גם בהמשך בזמן מכת בכורות עם כל עוצמתה וכאבה, מיד אחריה אנו רואים שפרעה חוזר לסורו וכפי שנאמר, "וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות י"ד, ח).

זמניות הידיעה האלילית נובעת מכך שהתפישה האלילית מניחה את הדבר הבא: העולם מורכב מכוחות שונים שלכל אחד מהם שליטה כזו או אחרת במציאות האנושית והקוסמית – וממילא, אין מקור כוח אחד בלעדי. באופן טבעי, מאחר שההכרה היא בכוח הפועל, היא נמשכת רק כל עוד הוא בפעולה ובהעדר הפעולה תעדר ההכרה.

לעומת ידיעה זו, ידיעת ישראל את הקב"ה היא ידיעה עמוקה יותר, ידיעה שמבטאת קשר רוחני ומערכת יחסים הדדית. אותו קשר שעבר לבני ישראל במסורת כבר מהאבות, שהרי הידיעה הבסיסית והאמונה בדבר מציאות ה' קיימות בישראל מקדמת דנא. בהתאם לכך, התגובה הספונטנית לבשורת הגאולה הייתה "וַיַּאֲמֵן הָעָם… וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ" (שמות ד', לא). עם זאת, גם ידיעה זו אינה מושלמת וממילא כאן כבר נדרשת בניית קומה נוספת של ידיעה, שנראה מיד.

מדוע בני ישראל "לא נתנו אל לב"

בעקבות ההבחנה בין הידיעות השונות, נראה שניתן לתרץ סתירה מדומה בין פרשתנו לבין הפרשה הבאה. כאמור לעיל, בפרשתנו תגובת בני ישראל לדברי משה מתוארת כ"וַיַּאֲמֵן הָעָם… וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ". אך באופן מפתיע, בפרשה הבאה נאמר "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות ו', ט). הפירוש המקובל שמובא ברמב"ן למשל, טוען שהם המשיכו להאמין, אלא שבגלל מצבם הקשה לא הייתה להם פניות נפשית להאזין ולהקשיב לדברי משה: "מקוצר רוח ומעבודה קשה – לא בעבור שלא יאמינו בה' ובנביאו, רק שלא הטו אוזן לדבריו מקוצר רוח, כאדם שתקצר נפשו בעמלו, ולא ירצה לחיות רגע בצערו, מדעתו שירוח לו אחרי כן. וקוצר הרוח הוא פחדם שלא יהרגם פרעה בחרב כאשר אמרו שוטריהם אל משה, ועבודה קשה, הוא הדוחק שהיו הנוגשים אצים בהם ולא יתנום לשמוע דבר ולחשוב בו". (רמב"ן שמות ו', ט)

עם זאת, במדרש עולה כיוון אחר לפיו הבעיה לא הייתה שבני ישראל לא היו יכולים להאמין כי לא היו פנויים לכך, אלא שבני ישראל לא רצו להאמין, וכך כתב זאת הספורנו: "מקצר רוח. כי לא נאמנה את א-ל רוחם, ולא נתנו לב להתבונן". (ספורנו שמות ו', ט)

הספורנו מסביר שבני ישראל כבר היו שקועים כל כך בעבדות ודאגו למציאות היומיומית, כך שהם לא רצו להאזין למשה. מדוע?

דומה שיש כאן חוסר רצון עמוק יותר: אין מדובר בחוסר רצון לשמוע על הגאולה, אלא בחוסר רצון להאמין לבשורת משה על שלב חדש בקשר עם הקב"ה ועל התגלות חדשה, וכמו שמובא בראשית הפרשה הבאה: "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם". (שמות ו', ז)

יש כאן ממד לאומי חדש: לא רק האבות או משפחת יעקב, אלא עם ישראל כולו עומד להפוך לעם ה' שעומד לפניו יתברך. זוהי ההתגלות החדשה המופיעה בפרשה, ולזה בני ישראל השקועים בעבדות הפרך לא יכלו ואולי גם לא רצו להאזין.

החידוש הגדול בבשורת האמונה והידיעה את ה' הוא בזיקה בינינו לבינו: ה' מייחד את שמו על עם ישראל. בשורה זו יסודה בברית הראשונה, ברית המילה, שכבר בה הודגשה הברית. אלא ששם הברית היא עם אברהם ועם זרעו אחריו, בלי הדגשת הברית עם העם כיחידה עצמאית. לעומת זאת, כאן כבר יש הבטחה לאומית: "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים" (שמות ו', ז).

לבשורה גדולה זו, התגובה הייתה רפה, ובלשון הפסוק: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות ו', ט). בני ישראל הם אינם בשלים לקלוט בשעה זו את ההתקשרות המקיפה והכוללת ואת משמעותה – הם ממאנים לכך, מפני שהם חוששים מן המחויבות הנלווית להיות תחת עינו הפקוחה והבוחנת של ה' כל הזמן.

בעקבות זאת, מגמת התהליך שהם אמורים לעבור במצרים עד ליציאתם וכן בהמשך הדרך, היא להעצים את ההכרה בכך שמציאות ה' המוכרת להם היא מקיפה.

וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'

הפנמה זו של נוכחות שכינה ושל העמידה לפני ה' היא ענין יסודי ששורשיו בכנסת ישראל עוד מימי האבות. עם זאת, תהליך זה ארוך ומורכב ויש בו מהמורות וקשיים רבים עד שהוא מופנם לבסוף.

במקורו, ענין זה הוא הוא חידושם של האבות כבר בראשית הדרך, שהתנגדו לתפישות האליליות של אנשים שהיו זקוקים לתחושה מתמדת של נוכחות הא-ל באמצעות האלילים והפסילים או העץ הגבוה והרענן הנמצאים בכל מקום. תפישה אלילית זו המשיכה לאורך הדורות עד שאפילו ישראל חוטאים בנקודה זו בחטא העגל, בצורך בא-להות מוחשית וקרובה יותר.

אך גם אם קשיים רבים עוד לפנינו, היסוד הגדול הגלום במילים "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'" מורה על כך שעל ידי הבסיס האיתן של המאורעות הגדולים – יציאת מצרים ומעמד הר סיני ומתן תורה לאחריה – עם ישראל יגיע להכרה כי יש אני הוי"ה המחולל את המציאות ומשגיח עליה. כל זאת, מתוך תחושה פנימית ועמוקה של עמידת האדם והאומה כולה אל מול אני הוי"ה.

הפנמת הידיעה והאמונה הללו היא האתגר הגדול שניצב בפנינו כעם וכפרטים, וִידַעְתֶּם – כִּי אֲנִי ה', הידיעה שהיא מעבר למודעות לפרטים עובדתיים, ידיעה של התקשרות פנימית ועמוקה.

לסיום, דברינו על ידיעת ה' נכונים כלפי העם כמובן, אך נכונים ביתר שאת בשבתנו בישיבה: אכן, גם בתוככי הישיבה יש רגישות אנושית פשוטה זה לזה ויש ערבות ההדדית והן בוודאי חשובות בפני עצמן. אך מעבר לכך, יש ממד נוסף של עבודת ה' משותפת בחבורה, בכינון חברה שבה תודעת הזיקה לה' היא האתגר המשותף של מרכיביה, ואתגר זה עומד לפתחנו.

(הרב ברוך גיגי שליט"א. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בשבת קדש פרשת וארא ה'תשע"ח וסוכמה ונערכה על ידי על ידי אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • ויאמינו בה' ובמשה עבדו
  • לא להתמהמה!
  • מנהיג אמיתי
  • רדו למצרים
  • מדוע ברח משה דווקא אל יתרו?
  • כיצד למדו חז"ל שילדו במצרים שישה בכרס אחת?
  • "כי א-לוהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה"
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.