קטנתי…וגם ראיתי פנים אל פנים
פתיחה
בפרשתנו כמה וכמה אירועים קשים:[1] המפגש עם עשו, מעשה דינה, הטבח של שמעון ולוי, ושיאם במעשה ראובן. כעת, נפנה לעסוק ביעקב אבינו, ובפרט בחזרתו לדרך הצדקה והמשפט של אברהם ויצחק. מחזרה זו שבפרשתנו, ניתן ללמוד שתי חובות דתיות חשובות, ובהן נעסוק.
הענווה והכרת הטוב
החובה הראשונה הנלמדת מפרשתנו, היא ענווה והכרת הטוב: למרות הבטחות הקב"ה לאברהם ויצחק ואף לו עצמו, כאשר יעקב נמצא בצרה הוא אינו מזכיר אותן ודורש מהקב"ה שיצילו; להיפך, הוא מודה על מה שיש לו ומתחנן להצלה: "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת: הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים". (בראשית ל"ב, יא-יב)
רק לאחר פתיחה זו, הוא מזכיר את ההבטחות: "וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב". (בראשית ל"ב, יג)
בהבנת פסוקים אלו ישנן שתי סיעות. לפי הסיעה הראשונה, יעקב פחד מהמפגש עם עשו משום שחשש שזכויותיו התמעטו, "שמא יגרום החטא", וכלשונו של רש"י: "קטנתי מכל החסדים – נתמעטו זכיותי על ידי החסדים והאמת שעשית עמי, לכך אני ירא, שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא ויגרום לי להמסר ביד עשו". (רש"י בראשית ל"ב, יא)
לעומת זאת, יש שפירשו שאמירת "קָטֹנְתִּי" אינה מבטאת חשש ממיעוט הזכויות, אלא את דעתו של יעקב, כי הוא אינו ראוי לכל ההבטחות והטובות שנתן לו הקב"ה: "אבל 'קטונתי' לומר כי קטון הוא מהיותו ראוי לכל החסדים שעשה עמו, וכן מי יקום יעקב כי קטון הוא (עמוס ז ב), מהיותו יכול לסבול כל הנגזר עליו. וכן אמרו בבראשית רבה (עו ח) קטונתי, רבי אבא אמר איני כדאי. והחסדים הם הטובות שעשה עמו בלא נדר, והאמת הטובה אשר הבטיחו ואימת לו הבטחתו. יאמר שאיננו ראוי שיבטיחנו ויעשה לו אותן טובות שהבטיחו בהן, ולא לטובות אחרות רבות שעשה עמו". (רמב"ן בראשית ל"ב, יא)
מכל מקום, בין אם נאמר כך, ובין אם נאמר כך, לפי שתי הגישות הללו הרעיון הבסיסי זהה: יעקב חי בתחושה שהכל הוא טובה מאת ה'. שום דבר לא באמת מגיע לו בזכות, אלא רק בחסד.
נראה שאפשר ללמוד מתחושה זו של יעקב גם למה שעלינו לחוש: אין לחשוב שיש דברים המגיעים לנו בזכות, אלא לחיות בתודעה של הכרת הטוב על חסדיו של הקב"ה עמנו.
נצירת החוויה
בנוסף לענווה ולהכרת הטוב, ממעשיו של יעקב אבינו בפרשתנו ניתן ללמוד גם על החשיבות שבנצירת חוויות רוחניות מכוננות. יעקב נאבק עם המלאך ובסופו של דבר הם משוחחים: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱ-לֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל: וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם: וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי". (בראשית ל"ב, כח-לב)
על גודל המעמד לו זכה יעקב מפרט הרד"ק את הדברים הבאים: "אמר פנים אל פנים למה שהיתה המראה הזאת מבוארת לו עד שעשה בה מעשה עם המלאך במראה ונאבק עמו כאשר יעשה איש עם רעהו, לפיכך אמר פנים אל פנים, כמו שאמר בנבואת משה ודבר ה' אל משה פנים בפנים (שמות ל"ג) ואמר פנים בפנים דבר ה' עמכם (דברים ה' ד') לפי שהיתה המראה גדולה ומבוארת בקולות וברקים". (רד"ק בראשית ל"ב, לא)
במלים אחרות, הרד"ק עומד על הביטוי "פָּנִים אֶל פָּנִים", ומסביר שיעקב אבינו זכה לחוויה רוחנית כבירה, ממש כעין מדרגת נבואתו של משה רבנו ומעמד הר סיני, שגם בהם נאמר "פָּנִים אֶל פָּנִים".
ולענייננו, יעקב אינו עובר על כך לסדר היום: הוא אינו מפטיר כדאשתקד לאחר המעמד הגדול שהיה לו, אלא קורא למקום 'פְּנִיאֵל' על שם המעמד המכונן לו זכה. ובעצם, מה שיעקב עושה הוא לנצור את החוויה להמשך חייו.
נראה שגם מדבר זה ניתן ללמוד לקח גם אלינו, ביחס לשנים בישיבה: את שנות הישיבה עלינו לנצור ולהפוך אותן למשפיעות על המשך חיינו. גם אחרי עשרים שנה מתום לימודיו, צריך שבוגר הישיבה לא יתייחס לשנותיו בישיבה כאל פרט מעניין בקורות חייו, אלא כאל שלב מעצב שממנו הוא ממשיך לשאוב כח והשראה גם בהמשך חייו.
(הרב משה ליכטנשטיין שליט"א. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בסעודה השלישית בשבת קודש פרשת וישלח ה'תשע"ח וסוכמה ונערכה על ידי אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)
[1] לאירועים הללו התייחס הרב בשיחת ליל שבת: "ויענו בני יעקב… במרמה".