"איש יודע ציד איש שדה"
פתיחה
ספר בראשית אינו מספר רק על האבות ועל השבטים שהמשיכו אותם, אלא גם על בניהם של האבות שלא המשיכו את דרכם, כמו ישמעאל ויצחק. לרגל הפרשה, ננסה לעמוד על דמותו של עשו לעומת אביו יצחק, ויעקב אחיו.
"אמר רבי שמעון בן יוחאי: ארבעה דברים היה רבי עקיבא דורש ודברי נראין מדבריו. דרש רבי עקיבא, 'ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק' – אין צחוק האמור כאן אלא עבודה זרה… רבי אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר אין שחוק האמור כאן אלא גלוי עריות… רבי ישמעאל אומר אין לשון צחוק אלא שפיכות דמים… ואני אומר חס ושלום שיהי' בביתו של אותו צדיק ההוא כך! אפשר למי שנאמ' עליו כי ידעתיו למען אשר יצוה וגומר, יהא בביתו עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים?! אלא אין צחוק האמור כאן אלא לענין ירושה…". (תוספתא סוטה ו')
התוספתא בסוטה מציפה שאלה קשה: עד כמה אפשר לומר שבניהם של האבות חטאו? האם נכון לומר שבניהם של אברהם יצחק ויעקב, אבות האומה, עברו עברות חמורות שכאלו? התוספתא מציגה מחלוקת כזו לגבי ישמעאל, אך אין ספק שהשאלה נכונה גם עבור עשו. בעקבות דרשות הפסוקים, מובא בגמרא במסכת בבא בתרא (טז:) שעשו עבר עבירות חמורות, כגון ביאה על נערה המאורשה ושפיכות דמים. התשובה לשאלתנו, לפחות על פי דברי הגמרא, היא בפשטות, כן. כלומר, גם בניהם של האבות יכולים לחטוא ולרדת למדרגות שפלות שכאלו.
עם זאת, אותה גמרא בבבא בתרא גם דורשת את ישמעאל לשבח, ולומדת שהוא חזר בתשובה: "א"ר יוחנן: ישמעאל עשה תשובה בחיי אביו, שנאמר: ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו". (בבא בתרא טז:)
באר לחי רֹאי
כאמור, אחרי מותו של אברהם, מסופר שקברו אותו בניו יצחק וישמעאל. מכך ששמו של יצחק הוקדם לשמו של ישמעאל הגמרא מסיקה שהוא חזר בתשובה מעוונותיו. נעיין בעצמנו באותה פרשה: "וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֶל שְׂדֵה עֶפְרֹן בֶּן צֹחַר הַחִתִּי אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא: הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם מֵאֵת בְּנֵי חֵת שָׁמָּה קֻבַּר אַבְרָהָם וְשָׂרָה אִשְׁתּוֹ: וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם בְּאֵר לַחַי רֹאִי". (בראשית כ"ה, ט-יא)
אחרי קבורתו של אברהם, יצחק עובר לגור בבאר לחי רֹאי. זהו אותו המקום בו אליו הגר וישמעאל גורשו, וזהו המקום בו ישמעאל קבע את מקומו. אכן, המדרשים למדו מכאן שיצחק, בכך שחזר אל ישמעאל, הוא זה שהחזיר אותו בתשובה. עדיין עלינו לשאול, מה ראה יצחק לקבוע את מקום מושבו דווקא במדבר? וכי אין מקומות מיושבים לגור בהם, יחד עם שאר הציוויליזציה?
השאלה מתעצמת כפליים לאור עיון מעמיק בסיפור חייו של יצחק: במקומות נוספים בספר בראשית ניתן למצוא סימנים רבים להעדפה שלו את הטבע על פני היישוב: "וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר: וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד: וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם יִצְחָק וַיִּחַן בְּנַחַל גְּרָר וַיֵּשֶׁב שָׁם". (בראשית כ"ו, טו-יז)
החשיבות שיצחק מעניק לבארות המים היא עצומה, בוודאי ביחס לאברהם אביו: יצחק משקיע מאמצים עצומים כדי לחפור לעצמו בארות מים, והכתוב מאריך בתיאור מאורעות שונים שקרו בעקבות החפירות. לא מצאנו תיאורים מקבילים אצל אברהם, והבארות שלו מתוארות כבדרך אגב. ניתן להסביר, שכאשר אדם חי במדבר, בטבע הפראי, החשיבות של מקורות מים זמינים מתעצמת. כאשר אדם חי לבדו, בלי קהילה תומכת, עליו לשמור בחירוף נפש על בארות המים. אכן, הכתוב מספר שיצחק העדיף לשבת בנחל גרר, מחוץ לעיר, ולא יחד עם שאר תושבי העיר גרר. באופן עקבי, יצחק מנסה להתבודד ולא לקשור קשרים קהילתיים או חברתיים.
גם באר לחי רֹאי מתוארת כמקום שיממון. כאשר הגר בורחת לשם לראשונה, הכתוב ממקם את באר לחי רֹאי "בֵּין קָדֵשׁ וּבֵין בָּרֶד" (בראשית ט"ז, יד). זהו מקום שכוח אל, נידח ומרוחק שאליו בורחת הגר כדי להתרחק מאברהם ומשרה. אמנם ישמעאל נשאר לגור באותו מקום, אך אין זה אומר שהוא בנה שם ישוב. אדרבה – התורה מתארת את ישמעאל כ"פרא אדם", וזהו המקום המתאים לטיפוס שכזה. כעת, שבה ועולה השאלה, מה ראה יצחק באותו מקום?
משמעות המגורים בטבע
נדמה, שניתן להציע שתי סיבות מדוע יצחק העדיף להתגורר בטבע: ראשית כל, הטבע מעורר באדם רגשות קמאיים ואמוציות נדירות שקשה למצוא בערים מיושבות. כאשר אדם רואה את הטבע, הוא עומד נפעם ומתפלא אל מול עוצמת הבריאה. משוררים רבים הרבו לתאר את הטבע, והרי מה מתאים יותר משיר כדי לתאר לנו זריחה או שקיעה? הטבע לא זקוק לתיאורים מפורטים, שהרי בנשמתו של האדם צרופה אותה ערגה לטבע. דוגמה לדבר עולה בתהלים, שם נאמר "אֱ-לֹהִים בְּצֵאתְךָ לִפְנֵי עַמֶּךָ בְּצַעְדְּךָ בִישִׁימוֹן סֶלָה" (תהלים ס"ח, ח).
שנית, הטבע הוא המקום בו קל למצוא קרבת א-להים באופן מוחשי ביותר. ספר תהלים מתאר את הישימון כמקום משכנו של הקב"ה, בו ניתן לפגוש אותו. לא בכדי התורה ניתנה בסיני, שהרי שם המפגש בין האדם לבוראו מגיע לשיא. גם יצחק השכיל להבין זאת, ועל כן הוא יצא להתפלל דווקא בשדה.
לאור דברינו, מובן מדוע יצחק הלך לבאר לחי רֹאי להחזיר את ישמעאל בתשובה: יצחק ניסה לרתום את כוחותיו של ישמעאל לטובה, שהרי הפראיות של ישמעאל מסמלת את אותו טבע קמאי. יצחק ניסה לטבוע בעצמו את אותה פראיות, את אותו השדה, ובמידה לא מבוטלת הוא גם הצליח.
"וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים". (בראשית כ"ה, כז)
שני בניו של יצחק מסמלים את שני הרכיבים בנפשו, הן את הטבעיות והן את ישוב הדעת. יעקב הבן התם מייצג את הקהילתיות שבחייו של יצחק, בכך שהוא יושב אוהלים. הוא לא נמצא בשדה אלא נשאר באוהל ושם חי את חייו. בהמשך, יעקב אף ישכלל תכונה זו וגם יקבע לעצמו בית. עשו לעומת זאת, הוא איש שדה שחי את החיים הטבעיים. אין זה בהכרח חסרון, ואף זו תכונה חשובה שאותה חי יצחק.
גם את החיים הטבעיים יש שתי דרכים שונות לחיות. במסגרת היהדות ניתן למצוא דוגמאות וביטויים שונים לעבודת ה' בטבע, אך כולם נעשים באופן מסודר: פעם בשנה, ביום הכיפורים, נשלח השעיר לעזאזל למדבר. פעם בשנה, אנחנו חוזרים לבקש כפרה באמצעות החזרה לטבע. עם זאת, החזרה אל הטבע יכולה להיעשות גם באופן נוסף, בדרך בהמית. האדם יכול לשכוח את טבעו ולהתנהג באופן מופקר משולל כל רסן. הגמרא בחגיגה (טז.) משווה בין בני האדם לבהמות, שהרי אדם שלא ייזהר עלול להידמות לבהמה. גם החזרה לטבע צריכה להיעשות באופן מבוקר וזהיר.
חזרה לעשו
עשו מייצג את האופן השגוי שבו אדם צריך לחזור אל הטבע: במקום לנצל את הכוחות שנטע בו יצחק לעבודת ה', הוא מחליט לנטוש את דרך הארץ הבסיסית. סיפור מכירת הבכורה ממחיש היטב את הטעויות שעשה עשו: עשו לא יחס חשיבות למוסד הבכורה, שהרי לשיטתו כל הנאה צריכה להגיע כאן ועכשיו. עשו לא מסוגל לתכנן מהלכים מורכבים או ארוכי טווח, שהרי בטבע לכל פעולה יש השלכה מיידית וברורה. גם אכילת נזיד העדשים מתוארת בלשון התורה כגמיעה, ולא כאכילה. בהמות וגמלים גומעים מזון –לא בני אדם מתורבתים. מהבחינה הזאת, עשו חזר להתנהג כמו בהמה.
שמו של עשו, "אֱדוֹם", ניתן לו על שם נזיד העדשים האדום שהוא אכל. ניתן להניח שעשו לא מצא ערכים ראויים לבסס את חייו עליהם, אם הוא בחר לקרוא לעצמו על שם מאכל. גם העברות שעבר עשו, על פי הגמרא, מייצגות תפישת עולם שכזו. אדם שבא על נעשה מאורשה מבטא חוסר איפוק בכך שהוא לא מסוגל לרסן את עצמו ולחכות עד הנישואין. גם הרצח הוא מעשה חייתי, שהרי בעולמן של החיות אין לחיים שום חשיבות מיוחדת או משמעות עליה יש לשמור. לבסוף, ניתן לומר שכאן טמון עומק הציד של עשו את אביו. עשו שידר לאביו שהוא מתנהג באופן פראי, כמו שאביו חינך אותו. עם זאת, האמת היא שאמנם הוא התנהג באופן פראי וטבעי, אך הוא לא עשה זאת כמו שאביו היה רוצה. עשו לא ריסן את עצמו ולא ידע להציב לעצמו גבולות, ובכך שינה מדרכו של יצחק.
בחטאיו, עשו לא עשה שימוש נכון בפוטנציאל שנטע בו אביו. יצחק לימד את בנו לשוב אל הטבע, אך עשו לא עשה זאת בדרך הנכונה. למסקנה, עבודת ה' היומיומית שלנו מבוססת על שגרה ולא על כוחות מתפרצים או טבעיים. אמנם ביום הכיפורים אנחנו שולחים שעיר אחד לעזאזל, אך כנגדו אנחנו מקריבים שעיר אחד לחטאת בבית המקדש. בית המקדש מייצג את עבודת ה' הקבועה שלנו, שאותה ירשנו מיעקב אבינו.
(הרב משה ליכטנשטיין שליט"א. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בליל שבת קודש פרשת תולדות ה'תש"פ, סוכמה על ידי אביעד ליפשטט ונערכה על ידי אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)