החברה האנושית – מגן עדן ועד הגירוש הכפול

הדפסה

א. שם כללי ושם פרטי

כידוע, ישנה כפילות בתיאור הבריאה. בפרק הראשון ה' מופיע שם "א-לוהים", ואילו בפרק השני ה' מופיע בשם 'הוי"ה'. לצורך הבנת ההבדל, יש לתת את הדעת למשמעות הראשונית של השמות בלשון העברית.

כאשר נתבונן בכך, נבחין ששם א-לוהים הוא שם כללי, ואילו שם הוי"ה הוא שם פרטי. כיצד יודעים איזה שם הוא כללי ואיזה פרטי?

על פי חכמי הלשון, שם כללי מקבל את ה"א הידיעה ('האדם', 'העיר', 'הארץ', 'השמים' וכדו'), ואילו שם פרטי איננו מקבל ה"א הידיעה. ההגיון להבדל הזה מובן, משום ששם פרטי כבר מיודע מעבר למה שאפשר להוסיף בו. לשמות אברהם, שרה, יצחק, רבקה, יעקב, רחל, מרים, משה, אביגיל דוד ודומיהם, אי אפשר להוסיף ה"א הידיעה. שם א-להים מקבל ה"א הידיעה ("הא-להים"), דבר שאינו אפשרי בשם הוי"ה. לאור זאת, הבינו קדמונינו שאין מדובר בשמות מקבילים אלא בשם כללי מול שם פרטי, כפי שכתב באריכות רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי.[1] שם א-להים מכוון אל כלל העולם וכלל האנשים, והוא מבטא את המושג הכללי והאוניברסלי של 'א-להים אחד'. שם הוי"ה, לעומתו, מבטא התגלות, קשר ישיר, יחס אישי ובלתי אמצעי, והוא מבטא את המושג של 'השגחה פרטית'.

כלל נוסף להבחין בין שמות כלליים ופרטיים הוא ההטיה. שם כללי יכול לקבל הטיה. בהתאם לכך, אפשר לומר 'ארצי', 'ארצך', 'ארצנו', 'עירנו', 'בתיכם'. לעומת זאת, אין אפשרות להטות שם פרטי, ולכן אי אפשר לומר הטיות כגון 'ראובננו', 'שמעונכם' וכדומה. שם א-להים יכול לקבל הטיה. אפשר לומר 'א-לֹהַי', 'א-לֹהיך', 'א-לֹהינו וא-לֹהי אבותינו' וכן על זה הדרך. לעומת זאת, את שם הוי"ה אי אפשר להטות.

לכן ברור, במובן הלשוני הפשוט, שהופעת שם ה' במקביל לשם א-להים אינה מצביעה על מקור כפול ועל סיפורי בריאה שונים. הכפילות מצביעה על הוספת נקודת מבט חדשה. בפרק ב' נוספת נקודת מבט סובייקטיבית של התגלות ה' לאדם וקשר אישי. נקודת המבט האובייקטיבית של פרק א', מאפשר להאמין בא-להים אחד שברא את הכל, להתיירא ממנו ואף להכיר במלכותו, אך מבלי לעבוד אותו, להתפלל אליו ולדבר עמו. רק מתוך ההתגלות של הפרק השני, בשם ה', יש שיח הדדי וקשר אישי של תפילה, עבודה ומצוות.

התורה פותחת פעם אחת בסגנון היראה שבשם הכללי, בביטוי הסמכותי שממנו נובע העיקרון המונותיאיסטי: א-להים אחד. בפעם השניה, התורה פותחת בצירוף הקשר האישי שיוצר יחס בלתי אמצעי. היחס הבלתי אמצעי כל כך משמעותי בפרק הזה, עד שיצירת האדם מתוארת ממש כיצירת כפיו של ה':

"וַיִּיצֶר ה' אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (ב', ז)

"וַיִּקַּח ה' אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (שם, טו)

ב. מקדש בעדן מקדם

היחס והקשר מאפשרים זיקה הדדית בין ה' לבין האדם. לכן, "גן בעדן מקדם" הוא למעשה מקום השכינה, המקדש הראשון. על כך מעידים גם הביטויים שנאמרו בסוף הפרק, בחסימת מקום המקדש: "וַיַשְכֵּן מִקדם לגן עדן את הכרֻבים…" (ג', כד)

גן העדן הוא מקדשו של אדם הראשון. האדם לא נוצר בגן עדן, שכן "האדם" נוצר מ"האדמה", אלא הוא הונח בגן עדן. חשוב לדייק, ש-ה' לא הניח אותו שם לתענוגות או לבילויים, אלא "לעבדהּ ולשמרהּ". עבודה ושמירה הוטלו עליו כמשימות מתוך הקודש.

"ועץ הדעת טוב ורע" (ב', ט) הנמצא בגן עדן איננו עץ השכל. דעת איננה שכל, כמו שמופיע בהמשך (ד', א): "והאדם יָדַע את חוה אשתו". הידיעה המתוארת היא קשר בלתי אמצעי בין איש לאשה, קשר של חיבור ממש. בקשר זה יש, כידוע, גם טוב וגם רע. אם כן, לא אכילת האדם מן העץ יצרה בו את השכל, ובצדק דחה הרמב"ם במורה הנבוכים (חלק א', ב) את הפירושים הללו.

הקשר בין איש לאשה, והקשר בין אדם לה', יכול להיות בהם טוב, ויכול להיות בהם גם רע. זהו מבחנו של האדם.

ג. האיש והאשה – האם יצירה שויונית?

מהי "הצלע" שנלקחה מהאדם, וממנה נבראה האישה? רוב הפירושים ליצירה זו (בכל העולם) תפסו את "הצֵלָע" כאחת הצלעות. לאור זאת, הם קראו את יצירת האשה כתיאור הגמוני, שבו הגבר הוא היצור העיקרי, והאשה היא כעין נספח. היא "עזר כנגדו", שנלקח מ"הצֵלָע" המייצגת את הרחם. נשים רבות וגברים רבים סולדים מן הפירוש הזה וממשמעותו.

דווקא רש"י, בעקבות אחת הדעות בגמרא בעירובין (יח, א), נתן פירוש 'שוויוני'. לדבריו, "הצֵלָע" היא 'צד', כמו צלע המשכן האחת. רש"י אמר, בעקבות דברי חז"ל, שהאדם נברא "דו פרצופין". האיש והאשה היו מחוברים מגבם כיצור אחד.

מה המשמעות של העובדה שהאדם נברא "דו פרצופין"? אם נזכור שכבר לפני כן נאמר (א', כז) "זכר ונקבה ברא אֹתם", נבין שמתחילה נברא האדם יצור אחד, זכר ונקבה, בלי כל הפרדה בין זכר ונקבה באדם. מכאן אנו יכולים להסיק, שהתורה נלחמת נגד האלילות המתארת אלים זכרים ואלות נקבות. התורה מלמדת על א-לוהים, בורא אחד, שאין בו מינים ולא מיניות (חלילה). ה' הוא בעל הכוחות כולם, כולל כוח הזכר וכוח הנקבה.

זו גם כוונתו של הפסוק הקשה ביותר בפרשת הבריאה: "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ…" (א', כו)

איך א-להים אחד הכולל את כל הכוחות כולם, אמר בלשון רבים "נעשה אדם"?![2]

נראה, שבמקום בו נמצא הקושי הגדול נמצא גם החידוש הגדול. גם האדם נוצר אחד בעולם הזה כולל כל הכוחות שבו. האדם יוכל להוליד בצלמו זכר ונקבה. על כן הפסוק הבא הוא באמת ההסבר של "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו": "וַיִּבְרָא אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים בָּרָא אֹתוֹ – זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (א', כז)

לשון הרבים באה דווקא כאן, על מנת לכלול את כוח הזכר וכוח הנקבה ולומר שהם אחד. א-להים אחד, שממנו החיבור היוצר של זכר ונקבה, הוא הבורא ויוצר העולם. אדם אחד בתוך העולם, שבתוכו החיבור היוצר של זכר ונקבה, מעיד על יוצרו.

מי שחושב שאפשר להפריד זכר ונקבה בא-לוהות, אפילו במחשבה, לא ירד כלל לסוף דעתה של התורה, וגם לא הבין את קבלת הנסתר האמיתית. התורה דווקא באה לשלול את הרעיון האלילי הזה.

ד. הבחירה, החטא והבושה

האדם נברא אחד. רק אחר כך הופרדו הזכר והנקבה ב"תרדמה". הרב קוק[3] פירש את ההפרדה באופן מיוחד במינו. לדבריו, ההפרדה היא שאפשרה את הבחירה החופשית. רק לאחר ההפרדה יכול האדם, על שני צדדיו, לומר: "וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת" (ב', כג)

האמירה הזאת מבטאת הכרה של בחירה מתוך רצון חופשי. זה הבסיס להקמת משפחה גרעינית, איש ואשה וילדיהם, בלי שליטה וניצול של 'החמולה': "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (שם, כד)

הבריאה הראשונה תמימה אמנם באחדותה הראשונית, אך יש בה כפייה, והיא איננה מאפשרת בחירה. כאשר זכר ונקבה מחוברים מגבם, אין להם אפשרות לבחור.

לפי פירושו של הרב קוק, ההפרדה בין הזכר והנקבה היא המאפשרת לאיש ולאשה לבחור, אך היא יוצרת גם את אפשרות החטא. זהו פשר הופעת הנחש בגן העדן.

הנחש מייצג בתורה את יצר הרע, בעיקר את יצר הרע של העריות. הנחש הוא 'המאהב' ו'המאהב' הוא נחש. התורה קוראת ליצר הזה "נחש". זהו כמובן משל, שכאשר שוכנים יחד איש ואשה והם יכולים להתחבר בצורה טובה, יופיע הנחש כדי להרוס את הקדושה שבהם. כך, למעשה, פירש רש"י: "[הנחש] ראה אותם ערומים ועוסקים בתשמיש לעין כל, ונתאוה לה [=לאשה]" (רש"י שם, כו)

בניגוד לתרבות הטשטוש, הקוראת לו 'מאהב', יש בתורה תמרור אדום של אזהרה מפני המאהב-הנחש. ברגע שקוראים לו נחש יודעים היטב מה טיבו, על כל מעלליו ותוצאותיהם.

לנחש יש שיטה לפתות: "…אף כי אמר א-להים לא תֹאכלו מִכֹּל עץ הגן…"     (ג', א)

הנחש שינה את ההתייחסות גם לבורא. שכן, בשונה מכל הפרק, הוא השתמש בשם "א-להים" בלבד. במילים אחרות, הנחש אומר לחוה: 'הכל אסור לכם! א-לוהים לא רוצה שתהנו מהעולם ושתוכלו ליצור בו. את כל ההנאות ואת כל היצירות[4] הוא שומר לעצמו'.

כל מי ששומע את הביטוי הזה, 'אצלכם הכל אסור!', כבר יכול לדעת שזהו פיתוי הנחש. הרי זה מה ש-ה' אמר לאדם: "…מכל עץ הגן אָכֹל תֹאכֵל: ומעץ הדעת טוב ורע לא תֹאכַל ממנו…"   (ב', טז-יז)

אם אתה שומע את הטענה 'הכל אסור לכם' ומיד מתחיל להתגונן ולהסביר, כפר נפלת למלכודת של פיתוי הנחש, כמתואר בדברי האשה (ג', ב-ג). אחרי שנפקחו עיניהם נתגלה להם "כי עֵירֻמִם הם". החטא הוליד את הבושה. אמנם, הבושה מהחטא היא דבר גדול, אך לפני החטא לא היה צורך בבושה.

כאמור, השכל היה מונח בהם בעצם בריאתם. התיאור בתורה (ג', ה-ז) הוא כמובן אירוני: במקום "וִהְיִיתֶם כֵּא-להים…", מופיע "וַתִפָּקַחנה עיני שניהם, וַיֵדְעוּ כי עֵירֻמִם הם…".

מהסיפור הזה ניתן ללמוד דבר חשוב על משפטו של ה'. אף שהכל גלוי לפניו, ה' בא במשפט עם בני האדם ונותן להם להשמיע את טיעוניהם. אולם, כדרכם של אנשים, הם מאשימים אחד את השנייה. האיש מאשים את האשה, שבתורה מאשימה את הנחש. רק לנחש אין פתחון פה, ואמרו על כך חז"ל במסכת סנהדרין (כט, א) "מכאן שאין טוענין [טענות זכות] למסית". אמנם, לנחש היו טענות לטעון, אך, בניגוד לתפיסה המודרנית, ה' לא רצה לתת למסית אפשרות להגן על עצמו. מסית מתמחה במשחק לא הוגן, ולכן הוא מאבד את הזכות למשפט הוגן.

בסוף הפרשיה נאמר, ש-ה' עשה לאדם "כתנות עור וַיַלבִּשֵם" (ג', כא). הבגד הראשון שהם עשו לעצמם מבטא את הבושה: "עלה תאנה" להסתיר ערווה (ג', ז). אולם, הבגד ש-ה' עשה לאדם הוא בגד של כבוד. משם התפתחו כל בגדי הכבוד מאז ועד עתה, ובמיוחד בגדי כהונה. "כתנות עור" הם בגדי כהונה, לעמוד לפני ה' גם בעת שפלות וגירוש מגן העדן.

בהמשך, בפרק ה', אנחנו חוזרים בעצם לסופו של פרק א', לשפה וללשון של שם 'א-לוהים' לבדו. ב"ספר תולדֹת אדם", 'אדם' הוא שם משפחה (כמו בפרק א') ולא שם פרטי: "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם" (ה', ב)

על פי זה קבעו חכמים בשבע ברכות של חתונה את שתי הברכות של 'יוצר האדם'. איש ואשה יחד יוצרים אדם תחת חופתם. אם הם זוכים להקים אותו בלי נחש, הרי ה' ישמח אותם כפי שהוא שימח את אדם הראשון בגן עדן מקדם.

ה. הציביליזציה של קין

כל כישרונות היצירה מופיעים כאן בשושלת קין. קין עצמו היה חקלאי ובונה עיר, וצאצאיו המציאו המצאות שונות ומגוונות. יוּבל, יָבָל ותוּבל פיתחו את האוהל והמקנה, את המוזיקה ואת החרושת והטכנולוגיה (ד', יז-כב). במבט ראשון, זוהי הציביליזציה במיטבה.

אולם שפיכות דמים מאפיינת את הציביליזציה הזאת. בתחילת השושלת היה זה קין שהרג את אחיו, ובסוף השושלת למך הרג איש וילד (ד', כג-כד). אם כן, זוהי ציביליזציה מוכשרת מאד, אך שופכת דמים. חסרה בה אנושיות, מנוחה ונחמה, שהם יסודות הקיום.

מענין לשים לב, שישנה הקבלה ברורה בין השמות בשושלת של שת לשמות בשושלת של קין:

ככל הנראה, גם את השמות הללו המציאו שושלת קין תחילה, ובני שת למדו מהם. בכל אופן, תשומת לב לכך שאין בשושלת קין 'שת', שהוא יסוד הקיום, לא 'אנוש' ממנו באה האנושיות, ולא נח, ממנו מנוחה וממנו נחמה. מכאן לקח גדול לכל ציביליזציה שיש בה המצאות גדולות וטכנולוגיה ויצירתיות. אם יש בה שפיכות דמים – אין לה עתיד! לא מנוחה ולא נחמה.

דווקא לפי חז"ל[5] נשאר משהו גם משושלת קין. נעמה, בתו של למך הקיני, היתה אשתו של נח. אם כן אפשר לומר שהיא הצילה משהו מהיצירתיות הקינית.

נחמתו של ה' לקין מתחילה במילים הבאות: "הלוא אם תיטיב שְׂאֵת…" (ד', ז)

אבי מורי, ד"ר יחיאל בן נון ז"ל, הביא כאן פירוש שיש בו מן החידוש. לפי דבריו, יש באזהרת ה' לקין 'תנאי כפול ומקוצר'[6]: אם תיטיב שְׂאֵת את פניך שנפלו, אז יהיה לך טוב. אולם, אם לא תיטיב, ותתיאש, לפתח חטאת רֹבֵץ". אם תרים את הראש ותתגבר על הדיכאון ועל יצר הקנאה והנקמה, יהיה טוב. אם לא, עלולים היצרים הללו להשתלט עליך!

אדם יכול לשלוט בכעסו, וברגשות הסוערים – "ואתה תמשל בו"!

בסיכומו של דבר, התורה מדגישה את 'הגירוש'. גירוש האדם מגן עדן בא בגלל תאוות העריות ותוצאותיה, וגירוש קין "מעל פני האדמה" (ד', יד) למסעות נדודים, בא בגלל שפיכות דמים. בעקבות תאוות העריות בא גירוש ממקום השכינה (=המקדש), ובגלל שפיכות דמים בא הגירוש מן האדמה. שורש הגלות בתורה נמצא בגירוש הכפול, מהגן ומהאדמה.

ו. אז הוּחַל לקרֹא בשם ה'

"…אז הוּחַל לקרֹא בשם ה' " (ד', כו)

הפרשיה שלנו מסתיימת בימי אנוש. על מה שהתחולל שם, יש שני פירושים שונים אצל חכמינו, בעקבות הפסוק:

1. לשון חול, חילול. אז התחילו לעבוד אלילים, ולקרוא בשם ה' לאלילים. כך פירשו רש"י, רס"ג והרמב"ם (תחילת הלכות עבודה זרה).
2. לשון התחלה. אז התחילו לקרוא בשם ה' ולהתפלל. כך פירשו הרשב"ם והאבן עזרא.

רבי עובדיה ספורנו חיבר את שני הפירושים יחד. לדבריו, אז הוחל לקרוא בשם ה' על ידי צדיקי הדור מפני שהרשעים חיללוהו. גם התחלל שם ה' בימי אנוש, וגם התחילו צדיקי הדור לנסות לעמוד מול החילול על ידי תפילה "בשם ה' ". כבר אמרנו שתפילה אפשרית רק בשם ה', כי שם ה' מבטא את הקשר האישי בין האדם לבין קונו.

ז. חנוך והסכנות שבפרשנות מיסטית

חנוך חי, ולאחר מכן: "…ואיננו כי לקח אֹתו א-להים" (ה', כד)

התורה לא הסבירה את פשר היעלמו של חנוך. בספרות המיסטית החיצונית, מימי בית שני, מתואר חנוך כעולה לשמים, צופה ברקיעים ובמקדשים העליונים, ומלאכים מגלים לו סתרי בריאה וחוקות שמים בארץ. עולמות שלמים, הנסתרים מעיניו של כל אדם, נגלים לעיניו של חנוך, במיוחד סודות המאורות ובמרכזם השמש. 365 שנה שחי חנוך מרמזים כמובן על שנת השמש, 365 יום בשנה.

בהתאם לכך, כיתות חנוך בימי בית שני דבקו בלוח השמש, טענו שהוא הלוח האמיתי, ופרשו מלוח החודשים הירחי של ירושלים. לא ייפלא שמדרשי חז"ל התעלמו כמעט כליל מדמותו של חנוך וחסמו בכך את המסלול המיסטי.

גם מ"בני האלהים" (ו', ב) בתור 'מלאכי עליונים' שירדו לארץ ודבקו ב"בנות האדם", התעלמו רוב הפרשנים. אונקלוס תרגם "בני רַברְבַיָא'" (=בני הגדולים), ובעקבותיו גם רס"ג והרמב"ם פירשו 'השרים, החזקים'. אלו הם הבנים של מי שחושבים עצמם אלוהים, ולקחו "להם נשים מכל אשר בחרו", כפי שנהגו מלכים ושליטים בעולם העתיק, מפרעה ועד אחשורוש. חטיפת נשים זוהי השחתת העולם שהביא דור המבול!

בדרך לא רחוקה מכך פירש הרמב"ן, כשהסביר שהאנשים הראשונים בבריאה נקראו "בני האלוהים" מפני שלמותם הפיזית, גודלם ועוצמתם.

(הרב יואל בן נון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)

יוצא, אם כן, שגם תרגום אונקלוס, שהונהג בקריאת התורה בכל בתי הכנסת על ידי חז"ל, גם רס"ג בגאונים, גם הרמב"ם וגם הרמב"ן הסתייגו מהפירושים המיסטיים וחסמו את דרכם.

[1] מאמר ד', ג, מהדורת אבן-שמואל עמוד קנו-קנז.

[2] תשומת לב שהפסוק מתחיל בלשון יחיד, "ויאמר א-להים", אך נאמר בו בלשון רבים.

[3] אורות ישראל פרק א', יג, אורות עמוד קמב. הרב קוק ראה את 'הפרדת התרדמה' כדגם מכונן להופעת הכפירה בעולם מתוך ריחוק, כדי לכונן בסופו של תהליך 'אמונה מתוך בחירה חופשית'.

[4] להעמקה בחלק הנכון שבדברי הנחש (ג', כב, ופירוש רמב"ן), ועל הכלאות כפיתוי ליצירת מינים חדשים, ראו מאמרי (עם אליעד בני), "הגן בעדן והאדמה – חטא אדם הראשון', מגדים נד (תשע"ג), ובאתר שלי.

[5] רש"י ד, כב, לפי בראשית רבה פרשה כ"ג, ג.

[6] בספרו ארץ המוריה – פרקי מקרא ולשון, עמודים 176-171.