שמחתה של שמחת תורה
בשתי ההפטרות שקראנו במשך החג מודגש הממד האוניברסלי.
ביו"ט ראשון שלחג קראנו בזכריה:
"וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר מִכָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלִָם וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת: וְהָיָה אֲשֶׁר לֹא יַעֲלֶה מֵאֵת מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ אֶל יְרוּשָׁלִַם לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּשֶׁם: וְאִם מִשְׁפַּחַת מִצְרַיִם לֹא תַעֲלֶה וְלֹא בָאָה וְלֹא עֲלֵיהֶם תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף ה' אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ לָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת: זֹאת תִּהְיֶה חַטַּאת מִצְרָיִם וְחַטַּאת כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ לָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת: בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה עַל מְצִלּוֹת הַסּוּס קֹדֶשׁ לַה' וְהָיָה הַסִּירוֹת בְּבֵית ה' כַּמִּזְרָקִים לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ: וְהָיָה כָּל סִיר בִּירוּשָׁלִַם וּבִיהוּדָה קֹדֶשׁ לַה' צְבָאוֹת וּבָאוּ כָּל הַזֹּבְחִים וְלָקְחוּ מֵהֶם וּבִשְּׁלוּ בָהֶם וְלֹא יִהְיֶה כְנַעֲנִי עוֹד בְּבֵית ה' צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא." (זכריה י"ד, טז-כא)
כך גם בשבת חול המועד, בהפטרה מספר יחזקאל: "וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'." (יחקאל ל"ח, כג)
קריאת שתי ההפטרות הללו מדגישה את הממד האוניברסלי של חג הסוכות: בחג הסוכות העתידי, לאור ההתגלות הגדולה של הקב"ה, יעלו כל הגויים לירושלים ויחוגו את החג.
אולם, מצד שני הסוכה היא כמו חופה; שבעת ימי החג הם כשבעת ימי המשתה של החתן והכלה. הגמרא בעבודה זרה אומרת שסוכה היא מצווה שניתנה לגויים והם מבעטים בה: "אמרו לפניו: רבש"ע, תנה לנו מראש ונעשנה, אמר להן הקדוש ברוך הוא ….. מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, לכו ועשו אותה … מיד כל אחד [ואחד] נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו, והקדוש ברוך הוא מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז, וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא, שנאמר: ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו." (בבלי עבודה זרה ג.)
שמחת תורה, היום השמיני, מהווה את היום הראשון שהחתן והכלה נשארים לבדם, ולכן השמחה בו יתרה.
הגמרא בברכות (נז:) דורשת את הפסוק "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" כך: "אל תקרי מורשה אלא מאורשה"; בין עם ישראל והתורה יש קשר של נשואין, אנו מאורשים לתורה, ולכן גוי שלמד תורה חייב מיתה: "ואמר רבי יוחנן: נכרי שעוסק בתורה חייב מיתה, שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה – לנו מורשה ולא להם." (בבלי סנהדרין נט.)
היום הוא יום האירוסין לתורה. יש לנו שתי שמחות היום: ראשית, היום כל אחד ואחד באופן אישי זוכה לסיים ולהתחיל את התורה במעמד של מעין חתונה איתה; שנית, מאחר שהישיבה היא משפחה גדולה, זוהי שמחה של המשפחה שלנו בקשר שלנו כמשפחה עם התורה. אנו רוקדים היום כמו שרוקדים בחתונה שבמשפחה.
לכן, למרות העייפות מן החג, על כל אחד מאתנו לשמוח בשמחה רבה כאילו הוא החתן, ובנוסף, כאילו אחיו מתחתן; זאת החתונה שלנו עם התורה.
(הרב משה ליכטנשטיין שליט"א. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה נאמרה בליל שמחת תורה ה'תשע"ח, וסוכמה על ידי אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. עורכת: הודיה אורון. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)