"זאת התורה אדם כי ימות באהל…" (יט, יד)
אמרו חז"ל על פסוק זה "דאמר ריש לקיש מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל", והקשו למה רמזה לנו התורה דבר זה דוקא כאן בטומאת אוהל ולא בפסוקים של קבלת תורה? ותירצו, שבטומאת אהל הרי נתחדש לנו שאין החי והמת יכולים לדור בכפיפה אחת דהרי אם נמצאו החי והמת תחת אהל אחד, מקבל החי טומאה מהמת, וכמו כן צריכים לידע שאין החיים הרוחניים יכולים להתקיים ביחד עם מיתות רוחניות, דהיינו התשוקה ללימוד תורה נקראת "חיים רוחניים" ותשוקה לדברים זרים נקראת "מיתה רוחנית", ושניהם אינם יכולים להתקיים יחד, על דרך שכתבו התוס' בכתובות וז"ל "עד שהאדם מתפלל שיכנס תורה לתוך גופו, יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו", וכן אפשר ללמוד להיפך – אין מלאך המוות שולט על מי שעוסק בתורה כיוון שהתורה הוי מקור החיים ובמקום החי לא שייך מיתה ולא מי ששולט על המיתה.
באותו הקשר של דברי ריש לקיש "שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה…", חשבתי לומר שיש כאן עוד פשט בדברי ר"ל, אדם שניגש ללמוד תורה, יש לו להרגיש כאדם מת, שכמו שאדם מת אינו "שם לב" מה קורה סביבו, כך אדם בשעת לימודו יש לו להתמיד ולשקוד על התורה ללא שום הפרעה ומתוך כך יזכה שדברי התורה יתקיימו בו.
(נשלח ע"י מאור צוברי)