ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה

הדפסה הדפסה

פרשת השבוע מפגישה אותנו עם מצוות הביכורים. האדם מצטווה להביא למקדש את ראשית תבואתו, בכל שנה ושנה. באופן דומה, ישנה גם מצווה על האדם להביא מבכורות צאנו לבית המקדש ולכוהנים. ניתן היה לתאר מציאות בה ההמשך הישיר של מצוות אלו היה ביכורים מהאדם. במציאות שכזו כל בכור, כל פטר רחם, היה קודש לה'. אמנם אין מצווה שכזו, אך ניתן למצוא לה רמז בתנ"ך, אחרי שחנה יולדת את שמואל: "וַתֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי חֵי נַפְשְׁךָ אֲדֹנִי אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה לְהִתְפַּלֵּל אֶל ה': אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי וַיִּתֵּן ה' לִי אֶת שְׁאֵלָתִי אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמּוֹ: וְגַם אָנֹכִי הִשְׁאִלְתִּהוּ לַה' כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה הוּא שָׁאוּל לַה' וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁם לַה'." (שמואל-א א', כו-כח)

אחרי לידתו של שמואל, חנה מביאה אותו לבית המקדש כאשר נדרה, ומוסרת אותו לעבודת ה'. באותו האופן בו האדם מודה לה' על תבואתו ועל צאנו, חנה מודה לה' על לידת בנה. גם את תפילתה של חנה, ניתן להשוות למקרא הביכורים. לכלל בני ישראל ניתן גם למצוא ציווי דומה המעיד על מעמדם של הבכורות: "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא" (שמות י"ג, ב)

ברמה האידיאלית, מצופה היה שבכור כל משפחה ישרת את ה' בבית המקדש. עבודת המקדש לא הייתה אמורה להיות נחלתו של שבט לוי, אלא של כלל עם ישראל, באמצעות בכוריהם.

אולם, מציאות שכזו לא הצליחה להתממש מסיבות שונות. ספר בראשית מלא באכזבות ממוסד הבכורה. עשו, ראובן ועוד בכורות אינם מצליחים לשמש כמנהיגי המשפחה. זהו הסימן הראשון לכך שלא ניתן לבסס את עבודת המקדש על הבכורות.

"וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה." (שמות י"ג, יג)

לעניות הבנתי, פרשה זו מתייחסת למציאות שאחרי חטא העגל, כאשר התברר שהעם לא יכול לספק משרתים לה' מכל שכבות האוכלוסייה. מתברר שלא כל אחד יכול לשרת את ה', ויש להעביר את הכוהנים בחינות והכנות מדוקדקות. לשם כך, ה' מצווה לקחת את שבט לוי וזרע אהרן ולייחד אותם למקדש. לאותם אנשים כבר לא תהיה נחלה בארץ, אלא הם יעסקו כולם בעבודת ה' ובלימוד התורה. במושגים שלנו, התורה עוברת ממודל ליטאי בו כל אדם צריך לעבוד את ה', למודל חסידי בו ישנו אדמו"ר אחד דרכו החסידים עובדים את ה'.

כאמור, מציאות של "מעשר בכורות" לא קיימת בתורה הלכה למעשה. עם זאת, הבה ננסה לדמיין מצב שכזה. כמו במקרא ביכורים, כל אם עולה לירושלים ומודה לה' על לידת בנה. אותה האם מביעה הכרת תודה על כך שנולד לה ילד, וכאות לאותה הכרת תודה היא נותנת אותו לה'. בדומה לחנה, כל אישה נושאת תפילה אישית בה היא שופכת את ליבה ומודה על שחשוב לה.

בעולם שכזה, כל עבודת ה' יכולה להיראות אחרת. בזמן שבית המקדש היה קיים, הוא היה מוקד העבודה הדתית. אדם שרצה להודות לה' היה עולה לבית המקדש ומקריב שם את קורבנותיו. בבית המקדש נמצאים הכוהנים והלווים, דרכם האדם פונה אל ה'. אילו בכל משפחה מישראל הבכור היה עובד ככוהן, ניתן לתאר מציאות שונה. כל משפחה הייתה יכולה לעבוד את ה' גם בביתה האישי, בנוסף לעבודת בית המקדש. בבית המקדש, בית הבחירה, הייתה יכולה להתבצע עבודת ה' הלאומית. עם זאת, כל משפחה הרוצה להרגיש קרבת אלוקים יכולה לעשות זאת גם מביתה, כמו שמתואר בפרשת יתרו אחרי מתן תורה: "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ" (שמות כ', כא)

**

השבוע אנחנו קוראים את פרשת כי תבוא. אין זה מקרה שפרשה זו נקראת לפני ראש השנה החדשה: "עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ראש השנה מאי טעמא אמר אביי ואיתימא ריש לקיש כדי שתכלה השנה וקללותיה" (בבלי מגילה לא:)

חז"ל מסבירים שיש צורך לקרוא את פרשות כי תבוא וניצבים על מנת "שתכלה שנה וקללותיה". עם זאת, נדמה שגם למקרא הביכורים יש מקום בימים לפני ראש השנה. פרשיית הביכורים עוסקת באדם שמסכם שנה חקלאית שלמה. אחרי שנה ארוכה בה הוא עבד את השדה, החקלאי בוחן את פירותיו ומציג אותם לפני ה'. כמובן, שלא כל הפירות שווים, וטיב היבול מייצג את מידת ההשקעה של החקלאי.

בהשאלה, ניתן לדבר גם על ראש השנה במושגים דומים. בראש השנה האדם בוחן את מעשיו הקודמים, עובר עליהם ומתפלל עליהם לפני ה'. המעשים של האדם, והפירות שזכה להם, תלויים בכמות העבודה אותה הוא השקיע לאורך השנה. בקריאת פרשיית הביכורים לפני ראש השנה חז"ל מזכירים לנו שעלינו להביא ביכורים לה', ולהציג בפניו את מעשינו הטובים.

קיים חשש שאדם שפירותיו היו טובים יזקוף את הצלחתו לעצמו. אותו אדם עלול להאמין שכוחו ועוצם ידו נתנו לו את פירותיו, עליהם הוא עמל שנה שלמה. פרשת הביכורים מתמודדת עם מחשבה שכזו, ומבהירה לאדם מנין הגיעו פירותיו.

"וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ." (דברים כ"ו, ח-י)

**

תפילת שמונה עשרה מחולקת לשלושה חלקים: שבח, בקשה והודאה. החלק הראשון, השבח, נתפס כחלק הקל שבתפילה. בשלב זה האדם מתפעם מול בוראו, ומשבח אותו על כוחותיו ומעשיו.

"הָאֵ-ל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא אֵ-ל עֶלְיוֹן, גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים וְקוֹנֵה הַכֹּל וְזוֹכֵר חַסְדֵי אָבוֹת וּמֵבִיא גוֹאֵל לִבְנֵי בְנֵיהֶם לְמַעַן שְׁמוֹ, בְּאַהֲבָה" (מתוך תפילת שמונה עשרה)

כיצד יכול האדם שלא להתחבר לברכות השבח? כיצד יכול האדם שלא לראות כיצד ה' מחייה מתים, רופא חולים, גומל חסדים טובים וזוכר חסדי אבות? החלק הקשה יותר בתפילה הוא שלב ההודאה, בו האדם מציין את הטובות שקיבל מהקב"ה. לאדם ישנו חסם פסיכולוגי המונע ממנו להכיר טובה על מה שקיבל, ולהודות לה' על כך. אמנם, האדם יודע כמה חסד ה' גמל אתו, אך בכל זאת קשה לו לבטא זאת בתפילה.

פרשיית מקרא ביכורים מכריחה את האדם להכיר טובה לה' כל על חסדיו. בשלב הראשון, אחרי הכניסה לארץ, ניתן להעריך שמקרא הביכורים עוד היה קל עבור בני ישראל. בשנה הראשונה, השנייה והשלישית לכניסה לארץ עם ישראל זכר את טובותיו של הקב"ה, וידע להעריך את הנס שבטבע. עבור אותם אנשים, היכולת של האדם לגדל תבואה מהאדמה איננה מובנת מאליה ועל כן הם חשו צורך להודות לה'.

הבעיה עלולה להתעורר בשנים הבאות, וביתר שאת בדורות הבאים. עלול לקום דור עבורו הטבע הוא מובן מאליו, דור שלא ישכיל לראות את ה' מבעד לחוקי הטבע. ההכרה כי היינו עם של עבדים במצרים, וה' הוציא אותנו כבר נשכחה על ידי אותו הדור, שמכיר רק מציאות של שפע בארץ. זהו דור שלא ידע לברך "מעריב ערבים" בערב, ולא יבין את ברכת "יוצר אור" בבוקר. עבורו, שקיעת החמה, זריחתה ושאר תופעות הטבע מובנות מאליהן.

ישנו שיר של נעמי שמר המייצג תפישה שכזו, לפיה העולם נע במעגל תמידי אותו ניתן לחזות מראש: "בתשרי נתן הדקל פרי שחום נחמד בחשוון ירד יורה ועל גגי רקד ובבוא אלול אלינו ריח סתיו עלה והתחלנו את שירנו מהתחלה."

כנגד מציאות שכזו יוצאת התורה בפרשיית מקרא ביכורים, ומזכירה ליהודי שהקב"ה הוא זה שהביא אותו אל הארץ, והוא הנותן לו את תבואת השדה. מקרא הביכורים נחוץ עבור אותו חקלאי שכבר שכח להודות לה' על הגשם, השמש וההצלחה. גם ראש השנה הבא עלינו לטובה אמור להזכיר לנו להודות לה'. ברכת מלכויות מתארת עולם בו ה' שולט בכל פרט, ושום יצור לא נע ללא ציווי או פקודה. בתקופה זו של השנה חשוב לזכור את טובותיו של ה' בכל יום ויום, ואת החובה שלנו להודות על כך.

(הרב יעקב מדן שליט"א. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה נאמרה בליל שבת קודש פרשת כי תבא ה'תשע"ט וסוכמה ע"י אביעד ליפשטט. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. עורכת: הודיה אורון. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • השופר מהותו וסודו
  • "אשרי אדם שומע לי"
  • על התשובה–לעשרת ימי תשובה
  • ראש השנה
  • "ולקחת מראשית כל פרי האדמה"
  • עיונים בתפילות ראש השנה ובתקיעת השופר
  • היום הרת עולם
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.