וידוי מעשרות

הדפסה הדפסה

כ"ו, יב   כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ.

יג    וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ: בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת, וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי, לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי.

יד   לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ, וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא, וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱ-לֹהָי, עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי.

טו  הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.

א. שלושה מעשרות ודיניהם

התורה חייבה את בני ישראל בשלושה סוגי מעשרות מיבול ארצם:

  1. בפרשת קרח, במדבר י"ח, נאמר:

י"ח, כא  וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם  אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד.

כג   … וּבְתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה.

כד  כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה' תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה עַל כֵּן אָמַרְתִּי לָהֶם: בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה.

הלוויים מצֻוים שם בהמשך לתת לכהנים תרומה, מעשר מן המעשר שקיבלו, ודינה של תרומה זו הוא כתרומה גדולה שחייבים ישראל לתת לכהנים – היא אסורה לזרים ונאכלת בטהרה. אולם לאחר שנתנו הלוויים את תרומת המעשר לכהנים, נחשב להם שאר המעשר חולין:

לא  וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם[1] אַתֶּם וּבֵיתְכֶם…

מעשר זה נקרא בלשון ההלכה "מעשר ראשון", והוא נוהג בכל השנים במחזור השמיטה (למעט שנת השמיטה עצמה).

  1. בפרשת ראה, דברים י"ד ואילך, באות מצוות אחדות הקשורות במחזורי שנים. שתי המצוות הראשונות בנאום זה עוסקות בדיני מעשרות. על המעשר הנידון שם בראשונה נאמר:

י"ד, כב   עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה.

כג    וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ… לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים.

בהמשך, מאפשרת התורה למי שגר רחוק מן המקום אשר יבחר ה' לפדות את המעשר הזה בכסף, ובבואו אל המקום אשר יבחר ה', לקנות בכסף זה דברי מאכל שונים ולאכלם שם.[2]

מעשר זה והאפשרות לפדותו כבר נזכרו בקיצור בסוף חומש ויקרא, בפרק כ"ז העוסק בדיני פדיון של הקדש:

כ"ז, ל     וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַה' הוּא קֹדֶשׁ לַֹה'.

לא   וְאִם גָּאֹל יגְאַל אִישׁ מִמַּעַשְׂרוֹ, חֲמִשִׁיתוֹ יֹסֵף עָלָיו.

מעשר זה נקרא בלשון ההלכה "מעשר שני". הוא אמנם נאכל על ידי הבעלים עצמם,[3] אך הוא נקרא "קֹדֶשׁ לַה'" ואינו נאכל "בכל מקום" (כמו המעשר הראשון), אלא רק "במקום אשר יבחר ה'" ובטהרה.

על חיובו של מעשר זה בשנים השונות במחזור השמיטה נדון להלן.

  1. מייד לאחר פרשת מעשר שני נאמר:

י"ד, כח  מִקְצֵה שָׁלשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא, וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ.

כט   וּבָא הַלֵּוִי, כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ, וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ

לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה.

פסוק כח בא ללמד כי "לסוף ג' שנים תוציא כל המעשרות שיש לך להוציא" (לשון חזקוני), "שאם השהה מעשרותיו של שנה ראשונה ושנייה לשמיטה, שיבערם מן הבית בשלישית" (לשון רש"י, וכוונתו לסוף שלישית – בשנה הרביעית). את המעשרות הללו מניח האדם "בִּשְׁעָרֶיךָ".

את פסוק כט מפרש רש"י כך:

"ובא הלוי" – ויטול מעשר ראשון.[4]

"והגר והיתום והאלמנה" – ויטלו מעשר שני שהוא של עני של שנה זו (- השלישית במחזור שמיטה), ולא תאכלנו אתה בירושלים כדרך שנזקקת לאכול מעשר שני של שתי שנים… ואתה מוליך לירושלים מעשרות של שנה ראשונה ושניה שהשהית, ומתוודה "בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת…".

המצוה הכלולה בפסוקים אלו קרויה בלשון חכמים "ביעור מעשרות"[5]. לאחר כל שלוש שנים במחזור השמיטה, כלומר בשנה הרביעית ובשנה השביעית, מצוה התורה 'ליישר קו': להוציא את כל המעשרות שנאגרו במשך שלוש השנים הללו, ולהביא אותם אל יעדם: מעשר ראשון – ללוי; מעשר שני – להעלותו למקום אשר יבחר ה' ולאכלו שם (ואם כבר אין סיפק לעשות כן לפני הרגע הקובע לביעור יש לבערו מן העולם).

והנה, בהניחו את המעשרות של שלוש השנים שהוציא מביתו , נאמר בפסוק כט שלא רק הלוי יבוא ויאכל את המעשר הנוגע אליו, אלא גם "הַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה" – העניים – יאכלו מן המעשרות הללו. ואם כן ישנו מעשר המיועד להללו שיונח גם הוא "בִּשְׁעָרֶיךָ"[6]!

דבר זה חוזר אף בפרשת 'וידוי מעשר':

כ"ו, יב   כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר

וְנָתַתָּה לַלֵּוִי (רש"י: את אשר לו, הרי מעשר ראשון)

לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה (רש"י: זה מעשר עני)

וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ.

זמנו של מעשר זה הוא אך בשנה השלישית שבכל שלוש שנים, וחכמים הורו כי בשנה הזאת מחליף מעשר העני את המעשר השני: במקום להעלות את מעשר יבולם למקום אשר יבחר ה' ולאכלו שם בטהרה, יתנו הבעלים את המעשר הזה בשנה השלישית ובשנה הששית לעניים ( והוא חולין בידם, ונאכל 'בשעריך').[7]

נמצא, כי האמור במצות מעשר שני (י"ד, כב) "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה" – אין פירושו כמשמעו 'בכל שנה ושנה', אלא כדברי רמב"ן שם: "וטעם 'שנה שנה' שיעשה אותו שתי שנים זו אחר זו (- ואז יפסיק שנה אחת), כן קבלת רבותינו".[8]

ב. מדוע נעקרה פרשת וידוי מעשר ממקומה?

ניכר לעין כי הפסוקים מפרשתנו שהעמדנו בראש עיון זה, כ"ו, יב-טו, אינם אלא המשך טבעי של דיני המעשרות שבפרק י"ד. וביתר דיוק: הדין האמור בפסוקים אלו משלים את הדין של ביעור המעשרות בְ-י"ד, כח-כט. שם מופיעה ההוראה להוציא את כל המעשרות מקצה שלוש שנים מן הבית כדי שיגיעו ליעדיהם, ואילו בדין המַשלים שבפרשתנו הופך המעשה הנדרש ההוא לתנאי המצוה הנוספת:

יב            כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה…

והמצוה הנוספת היא אמירה חגיגית שמצטווה מוציא מעשרותיו לומר:

יג             וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ: בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת…

אמירה זו הולכת ונמשכת עד לסוף הפרשה בפסוק טו.

לא רק המשך ענייני והלכתי יש כאן, אלא אף מבחינה סגנונית, אוצר המילים והצירופים של המצוה בפרק י"ד חוזר ומופיע שוב בפרק כ"ו:

י"ד, כח-כטכ"ו, יב-טו
כח    תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ

מִקְצֵה שָׁלשׁ שָׁנִים… בַּשָּׁנָה הַהִוא

כט   וּבָא הַלֵּוִי… וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה

         אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ.

לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ.

יב     כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ

בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר

וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה

         וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ.

טו    הַשְׁקִיפָה… וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל …

מתעוררת אפוא השאלה, מדוע מצות 'וידוי מעשר' – כפי שמכנים חז"ל את המצוה שבפרשתנו – אינה כתובה בנאום המצוות המתחיל בְ-י"ד, כב, במקום הראוי לה, לאחר מצוַת ביעור מעשרות (הכוללת אף את מצות מעשר עני)?[9]

הרב הופמן בפירושו למקומנו עונה על כך: הפסוקים יב-טו שנאמרו כאן, לכאורה היו שייכים לשם (י"ד, כח-כט), אלא שנקבעו כאן מפני שמצות וידוי מעשרות דומה למצות וידוי ביכורים (- הכתובה לפניה: כ"ו, א-יא), והרי זה כעין המשך לפרשה שלפניה. הפרשה הראשונה באה לומר, שנביא לפני הקב"ה את המתנה שנתחייבנו בה, והפרשה השנייה באה לומר שאחרי שנתנו את כל המתנות כראוי, נבקש מאת הקב"ה שיברך את עמו ואת ארצו בשכר קיום המצוות הללו. כדרך שנאמר למעלה בפסוק ה (- במצות וידוי ביכורים) "ואמרת לפני ה' א-להיך" כך נאמר גם בפסוק יג (- במצות וידוי מעשר), והוא טעם סמיכות הפרשיות.

אולם יש לשאול על דבריו: האם סמיכות הפרשיות בין מקרא ביכורים לבין וידוי מעשרות, שיש ביניהם דמיון מסויים, כה חשובה עד שהיא גורמת לעקירת פרשה ממקומה הטבעי ומסמיכות פרשיות מהותית הרבה יותר?

נחמה ליבוביץ ע"ה, בעיונה לפרשתנו "וידוי מעשר" ('עיונים חדשים בספר דברים', עמ' 256), מרחיבה יותר את המשמעות של סמיכות הפרשיות הזאת, ועומדת גם על השונה בין שתי הפרשיות:

כבר העיר רמב"ן בפרשת ראה (י"ד, כב): "ואמר (י"ד, כח) 'תוציא' 'והנחת בשעריך' – ללמד על הביעור, ושוב יבאר אותו בפרשת 'כי תכלה לעשר' (כ"ו, יב)". אם כן, למה לא נכתבה פרשת וידוי מעשר בפרשת ראה, בסמוך למצות ביעור המעשרות?

כדי להסמיך פרשת וידוי מעשרות לפרשת מקרא ביכורים, באשר יש דמיון בין שתיהן. בשתיהן בא הישראלי למקום אשר יבחר ה'[10], ואומר את האמירה הכתובה בשתי הפרשות; ויש קשר בין שתי האמירות: במקרא ביכורים מדבר הפרט כנציג הכלל כולו (כ"ו ג): "כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ", ומכאן ואילך הכול בלשון רבים: "וַיְעַנּוּנוּ", "וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ", "וַנִּצְעַק", "וַיּוֹצִאֵנוּ ה'", "וַיְבִאֵנוּ", ועד למקום שבו מביא הביכורים מדבר על העשייה האישית של מצותו: "וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה…". ואילו בווידוי מעשרות מדבר המתוודה כל הזמן כפרט, בלשון יחיד.

במקרא ביכורים מודגש מצד אחד עם ישראל בחולשתו, בעינויו ובצעקתו… ומצד שני מובלטת גדולת ה' וטובו בריבוי המתנות אשר נתן לנו ה', נתינה המוזכרת שש פעמים, בהתייחסה אל ה' הנותן לישראל ארץ טובה, וכביטוי להכרת טובה…

בווידוי מעשר לא מודגש מה עשה ה' לבן ישראל או לעם ישראל, מה נתן ה' לו, אך מובלט בו רק מה עשה הישראלי ומה לא עשה: לא שכח, לא הזניח, לא קלקל, כמונה מטבעות קטנות, ובסיום הוא אומר: (כ"ו, יד) "עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי".

ובכן, יש קשר בין האמירות, אולם קשר זה ניגודי הוא, כפי שציינה נחמה ע"ה (ניגוד בין יחיד הדובר בשם העם לבין יחיד הדובר אך בשם עצמו; ניגוד בין התייחסות לטוב ה' ולנתינתו לבין התייחסות למעשיו הטובים של הדובר בתחום קיום מצוות ה').

ובכן, מהו טעמם של ניגודים אלו? ומהי חשיבותה של סמיכות פרשיות זו, עד שהיא גוברת על שייכותה הטבעית של פרשת וידוי מעשר לפרשת ביעור מעשרות שבפרק י"ד?

כדי לענות על שאלות אלו יש לשים לב לכך ששתי הפרשות ההלכתיות הללו שאנו דנים בסמיכות ביניהן – פרשת מקרא ביכורים ופרשת וידוי מעשר – הן שתי המצוות החותמות את נאומי המצוות של משה בספרנו, נאומים שהחלו בפרק ה' בפרשת ואתחנן ונמשכו ברצף עד לסוף פרק כ"ו בפרשתנו.[11]

נראה שישנה כוונה מיוחדת בהצבתן של שתי פרשיות אלו, שכל אחת מהן מכילה נאום חגיגי של מקיים המצוה הנידונה באותה פרשה, בחתימת נאומי המצוות כולם.

בין שני הנאומים המוטלים על מקיימי שתי המצוות – מצות הבאת ביכורים למקדש ומצות ביעור מעשרות – ניכר הבדל עקרוני. נאומו של מביא הביכורים מכיל אישור אנושי של איש ישראל, המייצג בדבריו את העם כולו, כי ה' קיים את בריתו עם האבות בשלמות: הוא הוציא את ישראל ממצרים והביאם אל הארץ, נתנהּ להם ונתן להם בה כל טוב.[12]

בווידוי מעשר, לעומת זאת, מדגיש האדם מישראל את מה שהוא עשה או לא עשה:

בִּעַרְתִּי… וְגַם נְתַתִּיו … כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי, לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי.

לֹא אָכַלְתִּי… וְלֹא בִעַרְתִּי… וְלֹא נָתַתִּי…    שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱ-לֹהָי, עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי.

צירופן של שתי האמירות הללו מביע יחס הדדי מושלם בין ה' לישראל: ה' קיים את הבטחתו לישראל כעם (דבר שמעצב את חייו הטובים של כל איכר יחיד בעם), ואילו כל יחיד ויחיד בעם הזה שומע בקול ה' ועושה ככל אשר ציוהו.

זוהי האידיליה ביחסים בין ה' לישראל שאותה מכוון משה להשיג בנאומיו שבספר דברים. ומה מתאים יותר לסיום נאומי המצוות מאשר מִצוה המכילה תפילה להמשך היחס ההדדי האידילי הזה:

כ"ו, טו   הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.

וכך דרשה המשנה (מעשר שני פ"ה מי"ג) תפילה זו:

"הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם" – עשינו מה שגזרת עלינו, אף אתה עשה מה שהבטחתנו.

"… וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל" – בבנים ובבנות.

"… וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ" – בטל ובמטר…[13]

חטיבת הנאומים הבאה בספר דברים היא חטיבת נאומי הברית. בנאומים אלו יצטוו ישראל על כריתת ברית בכניסתם לארץ, בהר גריזים ובהר עיבל, ואילו בערבות מואב יכרות עמם משה ברית כבר עתה, בטרם ייפרד מהם.

סיום נאומי המצוות ב'מקרא ביכורים' וב'וידוי מעשר' מקדים את נאומי הברית, ומציג את היחס ההדדי בין ה' לישראל כיחס של ברית המושתתת על קיום המצוות, שנתינתן הסתיימה עתה בשתי המצוות הללו.

עיתויה של הברית בערבות מואב הוסבר בדברי ר"י אברבנאל בפירושו לפרשת ניצבים (כ"ט, ט-יד):

לפי שעתה רצה השם יתברך לעשות עמהם חסד… בירושת הארץ הקדושה, הביא הצורך שייכנסו בברית חדשה… על ירושת הארץ.[14]

ואכן, שתי המצוות המסיימות את נאומי המצוות והמהוות שלב הכנה לכריתת הברית בערבות מואב הן מצוות התלויות בארץ, וקשורות במתנות השונות שחייב האיכר הישראלי להביא מיבולו: הבאת הביכורים למקדש ונתינת המעשרות השונים למי שהתורה ייעדה אותם.

הרב הופמן עמד על כך שאת שני הנאומים הכלולים בפרשות הללו מקדימות המילים "וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ". אנו מוסיפים כי בחתימתם של שני הנאומים הללו מופיעות המילים "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ".[15]

ג. המבנה הספרותי של הפרשה

הבה נבחן בקיצור את מבנה הפרשה שאנו עוסקים בה: ארבעה פסוקים בפרשה זו, וכל פסוק מהווה פסקה קצרה. פסוק יב מכיל את תיאור המעשים שעשה הנמען של מצוה זו, המהווים תנאי למצוַת וידוי המעשר הבאה בהמשך. שאר שלושת הפסוקים הם נוסח הנאום שמְצַוה התורה על האדם הזה, שקיים את כל חובותיו, לומר לפני ה': בפסוק יג הוא מפרט בגוף ראשון ובפנייה אל ה' כנוכח את מה שעשה, ואילו בפסוק יד הוא מפרט את מה שלא עשה, והן מעשיו והן מה שנמנע מלעשותו – הכול הוא כפי מה שנצטווה. בפסוק טו חותם האדם את נאומו בתפילה שה' יברך את העם ואת הארץ.

פרשה קצרה זו נחלקת לשתי מחציות שוות באורכן – 42 מילים בכל אחת מהן – בדרך זו:


יג             וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ: בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי, לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי.יב            כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ.

יד            לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱ-לֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי.

טו           הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.

המחצית הראשונה עוסקת במעשים הגלויים, הניכרים לעין, שעשה האדם: תחילה בתיאורם האובייקטיבי, בלשון התורה, ואחר כך בדיווח עליהם מפי האדם: "כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר" – "בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ…"; "וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר…" – "וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר…".

המחצית השנייה עוסקת במעשים נסתרים: תחילה במה שלא עשה האדם בניגוד למצות ה' (ועל כן אין ניתן לראות זאת), ואחר כך בברכה הנסתרת שיברך ה' את עמו ואת ארצו מן השמים.

ההקבלה בין שני חלקי הווידוי (ב-ג) היא מילולית וניכרת לעין, ובדרך כלל ניגודית:

"בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ" – "וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא"

"נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה" – "וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת"

"כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי" – "כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי"[16]

ההקבלה בין פתיחת הפרשה לבין חתימתה אינה הקבלה מילולית אלא עניינית: בפסקה הפותחת מתוארים מעשיו הטובים של האדם (לא מפיו עצמו, אלא בלשון התורה), ואילו בפסקה החותמת בא פירוט מעשי ה' המבוקשים כגמול על מעשי האדם.

מילה אחת חורזת את כל ארבע הפסקאות המרכיבות את פרשתנו: הפועל 'נתן' בהטיות גוף שונות:[17] "וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה"; "וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי…"; "וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת"; "וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ…ּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ".

ה' נתן לנו את הארץ הטובה הזאת על מנת שאנו ניתן מיבולה המבורך ללוויים משרתי המקדש שאין להם נחלה בארץ ולעניים שאין בכוחם להוציא לחמם מן הארץ: הגר – שאין לו חלק בארץ; היתום והאלמנה – שאין להם מפרנס שיעבוד את האדמה בעבורם. בזכות הנתינה שלנו יברך ה' את הנותנים "אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל" ואת המתנה שנתן להם "הָאֲדָמָה" שתהא זבת חלב ודבש ותיתן פירותיה ליושבים עליה בעין יפה.

ד. מדוע קרוי הנאום שבפרשתנו 'וידוי'?

מוזר הוא השם שבו מכנים חז"ל את הנאום ששמה התורה בפי מבער מעשרותיו – "וידוי מעשר". הנה לשון המשנה (מעשר שני פ"ה מ"י):

במנחה ביום טוב האחרון היו מתוודין. כיצד היה הווידוי? "בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת…".

השם 'וידוי' אינו מופיע במקרא, אולם פעלים מן השורש יד"ה בבניין התפעל ('להתוודות'), מופיעים אחת עשרה פעמים במקרא במשמעות: לגלות חטאים לפני ה', כחלק מן התפילה והחזרה בתשובה לשם בקשת כפרה. חז"ל גזרו מן הפועל הזה את השם 'וידוי' לַדברים שאותם אומר המתוודה על חטאיו לפני ה'.[18]

הווידוי עומד במרכז עבודת יום הכיפורים, הן במקדש שבו מתוודה הכהן הגדול כמה פעמים במהלך היום, והן בבית הכנסת שבו הווידוי חוזר בכל תפילות היום.

במשנה האחרונה של מסכת מעשר שני מופיע שם השונה במקצת, אך הנגזר מאותו שורש, לנאום שבפרשתנו: יוחנן כהן גדול העביר הודיות מעשר.[19]

כלומר, הוא ביטל אמירת וידוי מעשר משום שבימיו – בימי בית שני – היו נותנים את המעשר הראשון לכהנים ולא ללוויים, ולא ניתן היה לומר אפוא "וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי".

ובכן, מה עניין 'הודאה' או 'וידוי' לַדברים שאומר מבער מעשרותיו בפרשתנו? אין הוא 'מתוודה' לפני ה' על חטאיו, אלא ההפך מכך: הוא מציין בשמחה ובגאווה כי לא חטא: "לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי"; "שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱ-לֹהָי, עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי". הלזאת ייקרא 'וידוי' ואם לדיבור מעין זה יאה הפועל הבא במשנה "מתוודין"? אף 'הודאה' לה' במובן הלל ושבח אין כאן, אלא רק תפילה: "הַשְׁקִיפָה… וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל"!

אם כן 'וידוי'-מעשר או 'הודיית'-מעשר אינו השם המתאים לנאום שבפרשתנו, לא בלשון המקרא ואף לא בלשון חכמים!

שאלה זו מובילה אותנו לבירור טעמה של מצוַת התורה הזאת, לפָרט "לִפְנֵי ה'" את מעשינו הטובים ואת זהירותנו במצוותיו בתחום המעשרות. דבר זה מעורר תמיהה: לשם מה עלינו לעשות כן?

רשב"ם ענה על כך בקיצור, כדרכו: (יג) "ואמרת לפני ה' א-להיך" – כך ציוה הקדוש ברוך הוא, כדי שלא יאמר אדם לעכב מעשרותיו, לשקר לפני הקדוש ברוך הוא.

כלומר, הידיעה של האדם שמוטל עליו לומר דברים אלו לפני ה', תמנע ממנו לחשוב לעכב מעשרותיו. אדם עשוי לזלזל בקיום נכון ומדויק של מצוה ממצוות ה', ואף לעבור עליה בשאט נפש. אך בידעו כי יהא מוטל עליו 'להצהיר' לפני ה' כי קיים מצוותו בשלמות, דבר זה עצמו ישמש כזרז לכך שיקיים את המצוה בשלמות.[20]

ואכן, בפרק האחרון במסכת מעשר שני המוקדש לפרשתנו, אנו מוצאים במשנה יב:

"לא אכלתי באֹני ממנו" – הא אם אכלו באנינה (- ביום מיתת קרובו) – אינו יכול להתוודות.

"ולא בערתי ממנו בטמא" – הא אם הפרישו בטומאה – אינו יכול להתוודות.

בכיוון שונה, ומתוך הבנה פסיכולוגית עדינה, עונה הראי"ה קוק על שאלתנו בספרו עין אי"ה על אגדות חז"ל, בביאורו למשנה במסכת מעשר שני שבה מופיעה חובת הווידוי:[21]

כשם שצריך שיהיה מוטבע באדם גודל עוצם חובתו בעבודת ה', בעשות הטוב וקדושת המעשים והדרכים והישרת הדעות והמדות… ועל כן כך היא מדתם של צדיקים, שהם משקיפים על עצמם כמקצרים בצדקה ומעשים טובים… עם כל זאת, אין טוב לאדם שמדה זו תפעל עליו יותר מדי, עד שתדריכהו מנוחה ותגזול ממנו שְׂשונו ושמחתו ושלוַת נפשו…

על כן נתנה לנו התורה דרך להערה (- להתעוררות), שצריך האדם שישמח גם כן לפעמים בביטוי שפתיים על מעשה הטוב אשר עשה. וכפי המדה הראויה לחזק לבבו בעבודה… ראוי שימצא בנפשו קורת רוח ויימלא שמחה ושלווה, ולא יהיה תמיד בעיניו כרשע וכמקצר גם במקום שיצא באמת ידי חובתו.

על כן כשם שיש תועלת גדולה לתיקון הנפש בוידוי העוונות, כן יש גם כן תועלת לפרקים קבועים, שאמנם רחוקים הם ואינם תדירים כל כך כוידוי של חטאים)… גם כן בוידוי המצוות, למען ישמח בהם בלבבו ויחזק ארחות חייו בדרך ה'.

בהמשך דבריו הוא מציין שהחובות השונים שעליהם מתוודה האדם בווידוי מעשר "כוללים בקרבם את כלל כל חיובי התורה והשכל, שהם בכלל שש מערכות, דהיינו: הלאוין והעשין; מצוות הציבור ומצוות היחיד; בין אדם למקום ובין אדם לחברו, וכולם ימצאו מקום במתנות המחוייבות" – והוא מפרט זאת.

אם כן תיקון המעשרות כהלכתם הם כוללים את יסודי חובות האדם כולם, וללמד על הכלל יצאה תורה במצוַת וידוי מעשר, שלא יפליג האדם עצמו לדון תמיד את נפשו לכף חובה, ולמצוא עצמו חייב ובלתי ממלא חובתו גם במקום שהוא ממלא אותה, כי אם ידון על עצמו גם כן בקו האמת, בעין פקוחה, לדעת את מעשהו למצוא קורת רוח ושמחת הלב במעשה הטוב…

על כן דרוש לנו וידוי המצוות לפרקים, לחזק את לבבנו אל דרך ה', כמו שדרוש לנו וידוי הפשעים למען סור מוקשי רע.

עתה בא הרב לבאר את הדין השנוי במשנתנו כי זמנו של וידוי מעשר הוא ביום טוב האחרון של פסח במנחה: ונכון מאוד גם כן להטביע בטבע האדם מדת היושר והצניעות: שגם במקום שעל פי התורה הוא מְצֻוה לספר בשבח מעשיו שעשאם כתיקונם, מכל מקום יהא נוטה בטבעו הישר אל הענווה והצנע-לכת, עד שיהיה הדבר עליו כמשא, ויאחרו כפי היכולת, עד שיבוא למלאות החובה הזאת רק במועד היותר מאוחר, שאי אפשר לאחרו עוד. ומאחר שזמן המצוה הזאת הוא ביום טוב של פסח, כקבלת חז"ל (- ראה הערה 6), יאחרה עד הזמן היותר מאוחר שהוא מחוייב לקיים מצות קונו מאין דיחוי – יום טוב האחרון במנחה.

הטעמים למצות וידוי מעשר ובייחוד טעמו של הראי"ה קוק, מקרבים את וידוי המעשר לוידוי עוונות. על פי דברי הרב קוק וידוי מעשר הוא מעין תמונת ראי של וידוי עוונות, אך טעמם של שני הווידויים הללו אחד הוא: "כשם שיש תועלת גדולה לתיקון הנפש בוידוי העוונות, יש תועלת גם כן… בוידוי המצוות למען ישמח בהם בלבבו ויחזק אורחות חייו בדרך ה'".

אפשר אפוא, שלכך רמזו חז"ל בהעניקם לנאום שבפרשתנו את השם המפליא 'וידוי מעשר' – לרמוז לטעמו של נאום זה ולקרבתו אל הוידוי ההפוך הנאמר בשברון לב ובחרטת המתוודה לפני ה'.[22]

(הרב אלחנן סמט. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אייל פישלר. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)


[1] "בְּכָל מָקוֹם" ולאו דווקא 'במקום אשר יבחר ה" כדינו של מעשר שני שיידון להלן; "בְּכָל מָקוֹם" – "אפילו בבית הקברות" (רש"י על פי הספרי כאן) כלומר, ניתן לאכלו בטומאה.

[2] מעשר זה נזכר בפרשת ראה בנאום שבפרק י"ב עוד פעמיים:

י"ב, ו        וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה (- אל המקום אשר יבחר ה') עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם (רש"י: מעשר בהמה ומעשר שני לאכול לפנים מן החומה).

יא    וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם…

[3] בסוף פרשת מעשר שני נאמר (פסוק כו): "וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ", ואף שהפסוק הבא אומר: "וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לֹא תַעַזְבֶנּוּ, כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ", פירש זאת רש"י: "'והלוי… לא תעזבנו' – מליתן לו מעשר ראשון". וראב"ע הבהיר את הצורך בציווי זה: "בעבור שהזכיר מעשר שני, אמר: לא תחשוב כי תצא ידי חובה במעשר השני לבדו". ואכן לאי עזיבת הלוי המופיע כאן הוא אותו הנימוק הבא בפרשת קרח למצות מעשר ראשון, וראה גם בהערה הבאה.

[4] הטעם המובלע בפסוק לבואו של הלוי ליטול את המעשר – "כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ" – רומז לכך שזהו המעשר המיועד לו, שהרי בנימוק זה מנמקת התורה מעשר זה  בבמדבר י"ח, כד.

[5] ודאי בהשפעת וידוי מעשר שבו נדון בעיוננו להלן, שבו אומר המתוודה (כ"ו, יג) "בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת", ושם הכוונה למעשר שני (ונטע רבעי) הקרוי "קֹדֶשׁ לַה'". לפי לשון המצוה בפרק י"ד – "תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ" – ניתן היה לכנות מצוה זו 'הוצאת מעשרות'. מצוה זו, לא מנוה מוני המצוות כמצוה בפני עצמה אלא כללו אותה בתוך מצוַת וידוי מעשר הבאה בפרשתנו.

[6] וכמובן, מעשר שני של שנה ראשונה ושנייה אינו כלול במה שהוציא והניח "בשעריך", שהרי אותם ניתן לאכול רק במקום אשר יבחר, והם ראויים לבעל המעשר ולמשפחתו.

חכמים למדו במדרש ההלכה שביעור המעשרות לאחר השנה השלישית כולל ביעור של כל המתנות שחייב אדם לתת מיבול אדמתו. וכך שנינו במשנה מעשר שני פ"ה מ"ו: "ערב יום טוב הראשון של פסח (והרמב"ם גרס "ערב יום טוב האחרון", וכן הגרסה בספרי) של רביעית ושל שביעית היה ביעור. כיצד היה ביעור? נותנין תרומה ותרומת מעשר לבעלים (- לכהן), ומעשר ראשון לבעליו (- ללוי) ומעשר עני לבעליו. ומעשר שני והביכורים (-שכבר אין אפשרות להעלותם לירושלים) מתבערים בכל מקום (- מן העולם)".

[7] בספרי למדו זאת מן הכינוי של השנה השלישית בדברים כ"ו, י"ב "שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר". וזו לשון הספרי (כי תבא שב): יכול יהו שני מעשרות נוהגים בה (- בשנה השלישית)? תלמוד לומר 'שנת המעשר' – מעשר אחד נוהג בה ואין שני מעשרות נוהגים בה. אין לי אלא מעשר עני שבו דיבר הכתוב…

רש"י בביאורו לפסוק זה פירש את הספרי כך: "שנת המעשר" – שנה שאין נוהג בה אלא מעשר אחד משני מעשרות שנהגו בשתי שנים שלפניה. ששנה ראשונה של שמיטה נוהג בה מעשר ראשון… ומעשר שני… הרי שני מעשרות, ובא ולימדך כאן בשנה השלישית, שאין נוהג מאותן שני מעשרות אלא האחד, ואי זה, זה מעשר ראשון. ותחת מעשר שני תן מעשר עני.

קשה להבין דבר זה: השנה השלישית אינה 'שנת המעשר' – שנת מעשר ראשון בלבד, שהרי גם בה יש שני מעשרות – מעשר ראשון ומעשר עני, ואין אפוא טעם לכנותה "שנת המעשר".

נראה שכוונת הספרי אחרת היא: "יכול יהו שני מעשרות נוהגים בה" – מעשר שני ומעשר עני גם יחד (ועל מעשר ראשון אין אנו מדברים עתה, שזמנו הרי בכל שנות המחזור בשווה). "תלמוד לומר 'שנת המעשר' – מעשר אחד נוהג בה ואין שני מעשרות נוהגים בה". כלומר, רק מעשר עני נוהג בה (שהוא מפורש בכתוב ביחס לשנה השלישית בפרק י"ד ובפרק כ"ו) ואין נוהג בה מעשר שני. פירוש כזה עולה מתוך מדרש הגדול לְ-כ"ו, יב (עמ' תקצו): "יכול יהו שני מעשרות נוהגין בה מעשר שני ומעשר עני…".

ועדיין צריך ביאור: מדוע שנה שנוהג בה רק מעשר עני קרויה על שמו "שנת המעשר", ואילו שנה שנוהג בה רק מעשר שני אינה קרויה כך? התשובה על כך פשוטה: מעשר שני נאכל לבעלים, ואם כן אין בו דין נתינה לזולת והוא אינו מורגש כחסרון יבול לבעליו, ואילו מעשר עני ניתן לעניים, ועל כן השנה שבה הוא חל היא 'שנת נתינת המעשר'.

וראה פירוש הרב הופמן לְ-כ"ו, יב שפירש בדרך זו את המקרא עצמו.

בדרך דומה יש לבאר אף את דברי רבי יהושע בן לוי בתלמוד, במסכת ראש השנה יב ע"ב: "'כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר' – שנה שאין בה אלא מעשר אחד. הא כיצד? מעשר ראשון ומעשר עני, ומעשר שני – ייבטל". כוונתו: שנה שאין בה אלא מעשר אחד מבין השניים – מעשר שני ומעשר עני. אולם מעשר ראשון אינו נחשב לעניין כינוי השנה הזאת מטעמים שהוסברו שם בגמרא.

[8] 'קבלת רבותינו' מופיעה בדברי הספרי ובדברי רבי יהושע בן לוי במסכת ראש השנה שהובאו בהערה הקודמת. פירושו של רמב"ן למילים 'נה שנה' מופיע גם ב'מדרש אגדה' על דברים י"ד, כב.

מדברי רמב"ן ניכר שרק מפני 'קבלת רבותינו' יש לפרש כן, ולא מפני שזהו פשוטו של מקרא. ואכן, בהלכה הכיתתית, שנהגה בכתות שונות בימי בית שני, נראה שהייתה קיימת דעה כי מעשר שני ניתן בכל שש השנים, כמשמעו של הביטוי – "שנה שנה". על פי שיטה זו אפשר שמעשר עני בשנה השלישית והששית נוסף על המעשר שני. לפי שיטה זו יתפרש הביטוי "השנה השלישית שנת המעשר" – שנת המעשר הנוסף, מעשר עני. שיטה זו מופיעה בספר היובלים ל"ב, י-יא ובאחת הנוסחאות של ספר טוביה (הנוסח הארוך א', ז-ח). אפשר שהיא נרמזת גם בתרגום יונתן לדברים כ"ו, יב-יג. למרבה ההפתעה היא מופיעה גם בדברי ראב"ע, בפירושו לְ-ל"ד, כח: "'מקצה שלש שנים' – זה מעשר שלישי (- עני), ולא יוציא בשנה הזאת מעשר שני. ויש אומרים כי יוציא שלושתם".

[9] עמדנו על שאלה זו ועל תשובתה בקיצור בעיוננו לפרשת כי-תבא בסדרה השנייה סעיף א. כאן אנו מרחיבים את דברינו שם, שכן כאן הוא המקום לדון בכך.

[10] בשאלה האם וידוי מעשר צריך להיאמר דווקא 'במקום אשר יבחר ה" ואינו יכול להיאמר גם 'בשעריך' נחלקו הרמב"ם והראב"ד – הלכות מעשר שני פרק יא הלכה ד. אחת ההשלכות של מחלוקת זו היא האם וידוי מעשר נוהג בזמן הזה.

[11] א. הימשכותם ברצף של הנאומים הכלולים בעשרים ושניים הפרקים הללו נובעת מכך שאין בפרקים אלו כל הפסקה שמפסיקה התורה בדיבורו של משה הדובר בגוף ראשון. ההפסקה האחרונה ב'רצף הנאומי' הייתה בסוף פרק ד' (פסוקים מא-מט) שבהם מתואר משה בלשון התורה בגוף שלישי, וההפסקה הבאה היא בְ-כ"ז, א ששם נאמר "וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר…", ושם מתחילים נאומי הברית.

ב. החטיבה הגדולה והרצופה הזו של נאומי המצוות, שהיא החטיבה העיקרית בספר דברים, אינה בעלת אופי אחיד, אלא היא נחלקת לשני חלקים גדולים: פרקים ה'-י"א (פרשות ואתחנן-עקב) מכילים נאומים בעלי אופי רטורי-חינוכי, והמצוות הפזורות בהם הן מצוות כלליות: איסור עבודה זרה חוזר בהם בהקשרים שונים, וכנגדו באות מצוות על אהבת ה' ויראתו, וכן חוזרת בהם פעמים רבות התביעה לשמוע בקול ה' ולשמור את כל מצוותיו; פרקים י"ב-כ"ו (פרשות ראה, שופטים, כי-תצא וראש פרשת כי-תבא) נושאים אופי שונה: נאומי המצוות בפרקים אלו מכילים עשרות פרשות הלכתיות ובהן פירוט של מצוות רבות מאוד.

[12] על עניינה של הצהרה זו דווקא בעת הבאת הביכורים – ראה בעיוננו לפרשת כי תבוא בסדרה ראשונה.

[13] רש"י בפירושו לפסוק מקצר ומכליל: "עשינו מה שגזרת עלינו, עשה אתה מה שעליך לעשות, שאמרת (ויקרא כ"ו, ד) 'אם בחקתי תלכו… ונתתי גשמיכם בעתם'" – וכוונתו לכל האמור בברכה בפרשת בחוקותי.

[14] דיון רחב יותר בשאלת הטעם לכריתת הברית בערבות מואב נמצא בעיון לפרשתנו סדרה שנייה סעיף ד.

[15] ב'מקרא ביכורים' חותמות מילים אלו את הסקירה ההיסטורית שבפי מביא הביכורים: "וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה, וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ"  (כ"ו, ט); ב'וידוי מעשר' באות מילים אלו בסוף הבקשה: "וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (שם, טו). תפקידן מבחינה תחבירית זוקק הבהרה. ניתן לפרש שהמילים המסיימות הן חלק מן הבקשה: 'וּבָרֵךְ אֶת… הָאֲדָמָה… – שתהא – אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ'. כך הובן תפקידן של מילים אלו במשנה שחלקה הראשון הובא למעלה: "ארץ זבת חלב ודבש – כדי שתתן (- האדמה) טעם בפרות". וכך פירש ראב"ע: "וטעם 'ארץ זבת חלב ודבש' – להיותה כן תמיד". אולם רש"י ראה במילים אלו את המשך תיאורה של הארץ שאותה נתן לנו ה' כאשר נשבע לאבותינו: "'אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבתינו' – לתת לנו וקיימת, ארץ זבת חלב ודבש". ורמב"ן מבאר את דבריו: "ואם כן שיעור הכתוב: 'וְאֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ – אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ – כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ '".

[16] מסתבר שיש בהקבלות אלו כדי לסייע בפירושו של פסוק יד, שבו ישנם קשיים פרשניים אחדים. אלא שלא נעמוד על כך במסגרת זו.

[17] השורש נת"ן כפועל משמש כמילה מנחה גם בפרשת הביכורים הקודמת לפרשתנו. ראה בעיוננו לפרשה זו בסדרה הראשונה, עמ' 389-388.

[18] ובכן, כיצד ייקרא במקרא המעשה (או הדיבור) של האדם המתוודה? שם זה מופיע בו פעמיים: "תודה". השם "תודה" מופיע במקרא שלושים ושתיים פעמים. במחצית הופעותיו זהו שמו של קרבן המבטא הודאה לה' על חסדו עם האדם. ברוב הופעותיו האחרות השם 'תודה' משמעו הודאה לה' על חסדו, שלא באמצעות קרבן, אלא בשירה ובכלי נגינה.

פעמיים בלבד משמעות ה'תודה' היא וידוי על חטאים: ביהושע ז', יט אומר יהושע לעכן: "בְּנִי, שִׂים נָא כָבוֹד לַה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתֶן לוֹ תוֹדָה, וְהַגֶּד נָא לִי מֶה עָשִׂיתָ, אַל תְּכַחֵד מִמֶּנִּי", וה'תודה' באה בפסוק הבא: "אָמְנָה אָנֹכִי חָטָאתִי לַה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְכָזֹאת וְכָזֹאת עָשִׂיתִי". בעזרא י', י-יא אומר עזרא לעם: "אַתֶּם מְעַלְתֶּם וַתָּשִׁיבוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת לְהוֹסִיף עַל אַשְׁמַת יִשְׂרָאֵל. וְעַתָּה תְּנוּ תוֹדָה לַה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם וַעֲשׂוּ רְצוֹנוֹ וְהִבָּדְלוּ מֵעַמֵּי הָאָרֶץ וּמִן הַנָּשִׁים הַנָּכְרִיּוֹת". והעם עונה לו (שם' יג) "כִּי הִרְבִּינוּ לִפְשֹׁעַ בַּדָּבָר הַזֶּה".

אין פלא אפוא שבלשון חז"ל נוצר שם עצם מיוחד 'וידוי', כדי להבדיל בין ה'תודה' במשמעותה הרווחת במקרא – קרבן תודה (השם 'תודה' מופיע בלשון חכמים רק בקשר לקרבן) לבין ה'תודה' במשמעותה הנדירה – התוודות על חטא.

מהו המכנה המשותף לשתי המשמעויות הללו של המילה 'תודה' במקרא, הנראות כל כך רחוקות זו מזו? ב'מילון בן יהודה' ערך תודה מופיעה משמעות כוללת לערך זה: "הודיה בצדקת הא-ל ורוממותו". הודיה זו בצדקת הא-ל, יש שהיא באה על חסדיו עם האדם ויש שהיא באה על תביעותיו ממנו לאחר שחטא.

וכיוון שהגענו עד הנה, לא נימנע מלהביא את הדברים הבאים שמצאנו במילון זה. בסוף הערך 'תודה' נאמר: "ונוהג בלשון ימינו במשמעות הכרת טובה thank(s), Dank, אף בצירופים: תודה רבה, רֹב תודות". על כך מעיר עורך המילון נ"ה טור-סיני: "אמנם מובן המעבר למשמעות זו מהוראתה המקורית של המילה במקרא כלשון הודיה בצדקת הא-ל וכדו', אך למעשה לא נמצאה משמעות חדשה זו ממש במקורות, ואין כאן אלא השפעת המילה הלועזית Dank בתרגומי המקרא, ששימשה בשני המובנים". ובכן בעברית המובן המקורי 'תודה' הוא ביטוי ליחסו של האדם לה' בלבד.

[19] במקרא נגזרים מן השורש יד"ה פעלים בשני בניינים: בבניין התפעל 'התוודה' – במשמעות של הודאה על חטא לפני ה'. לפעולה זו מתאים בניין התפעל משום שהיא מחייבת את האדם בהתבוננות עצמית ובחשיפת חטאו הנסתר. ברם רוב הפעלים הנגזרים מן השורש הזה (כמאה הופעות) הם בבניין הפעיל, ומשמעם בדרך כלל הוא: הילל ושיבח את ה' על חסדו.

רק בשני מקומות במקרא בא הפועל 'להודות' בבניין הפעיל במשמעות של הודיה על חטא – התוודה: משלי כ"ב, יג: "מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם"; תהילים ל"ב, ה: "חַטָּאתִי אוֹדִיעֲךָ, וַעֲוֹנִי לֹא כִסִּיתִי, אָמַרְתִּי: אוֹדֶה עֲלֵי פְשָׁעַי לַה'".

כמו שנאמר בסוף ההערה הקודמת, יש לציין אף כאן, שבכל מאה ואחת עשרה הופעותיהם של הפעלים מן השורש יד"ה במקרא מדובר על יחס בלעדי של האדם לה': רק לפניו מתוודה האדם ורק לה' הוא מודה.

אולם כבר בלשון חכמים התרחבה המשמעות של הפעלים מן השורש יד"ה להודאה שמודה אדם לחבֵרו – על חוב שחייב לו, על טענה אמיתית שבפיו וכדומה (אך כמדומה שגם בלשון חכמים 'הודאה' על חסד או על חטא נותרה רק ביחס לה').

[20] כך כתב גם בעל 'ספר החינוך' במצוה תרז: יש הרבה מבני אדם שיראין מלפסול דיבורם… יותר מלחטוא במעשה. ובהיות עניין המעשרות והתרומות דבר גדול… היה מחסדיו עלינו כדי שלא נחטא בהם… שנעיד על עצמנו בפינו בבית הקדוש שלא שיקרנו בהם ולא עיכבנו דבר מהם. וכל כך, כדי שניזהר בעניין.

[21] 'עין איה' ברכות כרך ב, סדר זרעים, ירושלים תש"ן, על המשנה במסכת מעשר שני פ"ה מ"י (עמ' 405).

[22] אולם אפשר שהטעם לשם 'וידוי מעשר' הוא יותר פרוזאי: במשנה ביכורים פ"ב מ"ב נאמר: "המעשר (- השני) והביכורים טעונים הבאת מקום וטעונים וידוי". ובכן, גם מקרא ביכורים קרוי בפיהם של חז"ל 'וידוי ביכורים'. וכבר ראינו כי 'וידוי' בלשון חכמים הוא 'תודה' בלשון מקרא, ווידוי מעשר קרוי במשנה גם 'הודיית מעשרות'. האם שמות אלו (וידוי, תודה, הודיה) מתאימים למקרא ביכורים? התשובה על כך חיובית ללא כל ספק. במקרא ביכורים מודה האיכר הישראלי לה' על חסדו עם ישראל, שהביאם לארץ הזאת כפי שנשבע לאבותם, ונתן להם בה כל טוב.

אפשר אפוא שהקִרבה בכתוב ובדין בין המעשר והביכורים, הטעונים שניהם 'אמירה', הביאה לידי השוואת השם של אמירות אלו- 'וידוי', והשם 'וידוי מעשר' ניתן אגב גררא ל'וידוי ביכורים'.

בדברי המפרשים נאמרו טעמים נוספים לשם 'וידוי מעשר':

א. בתוספות אנשי שם על המשנה מעשר שני פ"ה מ"י מובא פירוש 'הון עשיר' למשנה זו: "המתוודה ומודה מה שעשה, הן טוב הן רע, נקרא 'וידוי'". וכן כתב מלבי"ם בפירושו לתורה כאן. כלל זה, אין לו כמובן כל אסמכתא נוספת, והוא נגזר מהקושיה על השם 'וידוי מעשר'. מן הבחינה הלשונית, אין לכלל זה עמידה, כפי שביררנו בהערות 19-18.

ב. רבי עובדיה ספורנו משתמש בשם שקבעו חז"ל 'וידוי מעשר', כדי להפוך את כל משמעותו של הנאום המופיע בפסוקים יג-טו. דבריו אלו קשורים לשיטתו באופן כללי, כי רק בעקבות חטא העגל נצטוו ישראל על המשכן, ונבחרו הכהנים והלוויים לעבודה בו, ואילו האידיאל היה כשהעבודה הייתה נעשית בידי הבכורות. במצב האידיאלי הזה המתנות השונות מן היבול היו נותרות בכל בית וניתנות לבכורים, ולא לכהנים וללוויים. עתה נבוא אל פירושו:

(יג) "בערתי הקדש מן הבית" – בחטאינו ובעוונות אבותינו הוסרה העבודה מהבכורות, אשר להם היו ראויות תרומות ומעשרות, כאמרוֹ (יחזקאל כ, כו) "וָאֲטַמֵּא אוֹתָם בְּמַתְּנוֹתָם, בְּהַעֲבִיר כָּל פֶּטֶר רָחַם". וזהו 'וידוי מעשר' שהזכירו רבותינו ז"ל.

כלומר 'ביערתי הקדש מן הבית' הוא וידוי על חטאינו, שגרמו להוציא את התרומות והמעשרות (-'הקדש') מן הבית שבו היו אמורים להישאר ולהינתן לבכורות.

נמשיך ונקרא את פירוש ספורנו: "וגם נתתיו ללוי" – טעם 'גם' כטעם 'אף על פי', כמו "גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים" (רות א', יב). יאמר אם כן: מודה אני כי גדול עווני שגרמתי לבער הקודש מן הבית, ואף על פי שנתתיו ללוי וזולתו במצותך (- וזה עדות לעווני), אני מתפלל שתשקיף השקפה לטובה במקום ההשקפה לרעה הראויה לעווני.

פירוש מהפכני זה רחוק מפשוטו של מקרא כרחוק עבֵרה ממצוה.

כיוצא בזאת – שהווידוי כאן הוא על מעשה שאינו ראוי – כתב בעל 'משנה ראשונה' בפירושו למשנה מעשר שני פ"ה מ"י:

'הוידוי' הוא למי שהשהה המתנות אצלו ולא הפרישן, או הפרישן ולא נתנן לבעליהן מייד, ומעשר שני וביכורים – שלא העלן לבית הבחירה.

אולם כנגד פירוש זה יש לטעון כי אף מי שנתן את כל המתנות בזמנן הראוי צריך לומר וידוי זה משום שכמובן אינו וידוי על חטא אלא על המעשים הראויים שעשה האדם.

אחרי כל הדברים הללו, כולל דברינו אנו, צריך להודות שהשם 'וידוי מעשר' נותר תמוה.

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • סוד הביכורים
  • "את ה' האמרת היום" – ההאמרה שבפעולה
  • "ולקחת מראשית כל פרי האדמה"
  • "אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין"
  • שין של תפילין
  • הכרת טובה
  • האם ייתכן חורבן שלישי? קריאת הברכות והקללות לפי שיטת רמב"ן בפירושו לתורה
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.