איסור כלאים
שלוש פרשות מפורסמות בריבוי המצוות שלהן: פרשת משפטים, פרשת קדושים ופרשתנו – פרשת כי תצא.
בפרשת משפטים ניתן להבין בדרך כלל את הכיוון הבסיסי של המצוות המנויות שם. התורה פורסת את משנת חושן משפט שלה – הלכות נזיקין, הלכות חובל, גניבה וגזילה, הלכות שומרים, דיני הלוואה ועוד. בפרשיות קדשים וכי תצא לעומת זאת, קשה הרבה יותר לארגן את המצוות בסדר מסוים. דומה הדבר, שהתורה ביקשה 'לזרוע כלאיים' את מצוותיהן של פרשיות אלו.
בין המצוות המוזכרות בשתי הפרשיות הללו נמצאת מצוות כלאיים. נעמוד על יסוד איסור כלאיים, ומתוכו ננסה להבין את מגמתן של שתי הפרשיות הללו.
"אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ." (ויקרא י"ט, יט)
נשים לב שעל מצוות אלו נאמר שהם חוקותיו של הקב"ה. רש"י מסביר מה משמעות הדבר: "ואלו הן, בהמתך לא תרביע כלאים וגו'. חקים אלו גזרות מלך, שאין טעם לדבר" (רש"י שם)
הרמב"ן שם מבקש לתת טעם מסוים לאיסור כלאים, ולפיכך הוא מעיר על דברי רש"י: "ואין הכונה בהם שתהיה גזרת מלך מלכי המלכים בשום מקום בלא טעם, כי כל אמרת א-לוה צרופה (משלי ל ה), רק החקים הם גזירת המלך אשר יחוק במלכותו בלי שיגלה תועלתם לעם, ואין העם נהנים בהם אבל מהרהרין אחריהם בלבם ומקבלים אותם ליראת המלכות, וכן חוקי הקדוש ברוך הוא הם הסודות אשר לו בתורה שאין העם במחשבתם נהנים בהם כמשפטים, אבל כולם בטעם נכון ותועלת שלימה." (רמב"ן ויקרא שם)
ומתוך כך הוא מציע טעם לאיסור (יסוד הדברים כבר נמצא בדבריו בפרשת הבריאה, אבל כאן הוא מרחיב): "כי השם ברא המינים בעולם … וצוה בכחם שיוציאו למיניהם ולא ישתנו לעד לעולם שנאמר בכולם "למינהו" (בראשית א). והנה צוה סיבת המשכב, שנרביע בהמות זו עם זו לקיום המינין, כאשר יבואו האנשים על הנשים לפריה ורביה. והמרכיב שני מינין משנה ומכחיש במעשה בראשית כאילו יחשוב שלא השלים הקב"ה בעולמו כל הצורך ויחפוץ הוא לעזור בבריאתו של עולם להוסיף בו בריות". (שם)
דברי הרמב"ן הללו מהדהדים בנו דיון שהתקיים בנקודה זו בין רבי עקיבא וטורנוסרופוס, סביב מצוות המילה, המסירה את הערלה, ו'מתקנת' את מעשי ה' בבריאה. מובא במדרש: "שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: איזו מעשים נאים, של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם? אמר לו: של בשר ודם נאים. אמר לו טורנוסרופוס: הרי השמים והארץ יכול אדם לעשות כיוצא בהם?! אמר לו רבי עקיבא: לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות שאין שולטין עליו, אלא אמור דברים שהם מצויין בבני אדם. אמר לו: למה אתם מולין. אמר לו: אני הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני, ולכך הקדמתי ואמרתי לך, שמעשה בני אדם נאים משל הקדוש ברוך הוא. הביא לו רבי עקיבא שבלים וגלסקאות. אמר לו: אלו מעשה הקדוש ברוך הוא, ואלו מעשה ידי אדם. אמר לו: אין אלו נאים יותר מן השבלים?!" (מדרש תנחומא (בובר), תזריע ז')
לפנינו מתח, לכאורה, בין שתי תפיסות, בשאלה אם יש מקום לאדם לפעול בעולם, לתקנו ולשכללו או לא.
מדברי המדרש עולה, ששכלול העולם ופיתוחו אינם מהווים פגיעה, חלילה, בקב"ה, אלא להפך. זהו מילוי רצונו של הקב"ה, שרצה שנפתח ונשכלל את העולם. כך מקובלנו לפרש את הפסוק "אשר ברא א–להים לעשות", שלאחר שה' ברא את העולם, הוא מסר אותו לבני האדם – 'לעשות', ועל האדם מוטל להמשיך לייצר, לפתח ולשכלל.
ואכן, האדם נשא משא זה על שכמו, פעל כך לאורך כל ההיסטוריה, ופיתח את העולם באופן מרשים. בוודאי בדורנו, שעם כל המהפכות הטכנולוגיות שמתרחשות בו, אם היינו מזמינים לביקור אדם מן העבר, לא רק מלפני מאות שנים, אלא גם מהמאות ה־17 וה־18, הוא לא היה מבין מה מתרחש סביבו. הפריצה האנושית הגדולה באה עם המהפכה התעשייתית, ומני המהפכה הצרפתית של החירות והשויון, העולם התפתח גם במבנה החברה ובסדריה.
הגישה אשר לכאורה עולה מפירוש הרמב"ן תטען שאיסור כלאים נועד כדי לצמצמם את ההתערבות האנושית, שיש בה מעין קריאת תיגר נגד הבריאה הא-להית. כביכול, עדות על כך שלא השלים הקב"ה את בריאתו.
ההסבר הפשוט הוא, שמגמת הדברים, הן של המדרש והן של הרמב"ן, היא להדגיש כי הפעילות האנושית בעולם נועדה להמשיך ולפתח את עולמו של הקב"ה לא מתוך עימות ותחרות, אלא מתוך קבלת המשימה שהוטלה עלינו על ידי הקב"ה.[1] הפעילות האנושית ברוכה היא, כל זמן שמשמרת היא את האיזון, וכפי שהדגיש המדרש: תן דעתך שלא תקלקל.
אנחנו מודעים היום לשאלות יסודיות של הפרת האיזון האקולוגי בעולם, הנגרם בעקבות הפעילות האנושית המוגברת וההתפתחות הטכנולוגית המהירה. כמו כן, עומדות לפנינו שאלות אתיות ומוסריות חמורות בקביעת הגבולות בתחומים שונים המופיעות בשל ההתפתחות המדעית, בעיקר בתחום ההנדסה הגנטית והדומה לה. אל לו לאדם לנסות להחליף את הבורא, וחלילה, 'להזיז אותו הצידה', באמירת הטוענות שהאדם טוב מבוראו. על האדם לפעול מתוך הכנעה וקבלת השליחות המוטלת עליו על ידי הבורא, מתוך מחויבות לשמר את סדרו של עולם.
לעיתים, נוטלת האנושות חירות לפעולה בזירות אחרות, זירות חברתיות, המפרות את האיזון בקיומה של חברה אנושית הפועלת כתקנה. החברה הולכת לכזו שנוקמת ונוטרת, מלבה שנאה ופירוד, עושקת וגוזלת, אוכלת על הדם, מנחשת ומעוננת, ובכך הורסת את היחס ההרמוני הנדרש בתוכה. הרמוניה זו היא הקדושה הנזכרת בפרשת קדושים. ההכרה של העם, שאנו עם ה' וחיים לפניו, ועלינו לקיים חברה מסודרת, שאינה מערבת ויוצרת כלאים, שלא מאפשרים קיומה של חברה הוגנת וישרה.
כך, גם בפרשת כי תצא, שהיא הפרשה העוסקת בסדר החיים של הפרט, ומכינה אותו לקראת הכניסה לארץ. גם היא מדגישה את הצורך לשמור על חברה מסודרת, ולא חברה של יד איש באחיו, המתעלמת מאבידתו וממצוקתו, המציבה דמים וסכנה לבני רשות הרבים, האונסת, מפתה ומוציאה שם רע, המעידה עדות שקר, העוסקת בזנות ובנשך. חברה הרמונית היא הדואגת לענייה ולאביוניה, שומרת על קדושת הזיווג, המשפחה והעם. זו ההרמוניה הנדרשת, בניגוד לכלאיים המערבים את הבריאה ומפירים את סדריה. התורה מבקשת מאיתנו את השלמות והסדר הנחוצים כל כך לקיומה של חברה, ובמיוחד לקיומה של חברה הנושאת את שם ה' על עמו ועל נחלתו, בארץ אשר ה' א–להיך נותן לך לרשתה.
הרב ברוך גיגי שליט"א. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה נאמרה בליל שבת קודש פרשת כי תצא ה'תשע"ט וסוכמה ע"י אביעד ליפשטט. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.עורכת הודיה אורון. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)
[1] יש כמובן להדגיש, שאף אם יאמר אדם שהוא מכליא בין מינים, ויוצר זנים חדשים לא כפגיעה בקב"ה, אלא כהמשכה והשלמה של מעשיו, כלפיו נזעק את דברי רש"י: "חקים אלו גזרות מלך, שאין טעם לדבר." כך שגם כאשר האדם טוען שאין הוא מתנגש עם טעמי המצווה, עליו לקיימה בכל מקרה.