החלק היחסי

ד' יתברך הסביר למשה רבינו כיצד לחלק את הארץ לי"ב השבטים ככתוב: "לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ" (במדבר כו, נד), היינו שיהיה יחס שווה בין מספר הנפשות שבכל שבטי י-ה לבין גודל הנחלה שיקבלו, כשמוסר ההשכל שיוצא מכאן הוא שאם אלו הם פני הדברים כשמדובר בענינים חומריים כמו שטחי האדמה שיש בעולם הזמני הזה ק"ו שזה הקו המנחה שצריך להיות גם בכל הנוגע לענינים הרוחניים, כשכל אדם צריך להגדיר לעצמו את סדר העדיפויות שלו בחיים ולתכנן את סדר יומו בהתאם עם מתן עדיפות ברורה לעניני העוה"ב שהוא עולם הנצח והאינסוף על פני עניני העוה"ז שהוא זמני וחולף חיש מהר, תוך מציאת האיזון הנכון בין הרוחניות והגשמיות כשאמנם צריכה להיות עדיפות ברורה לצד הרוחני אך במקביל אין להתעלם ולבטל את הצד החומרי לחלוטין אלא לתת לו את המקום והיחס הראויים לו. לכן ידבק האדם בקונו, ילמד תורה, יקיים מצוות ויתקן את המידות ובזאת יזכה לחיות את מהותו, להביא את עצמו לידי ביטוי בצורה המיטבית, להגיע לתכלית ולבצע את השליחות לשמה נשלחה נשמתו הקדושה והאלוקית לעוה"ז יחד עם כל התפקידים, התיקונים והמשימות.

מהמשך הפסוק: "אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ" (שם) ניתן לקבל רמז לעובדה שלכל אדם יש מבנה אישיותי שונה ויחודי ועליו לתת על כך את הדעת וע"פ זה לעבוד את ד' יתברך בצורה הטובה ביותר בהתאם למבנה הנפשי, האישיות, הכשרונות, היכולות והיתרונות המיוחדים שלו, כמו שאומרים בחסידות ברסלב: "חידוש כמוך לא היה בעולם".

(נשלח ע"י ברוך עינב)

עוד דברי תורה בנושא