בקנאו את קנאתי

הדפסה הדפסה

פרשת השבוע אותה נקרא מחר היא פרשת פנחס. הרקע לפרשת השבוע שלנו מתחיל כבר בפרשה הקודמת, פרשת בלק: "וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ"ה, ז-ט)

פנחס רואה את בני ישראל חוטאים, ומפנים את ההשלכות הרות הגורל של מעשיהם. בפרץ של קנאות, פנחס קם, הורג את זמרי בן סלוא יחד עם כזבי בת צור ומצליח לעצור את המגפה. פרשתנו פותחת בדברי ה' אל משה אחרי מעשיו של פנחס:
"פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם, י-י"ב)

כפרס על מעשיו נכרתות עם פנחס שתי בריתות, ברית שלום וברית כהונת עולם. ה' מתגמל את פנחס על מה שעשה, ונותן לו ברית שרק יחידים זכו לה. אלמלא הריגת זמרי בן סלוא, מסביר רש"י על אתר, פנחס לא היה מקבל את ברית הכהונה. גם בהמשך הפרשה, וביתר שאת בדברי חז"ל, ישנה האדרה של מעשיו של פנחס. התורה וחכמינו ז"ל מגדירים את מעשיו של פנחס כראויים, ואת פנחס כמודל לחיקוי.

כיום, מושג הקנאות נתפס בעיננו כשלילי. כל מעשה שיש בו קורטוב של קנאות, מעשה שאינו נשקל וחושב כהוגן, נדחה על ידינו בטענה שאיננו ראוי. קשה לנו להבין מדוע התורה מקבלת מעשים הנובעים מתוך קנאות, ומדוע היא מאדירה את עושיהם. הקושי מתעצם כפליים, אם נתבונן בפרשיות שונות ומקבילות בתורה. ניתן למצוא מספר דוגמאות ליחס פחות סלחני כלפי קנאות מצד התורה והקב"ה.

"וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ.

וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר. וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ. בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם.

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי. וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ." (בראשית ל"ד)

דינה יוצאת ונתפסת על ידי שכם בן חמור. כנקמה על מעשיו של שכם, ועל מנת להציל את דינה, הולכים שמעון ולוי והורגים את שכם יחד עם כל משפחתו. תגובתו של יעקב לפרשה נזעמת ביותר. יעקב לא מוכן לקבל את מעשיהם של שמעון ולוי, ואת הריגת שכם ומשפחתו. אמנם, שמעון ולוי מנמקים את מעשיהם בכך שלא יכלו למחול על פגיעתו של שכם, אך יעקב, כפי שיתברר, לא מקבל את דבריהם. בערוב ימיו, יעקב מזכיר לשמעון ולוי את מעשיהם, מוכיח אותם עליהם ומקלל אותם: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל." (בראשית מט', ה-ז)

מעשה הקנאות של שמעון ולוי, על אף רצונם הטוב, לא התקבל בעין יפה על ידי יעקב. גם הפטרת השבוע מציגה יחס חשדני ואף שלילי כלפי קנאות. הרקע להפטרה הוא סיפור אליהו בהר הכרמל. אליהו מצליח להשיב את העם בתשובה מעבודת האלילים, והם מודים בפה מלא שה' הוא הא-לוהים. אחר כך, אליהו מתפנה לשחוט את ארבע מאות נביאי הבעל. ההפטרה פותחת בהגעה של אליהו אל ה' במערה:
"וַיָּבֹא שָׁם אֶל הַמְּעָרָה וַיָּלֶן שָׁם וְהִנֵּה דְבַר יְקֹוָק אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ. וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיקֹוָק אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ. וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְקֹוָק וְהִנֵּה יְקֹוָק עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְקֹוָק לֹא בָרוּחַ יְקֹוָק וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ יְקֹוָק. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ יְקֹוָק וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה. וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ וַיֵּצֵא וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה וְהִנֵּה אֵלָיו קוֹל וַיֹּאמֶר מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ. וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיקֹוָק אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ". (מלכים א' י"ט, ט-יד)

אליהו מגיע אל ה' מתוך ביקורת על עם ישראל. אליהו כועס על היחס של עם ישראל אל ה', ומגדיר את עצמו כעובד ה' הנאמן היחיד. ה' לא מקבל את תשובתו של אליהו ושולח אותו אל ההר. אליהו לא נכנע, ומקנא שוב לעם ישראל. נראה בבירור מהפסוקים שה' לא מרוצה מדרישותיו של אליהו, והוא לא מעריך את קנאותו. מהמשך הפרקים עולה שדרישה זו סימנה את סוף תפקידו של אליהו, והוא מצטווה למצוא לעצמו מחליף.

על רקע שתי פרשיות אלו צפה מחדש השאלה, מדוע קיבל פנחס יחס כל כך חיובי ומאדיר? מתי התורה יודעת לקבל ולהעריך קנאות, ומתי היא סולדת ממנה? קושיה זו רק מתעצמת נוכח דבריי המדרש רבה על הפרשה, שאף משבח יותר את מעשיו של פנחס: "אמר הקדוש ברוך הוא בדין הוא שיטול שכרו" (מדרש רבה פנחס כ"א, א)

**

כדי לענות על שאלה זו, נתבונן היטב במעשיו של פנחס, ובחטא אותו עצר. הגמרא בסנהדרין דנה בדין של בועל ארמית, כלומר אדם שבא על אישה נוכריה:
"משנה: והבועל ארמית – קנאין פוגעין בו
גמרא: אמר רב חסדא: הבא לימלך – אין מורין לו" (סנהדרין פא:-פב.)

המשנה מביאה כלל לפיו הבועל ארמית, קנאים יכולים לפגוע בו. בהמשך, לאורך עמוד שלם, הגמרא דנה בגדרי דין זה, וביישומים השונים שלו. מסקנת הגמרא מעט מפתיעה, בכך שהיא קובעת שאין זה דין שיש לפרסם ברבים. הגמרא מבקשת לצמצם את הדין של בועל ארמית ולאפשר את היישום שלו רק לתלמידי חכמים. לא לכל אדם יש רשות לקום ולהרוג את החוטא מתוך קנאות. מקום דומה, בו ישנו דין שהגמרא מבקשת לא לפרסם ברבים נמצא במסכת שבת: "הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה" (שבת ד ע"א)

הגמרא דנה בדין המחודש של "חטא כדי שיזכה חברך". ישנם מקרים בהם אדם מתבקש לעבור על עבירה קלה, על מנת שחברו לא יחטא בעבירה חמורה. הדוגמא של הגמרא הוא כאשר אדם הכניס פת לתוך התנור בשבת. הוצאת הפת מהתנור כרוכה באיסור דרבנן של רדיית הפת, אך אם היא תישאר שם, המכניס אותה יעבור על איסור דאורייתא של חילול שבת. האם על אדם לעבור על איסור דרבנן, על מנת שחברו לא יעבור על איסור דאורייתא? ישנן סוגיות סותרות בנושא, וישנם ראשונים שיישבו ביניהן באופן מקורי. לדידם, מותר לאדם לחטא כדי לזכות את חברו, אך אסור לפרסם זאת ברבים. גם הדין של "חטא כדי שיזכה חבירך" מותר על פי ההלכה, אך אסור לכל אדם להשתמש בו.

הדין של בועל ארמית ושל "חטא בשביל חברך" מעמידים אותנו מול מבוכה מסוימת. על פי ההבנה הפשוטה, ההלכה היא מוסד דוגמטי, שאין ליישם אותו באופן שונה עבור אנשים שונים. ישנם כללים קבועים על פיהם כולנו צריכים לפעול, ואותם כללים חלים על כולם. אמנם, ידועה האמירה לפיה "שבעים פנים לתורה", אך עדיין הלכה דיפרנציאלית התקפה עבור יחידי סגולה נשמעת מרוחקת מאיתנו.

**

אם נשים לב, נגלה שיכולים להיות שני מניעים שונים למעשה של קנאות. הקנאות של אליהו נבעה מתוך קנאות עזה לכבוד ה', כבוד אביו שבשמים. אליהו לא מוכן למחול או לסלוח על כל פגם בכבודו של ה', ומוכן "לשבור את הכלים" עבור כל זלזול בו. מנגד, שמעון ולוי פעלו מתוך קנאות לכבודה של דינה אחותם, 'כבוד הבן' בלשוננו. אדם יכול לפעול מתוך קנאות לאביו שבשמים, או מתוך קנאות לשלום בניו של הקב"ה, בני האדם. כל אחד מאותם שני מניעים לא מספיק כדי להכשיר מעשה של קנאות.

פנחס, לעומת זאת, פעל מתוך שני המניעים בבת אחת. מצד אחד, פנחס עצר חילול ה' עצום ומזעזע. אין ספק שמצב בו אדם מישראל, קל וחומר נשיא, בועל אישה ארמית מהווה פגיעה אנושה בכבודו של הקב"ה. ממעשה שכזה פנחס לא היה להעלים עין, והוא הוכרח לפעול. בנוסף, מעשיו של פנחס לא התעלמו מצרתם של בני ישראל, אלא הם הצילו אותם מהמגפה. במעשיו הקנאיים פנחס הצליח להציל הן את כבוד ה' והן את חיי בני ישראל. רק אדם שפועל מתוך התחשבות בכבוד האב, ובד בבד שומע את זעקת הבן, רק והא יכול לפעול מתוך קנאות.

משימה שכזו, להצליח להיות קשוב לשני צרכים שונים קשה מאד ליישום. לא כל אדם מסוגל להבין כיאות את מערך השיקולים המתאים, ויש חשש שמא יבכר צד אחד על פני השני. רק אדם שמסוגל לחשוב בבהירות ולנתח ביסודיות את הסיטואציה יכול לקבל חריגות מההלכה. רק אדם שיודע לזעוק את זעקת השבת, ומנגד לכאוב את כאבו של חברו יכול לחטא כדי שיזכה חברו. רק למי שמצטער על חילול השבת שלו עצמו, אך מנגד לא יכול להעלים עין מחטא של חברו קיים ההיתר של "חטא כדי שיזכה חברך". רק לאותם חריגים אנחנו מתירים לעבור על איסור דרבנן של רדיית הפת, או לפגוע בבועל ארמית. רק מי שיודע להתחשב בכל הגורמים הרלוונטיים יכול לפעול מתוך קנאות. הדין של "חטא כדי שיזכה חברך" לא מתאים עבור מי שלא אכפת לו מחילול השבת של עצמו, או עבוד מי שלא אכפת לו מחילול השבת של חברו.

המשך חכמה על הפרשה דורש על מעשיו של פנחס את הפסוק: "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו" (ישעיה ג', י)

לפירוש המשך חכמה, ישנם שני סוגים של צדיקים. ישנו הצדיק הראשון שיושב בבית המדרש, ומשקיע את כל מרצו בתורה ובעבודת ה'. צדיק שכזה, לא מביא תועלת לסביבתו, ולכן גם לא מקבל שכר בעולם הזה. רק בעולם הבא, אותו צדיק יקבל שכר על פעולתו. לעומת זאת, ישנם צדיקים שגם עושים טוב בעולם הזה ומפיקים פירות, כלשונו. ישנם צדיקים שפועלים בתוך החברה בה הם חיים, ומועילים לחבריהם ולמשפחתם. דווקא צדיקים שכאלו הם אלו שיזכו לשכר גם בעולם הזה.

גם בחיינו ישנו חשש שאדם יעבוד את ה' רק כמו הצדיק הראשון. אדם יכול להסתגר בבית המדרש, שם הקירות אטומים ומבודדים אותו מהעולם החיצון ומצרותיו. אדם שכזה, על כל מעלותיו, שומר רק על כבוד האב, אך לא על כבוד הבן. עלינו להקפיד להיות גם כמו הצדיק הראשון, אך לא לזנוח את הצדיק השני. חשוב שנהיה קשובים לעולם שמסביבנו, ושקירות בית המדרש יהיו פתוחים לשמוע את זעקות העזרה מבחוץ.

(הרב ברוך גיגי. השיחה נאמרה בליל שבת בשבת קודש פרשת פנחס ה'תשע"ט, וסוכמה ע"י אביעד ליפשטט. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורכת: הודיה אורון. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • מפקד פינחס ומפקד במדבר
  • אוהבי ה' שנאו רע
  • כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת?!
  • זכייה בכתר
  • מפקד הנחלות והמוספים
  • היחס בין חומרת העריות לעבודה זרה
  • "ולא כליתי את בני ישראל... והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם" (כה, יא –יג)
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.