וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה
פרשת בלק ובלעם היא פרשה אזוטרית, מופלאת, הנראית כנבדלת מאיתנו. נראה שמדובר באירוע יחידאי, שלא יתרחש שוב לעולם. לאורך כל הפרשה ניתן לראות ניסים פלאיים: מלאך ה' עומד בדרך וחרבו שלופה, האתון פותחת את פיה, ועוד.
לכן עולה התמיהה: מה הקשר של מאורע מופלא זה לחיינו? מה פרשה זו באה ללמדנו? ועוד, ננסה להבין – מה עניינה של הקללה, שהופכת לברכה?
שני שונאי ישראל, בלעם ובלק, מוצגים בפנינו כבעלי עולמות רוחניים שונים. בלק מבקש מבלעם: "וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר." (במדבר, כב, ו)
ובלעם, התופס עצמו כנביאו של ה' – משיב:"וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרֵי בָלָק לְכוּ אֶל אַרְצְכֶם כִּי מֵאֵן ה' לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם." (שם, יג)
בלעם בטוח שהוא אינו יכול להמרות את פי ה' ולהשתמש בכוחותיו כנגד ציוויו, והוא חוזר על כך לאורך הפרשה: "לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' לַעֲשׂוֹת טוֹבָה אוֹ רָעָה מִלִּבִּי אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֹתוֹ אֲדַבֵּר." (במדבר, כד, יג)
אך בלק אינו חושב כך. הוא יודע שבלעם בעל כוחות רוחניים – "כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר" – והוא מאמין שבכוחו להשתמש בהם אף כנגד צו ה'.
נראה, שיש מקום מסויים למחשבתו של בלק. כשלמדנו השנה גיטין, ראינו חקירה בין 'שליחות' לבין 'הרשאה'. השליח משמש ממש כידו של משלחו – הוא מייצג אותו לכל דבר ועניין. לעומת זאת, קיים מודל נוסף; האדם נותן לשליח הרשאה לעשות פעולה מסויימת, שתיוחס אליו. השליח הוא אם כן ישות עצמאית ונבדלת. תפיסה כזו ראינו בדין ביטול הגט, שתיקן רבן גמליאל (גיטין דף לב) שלא יהיה ניתן לבטל את שליחות נתינת הגט, אלא בפני המשלח. אחרי שאדם מינה שליח לגרש את אשתו, יש לאותו שליח חופש פעולה מלא לגרש את האישה. כך תפס בלק את בלעם: הקב"ה נתן לו כוחות רוחניים, שבהם הוא יכול להשתמש באופן עצמאי – ולכן ביכולתו לקלל את ישראל.
אחד התפקידים של הנביא הוא גם לברך ולקלל, אך ברור שנביאי ישראל עושים זאת בשליחותו של הקב"ה, ולא יכולים לפעול כנגד רצונו. אלישע קלל את ארבעים ושניים הילדים, וקללתו פעלה: "וַיַּעַל מִשָּׁם, בֵּית-אֵל; וְהוּא עֹלֶה בַדֶּרֶךְ, וּנְעָרִים קְטַנִּים יָצְאוּ מִן-הָעִיר, וַיִּתְקַלְּסוּ בוֹ וַיֹּאמְרוּ לוֹ, עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ: וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵם, וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם יְהוָה; וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים, מִן-הַיַּעַר, וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם, אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים." (מלכים ב, ב', כג-כד)
וכן אומרת הגמ' במכות: "א"ר אבהו: קללת חכם אפילו על תנאי היא באה." (מכות יא.)
אך לא ברור שכך העניין גם לגבי בלעם, הנביא הנכרי. בלק סובר שבלעם יכול לפעול על דעת עצמו באמצעות כוחותיו. תהליך דומה, בו בני אדם מפרידים בין שליחי ה' וברואיו לבין מקור הסמכות שלהם, הקב"ה, מתואר בהלכות עבודה זרה לרמב"ם:
"והתחילו על דרך זו לעשות צורות בהיכלות ותחת האילנות ובראשי ההרים ועל הגבעות, ומתקבצים ומשתחווים להם; ואומרין לכל העם שזו הצורה מטיבה ומריעה, וראוי לעובדה וליראה ממנה… ופשט דבר זה בכל העולם, לעבוד את הצורות בעבודות משונות זו מזו, ולהקריב להן, ולהשתחוות. וכיון שארכו הימים, נשתקע השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם, ולא הכירוהו: ונמצאו כל עם הארץ והנשים והקטנים, אינן יודעין אלא הצורה של עץ ואבן וההיכל של בניין, שנתחנכו מקטנותן להשתחוות להן ולעובדן, ולהישבע בשמן." (רמב"ם הלכות עבודה זרה, פרק א' הלכה ב')
אך נראה, שההיגיון העולה מאחורי מחשבתו של בלק מצוי בפרשתנו. במשך שלוש פעמים מתארת התורה את מעשה העלאת הקורבנות לה': "וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל-בָּלָק, בְּנֵה-לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וְהָכֵן לִי בָּזֶה, שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים. וַיַּעַשׂ בָּלָק, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בִּלְעָם; וַיַּעַל בָּלָק וּבִלְעָם פָּר וָאַיִל, בַּמִּזְבֵּחַ." (במדבר, כג, א-ב)
בלק חשב שאם יוקרבו קורבנות לקב"ה, הוא יתרצה ויסכים שבלעם יקלל את עם ישראל. הוא לא הבין את העובדה, שהקב"ה לא יעשה עוולות בזכות ריח הניחוח העולה מן הקורבנות.
*
הגמ' משווה בין פרשת בלק לספר איוב, באמירה ששניהם נכתבו על ידי משה רבינו: "משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב." (ב"ב טו.)
וכן אנו מוצאים שבלעם ואיוב היו שותפים לעצה של 'הבה נתחכמה לו': "א"ר חייא בר אבא א"ר סימאי שלשה היו באותה עצה בלעם ואיוב ויתרו." (סוטה יא.)
ננסה לעמוד על השוואה זו. בתחילת ספר איוב נכתב: "וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וַיִּשְׁלַח אִיּוֹב וַיְקַדְּשֵׁם וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם כִּי אָמַר אִיּוֹב אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרְכוּ אֱ-לֹהִים בִּלְבָבָם." (איוב, א, ה)
נראה, שחייו של איוב כולם סובבים סביב ברכת ה' (בלשון סגי נהור). אשתו, אומרת לו: "בָּרֵךְ אֱלֹהִים, וָמֻת". הוא חושד בבניו שהם קללו את ה'. בהמשך הספר, אף הוא בעצמו עושה זאת.
לאיוב היו שבעה בנים, ועבור כל אחד מהם הוא הקריב קרבן. איוב חושב שאם בניו חטאו, הוא יוכל לכפר על כך בהבאת קורבנות. גם בלק חושב שהקב"ה מוכן לשנות את מחשבתו אם יקריבו לו קורבנות.
כשם שפרשת בלק עוסקת בניסיון לקלל את ישראל, כך גם ספר איוב עוסק בקללת ה'. מהשוואה זו אנו למדים מסר חשוב: ישראל והקב"ה הרי הם מאוחדים, ולכן הניסיון לקלל את ישראל זהה בחומרתו לניסיון לקלל את ריבונו של עולם! כך גם עולה מתיאור קללותיו של גוליית הפלשתי:
"וַיַּעֲמֹד וַיִּקְרָא אֶל מַעַרְכֹת יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לָהֶם לָמָּה תֵצְאוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה… וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֲנִי חֵרַפְתִּי אֶת מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה… כִּי מִי הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כִּי חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱ-לֹהִים חַיִּים… וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְ-בָאוֹת אֱ-לֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ." (שמואל א', יז')
המושג 'מערכות ישראל', אותו גוליית חרף, משמש הן כתיאור לקב"ה והן כתיאור לעם ישראל.
אותה גמרא בבבא בתרא שראינו לעיל עורכת גם השוואה בין איוב לבין אברהם. איוב במהלך חייו שכל את בניו ואיבד את רכושו. גם אברהם הצטווה להעלות את בנו לעולה, ויכול היה לסבול כמו איוב, לו היה מקריב את יצחק לעולה. הפסוקים מעוררים השוואה:
"וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱ-לֹהִים." (בראשית, כה, ג)
"וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב… וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ." (במדבר, כב, כא-כב)
המדרשים עורכים השוואות מקיפות בין עקידת יצחק לבין סיפורם של בלעם ואיוב. עם זאת, ישנו הבדל אחד חשוב ביו הסיפורים השונים. למסקנה, אברהם לא הקריב את בנו יצחק לעולה, אלא עבד את ה' בדרכים נוספות. אברהם השכיל להבין שעבודת ה' כוללת ביטויים שונים ונרחבים, ולא רק העלאה של קרבן לה'.
גם הפטרת פרשת בלק מבקשת להעביר מסר דומה:
"עַמִּי, זְכָר-נָא מַה-יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב, וּמֶה-עָנָה אֹתוֹ, בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר–מִן-הַשִּׁטִּים, עַד-הַגִּלְגָּל, לְמַעַן, דַּעַת צִדְקוֹת ה' בַּמָּה אֲקַדֵּם ה' אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם; הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת, בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה. הֲיִרְצֶה ה' בְּאַלְפֵי אֵילִים, בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי-שָׁמֶן; הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי, פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי. הִגִּיד לְךָ אָדָם, מַה-טּוֹב; וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם-עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת, עִם אֱ-לֹהֶיךָ." (מיכה ו', ג-ח)
ואכן, מדובר במסר אותו מנסים כל הנביאים ללמד:
"לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה', שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים, לֹא חָפָצְתִּי… רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם, מִנֶּגֶד עֵינָי: חִדְלוּ, הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ; שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה." (ישעיהו א', יא-יז)
"עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל-זִבְחֵיכֶם, וְאִכְלוּ בָשָׂר. כִּי לֹא-דִבַּרְתִּי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם, וְלֹא צִוִּיתִים, בְּיוֹם הוציא (הוֹצִיאִי) אוֹתָם, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם–עַל-דִּבְרֵי עוֹלָה, וָזָבַח. כִּי אִם-אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר, שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים, וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי לְעָם; וַהֲלַכְתֶּם, בְּכָל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם, לְמַעַן, יִיטַב לָכֶם." (ירמיהו ז', כא-כג)
עולם עבודת ה' הוא הרבה יותר רחב מאשר הקרבת הקורבנות. אמנם, מדובר במצווה חשובה ביותר. הקורבנות מבטאים את הקרבה והקשר בין עם ישראל לבין אביהם שבשמיים. אך ללא עשיית משפט, חסד והתנהגות בצניעות אין בכך כלום. עולם עבודת ה' הוא עולם רחב שלא יכול להתמקד בפרט אחד ויחיד.
מסר זה אמנם נשמע בימינו כמובן מאליו. לא אנחנו ולא אבות אבותינו זכינו להקריב קרבן לריח ניחוח לה'. בימינו, אנחנו לא מצליחים להבין את עם ישראל בזמן המקדש, וקשה לנו להזדהות עם זעקת הנביאים.
אך יש לשים לב, שמסר זה נכון לעוד תחומים. בימינו, התחליף לקורבנות מהווה לימוד תורה, שמבטא דיבור וחיבור ביננו לבין ה' ע"י עיסוק בדבר ה'. מאמרי חז"ל רבים נכתבו על המעלות הגדולות של לימוד התורה, כולל האמירה ש'כל הקורא תורת עולה כאילו הקריב קורבן עולה'.
בדורנו קיים החשש שעבודת ה' שלנו תצטמצם לתחום זה בלבד, ונזנח את כל שאר עבודת ה' אותה ה' דורש מאיתנו. פרשת בלק באה ללמד אותנו ששום מצווה, לא הקרבת קרבן ולא תלמוד תורה, יכולים להוות אלטרנטיבה לעבודת ה' מלאה.
ולוואי ויתקיים בנו: "וְלֹא אָבָה ה' אֱ-לֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ." (דברים, כג, ו)
(הרב יעקב מדן. השיחה נאמרה בליל שבת בשבת קודש פרשת בלק ה'תשע"ט, וסוכמה ע"י הדר הורוביץ. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורכת: הודיה אורון. על הזכויות שמורות לישיבה ולרב)