עבד שמכרו רבו, כלום יש לזה על זה כלום?
לאחר שנגזר על עם ישראל לנדוד ארבעים שנה במדבר התורה מספרת לנו את סיפורו של המקושש: "וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת: וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל הָעֵדָה: וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה." (במדבר ט"ו, לב-לו)
סיפורו של המקושש מעלה תמיהה, כיצד ייתכן שאדם יחליט לקום בתוך המחנה ולחלל שבת בפרהסיא? כל אדם מישראל מכיר את חומרת השבת ואת העונש שניתן למחלליה, אך זה לא הכל. אנחנו יודעים שהשבת מהווה אות לברית שבין הקב"ה לעמ"י :
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ: שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַיקֹוָק כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת: וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם: בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ." (שמות ל"א, יב-יז)
תוספות במסכת בבא בתרא מביאים מדרש שמנסה לתת הסבר למניעיו של המקושש. מעשה זה על פי המדרש נקשר דווקא לגזרת ארבעים השנה: "ומעשה המקושש היה בתחלת ארבעים מיד אחר מעשה מרגלים דאמר במדרש דלשם שמים נתכוין שהיו אומרים ישראל כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים שוב אין מחויבין במצות עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים." (תוספות בבא בתרא קיט ע"ב)
המדרש המובא בתוספות מציג לנו את הלך הרוח שהשתרר במחנה ישראל לאחר שנתבשרו שהם לא יזכו להגיע ארצה. בני ישראל שעמדו למרגלות הר סיני ושמעו את עשרת הדברים יודעים כי קיום המצוות במדבר אינו דומה לקיום המצוות בארץ: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ." (שמות כ', יב)
קיום המצוות לא שווה בעיניהם לכלום מחוץ לארץ. כל תכלית התורה בעיניהם היא למען יאריכון ימיהם על האדמה שה' נותן להם. ממילא, המסקנה העולה בקרב ישראל היא שאם לא יבואו ארצה הרי שאין הם מחוייבים לקיים מצוות כלל.
תחושה זו אינה עולה רק בקרב עמ"י במדבר. אנו מוצאים טענות דומות גם בקרב גולי בבל, שלפי המדרש באים להתווכח עם יחזקאל:
"שמואל אמר: באו עשרה בני אדם וישבו לפניו, אמר להן: חזרו בתשובה. אמרו לו: עבד שמכרו רבו, ואשה שגרשה בעלה, כלום יש לזה על זה כלום?" (סנהדרין קה ע"א)
גירוש עם ישראל מארצו נתפס בעיני עם ישראל כניתוק מוחלט של היחסים בינם לבין הקב"ה. נדמה שכדי לשלול הבנה זו בקרב דור המדבר מגיעה מצוות ציצית, המוזכרת בסוף הפרשה:
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת: וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם: לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵא-לֹהֵיכֶם: אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵא-לֹהִים אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם." (במדבר שם, לז-מא)
כיצד מצוות ציצית היא זו שמוכיחה לעם ישראל שעוד קיים הקשר בינם לבין ה'? איך היא מעידה על המשך חובת קיום המצוות גם שאין עתידים לבוא ארצה?
נעיין במקום נוסף בתורה בו אנו מוצאים שלאחר גירוש הקב"ה מטיל חובה ללבוש בגד מיוחד: "וַיַּעַשׂ ה' אֱ-לֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם." (בראשית ג, כא)
ובמדרש: בתורתו של ר"מ מצאו כתוב כתנות אור (ב"ר פרשה כ סימן יב)
האדם גורש מגן עדן ולכאורה אין הקב"ה רוצה בו יותר, לכאורה הקשר מנותק. אמנם, טוען ר' מאיר, במקום שה' יזנח את האדם הוא מעניק לו כתנות אור. כתנות האור מוכיחות שגם לאחר גירושו של האדם מגן עדן עדיין הקב"ה קשור אליו.
כמו הכתנות של אדם וחווה, כך הציצית על בני ישראל. בנדודיהם במדבר עם ישראל לא נפטר מהקשר עם הקב"ה ולבישת הציצית מידי יום ביומו באה ואומרת לישראל שהם עדיין קשורים לקב"ה בכל מעשיהם – אין הם נפטרים מחובתם כלפי ה'. עדות לאיכות זו של מצוות ציצית אנו מוצאים בסיפור המופיע בגמרא במסכת מנחות:
"מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית, שמע שיש זונה בכרכי הים שנוטלת ד' מאות זהובים בשכרה, שיגר לה ארבע מאות זהובים וקבע לה זמן… עלתה וישבה על גבי עליונה כשהיא ערומה, ואף הוא עלה לישב ערום כנגדה, באו ד' ציציותיו וטפחו לו על פניו, נשמט וישב לו ע"ג קרקע, ואף היא נשמטה וישבה ע"ג קרקע. אמרה לו: גפה של רומי, שאיני מניחתך עד שתאמר לי מה מום ראית בי. אמר לה: העבודה, שלא ראיתי אשה יפה כמותך, אלא מצוה אחת ציונו ה' א-להינו וציצית שמה, וכתיב בה אני ה' א-להיכם שתי פעמים, אני הוא שעתיד ליפרע ואני הוא שעתיד לשלם שכר, עכשיו נדמו עלי כד' עדים." (מנחות מד ע"א)
הציצית מזכירה לאדם בכל מקום בו הוא נמצא שיש לו חובה תמידית כלפי ה' וכלפי מצוותיו, שה' מלווה אותו תמיד. אי אפשר להתחמק מהקשר הזה שבין האדם לבין הקב"ה וכדי להימנע מבריחה מקשר זה הציצית נעמדת כארבעה עדים ומזכירה לאדם – אני הוא שעתיד ליפרע ואני הוא שעתיד לשלם שכר.
נחזור לסיפור גירושו של האדם מגן עדן. לאחר שהאדם ואשתו זוכים לכתנות אנו קוראים על מעשה קין והבל. ניתן לראות בקין כאביו של המקושש בכך שלאחר גירושו מעם בני האדמה הוא מציג אפשרות שאין לו עוד קשר עם קונו: "וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל ה' גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂא: הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר…" (בראשית ד', יג-יד)
כתשובה לקין ה' נותן לו אות – סימן שיוצג בפני כל העולם שגם לאחר גירושו עדיין ה' לא זנח אותו: "וַיָּשֶׂם ה' לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל מֹצְאוֹ." (שם, טו)
ה' מלווה את קין גם מחוץ לגן עדן, ואפילו לאחר שהרג את אחיו. הקב"ה מסביר לקין שהעונש לא מסלק את העבד מפני רבו ולמרות החטא לא תמה מערכת היחסים של הנענש עמו.
כך גם תשובת הנביא במדרש לשאלה עבד שמכרו רבו, כלום יש זה על זה כלום?
"אמר לו הקדוש ברוך הוא לנביא: לך אמור להן, אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו הן בעונותיכם נמכרתם ובפשעיכם שלחה אמכם. (סנהדרין שם)
ובלשון המובאת ביחזקאל עצמו: "וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן: חַי אָנִי נְאֻם אֲ-דֹנָי יְקֹוִק אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם: וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפוֹצֹתֶם בָּם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה." (יחזקאל כ', לב-לד)
העונש על החטא לא פוטר אותנו מיחסינו עם הקב"ה, אלא בא ללמד אותנו כי יש מחיר למעשינו. אמנם, מחיר זה אף פעם לא יהיה מוחלט, אפילו הגלות לא משחררת אותנו מהיותינו עבדים למקום וקשורים אליו תמיד. גם שם קיימת מצוות ציצית שמזכירה לנו כל הזמן "אני ה' א-לוקיכם".
כיצד משיגה הציצית מטרה זו, מדוע ציציותיו של אותו אדם הזהיר בציצית נדמות עליו כד' עדים? בדף הקודם מתארת הגמרא את התהליך שאמור להתחולל באדם כאשר הוא מתבונן בציציותיו: "תניא, היה ר' מאיר אומר: מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד." (מנחות מג:)
כשהאדם רואה את צבע התכלת הוא חושב על הים הדומה לרקיע ולכסא הכבוד.
נרחיב לגבי הקשר בין צבע הרקיע לבין כסא הכבוד. אם נעמוד במקום גבוה ונביט על השטחים מסביבנו נוכל לזהות מגוון רחב של צבעים. החל מהדשא הירוק, דרך האדמה החומה, הקוצים הצהובים, הרעפים האדומים ועד לכבישים המכוסים באספלט שחור. אולם, כשנרים מבטנו לעבר הרקיע, וביחוד בימי הקיץ הבהירים, נזהה רק צבע אחד ויחיד – התכלת. בעולם האדם ישנם אינספור צבעים וגוונים, כל אחד מיוחד ושונה מחברו. מעל כולנו הרקיע נמתח בצבע התכלת, וזה בא להזכיר לנו את בלעדיותו של הקב"ה בעולמנו. כפי שהרקיע בעל צבע אחד, כך על כסא הכבוד יושב לו א-ל אחד ויחיד.
"שמע ישראל ה' א-לוהינו ה' אחד"
(הרב יעקב מדן. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה נאמרה בשבת פרשת שלח תשע"ט וסוכמה ע"י אסף בך. הסיכום לא עבר את ביקורת הרב. עורכת: הודיה אורון. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).