לכתך אחרי במדבר
זכו ישראל, ופרשת 'במדבר' נקראת תמיד לפני חג השבועות. השנה זכינו שאף שבת 'נשא' צמודה לחג. בחינת מסע העם במדבר המתואר בפרשות אלו תוכל ללמדנו על חג מתן תורה, ותעזור לנו לקבל את התורה באופן עמוק יותר.
אנו מוצאים תפיסה כפולה של מסע עם ישראל במדבר. מצד אחד נאמר: אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ: (דברים א', ב)
ההליכה מהר סיני עד לגבול ארץ ישראל אורכת אחד עשר ימים. הדרך יכלה להיות קצרה בהרבה, אבל העיכובים שנגרמו בשל חטאיהם של עם ישראל האריכו אותה ל40 שנה.
מצד שני, בנבואתו הכתובה הראשונה של ירמיהו, ישנו תיאור חיובי של מסע המדבר: "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה." (ירמיהו ב', ב)
הקב"ה רואה את הליכת עם ישראל אחריו במדבר כחסד נעורים. מדוע?
אם נעיין בתיאור מסע המדבר בפסוקי התורה נגלה שאכן המדבר מתואר כמקום קשה ומאתגר: "הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם…" (דברים פרק ח, טו)
ובכל זאת, הרי הקב"ה דאג לכל צרכיהם של העם מתחילה ועד סוף בניסים מופלאים. וכן מתארים הפסוקים בפרשת עקב: "שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה… הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ. הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר…" (שם, ד; טו-טז)
במשך כל ארבעים שנות מסע המדבר דאג הקב"ה למזון העם, והוריד להם את המן ממש עד הגעתם לגבול ישראל – "וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ". כל שהיה עליהם לעשות הוא להאמין בקב"ה שימשיך לכלכלם גם למחרת, ולא להשאיר מן בביתם ליום המחר. בנוסף, העם היה מוקף כל העת בעמוד הענן ובעמוד האש שהאירו לעם והנחו אותם: "לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם." (שמות י"ג, כב)
וכן מתואר פינוי הדרך במדבר כדי שהעם יוכל לעבור בקלות: "כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה." (ישעיהו מ', ד)
העם היה תלוי באופן מוחלט בחסדו של הקב"ה. אם כן, קשה פעמים רבות להבין את תגובת העם, שפעמים רבות חוטא ומתלונן. לדוגמא, באמירתם "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם…". העם כל כך מפגין זלזול בטובתו של הקב"ה עד כדי כך שהוא אומר למשה: "עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ." (במדבר י"ד, יא)
גם אני פעמים רבות מתקשה להבין את התנהגות העם, שנראית ככפוית טובה. איך לצד כל הניסים והנפלאות של ה' העם מתנהג כך?
אלא, שנראה שקשה מאוד לאדם לחיות ללא שום מרחב תמרון, בתלות מוחלטת. לעם לא היה כל עמידה עצמאית, והם לא יכלו לבחור דבר. תלות זו באה לידי ביטוי, לדוג', במסעם על פי הענן:
"עַל פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה' יַחֲנוּ כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ: וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' וְלֹא יִסָּעוּ… אוֹ יֹמַיִם אוֹ חֹדֶשׁ אוֹ יָמִים בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן לִשְׁכֹּן עָלָיו יַחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִסָּעוּ וּבְהֵעָלֹתוֹ יִסָּעוּ." (במדבר ט', יח-כב)
בני ישראל לא יכלו לבחור מאומה, אלא הכל נקבע על פי ה'. רבינו חננאל סובר שאף בתקופת המדבר בני ישראל קדשו את החודש על פי חשבון ולא על פי ראיה. מדוע? כי עמוד הענן ועמוד האש שהאירו להם את הדרך ותחמו את שטחם, כאילו יצרו אזור שמנותק מהמציאות בשאר העולם.
ולראשונה, בפסוק בספר ירמיהו, אנו מוצאים הכלה של הקב"ה את התנהגותו של העם, בשל קושי זה של ההגבלה והתלות המוחלטת: "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ".
מסע זה במדבר, שכלל תלות מוחלטת בקב"ה, חינך את העם להבין שהכל מגיע ממנו יתברך. הבנה זו הייתה חשובה ביותר, לקראת ההגעה לארץ.
בחג השבועות, אנו מצווים להביא: "מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה'." (ויקרא כ"ג, יז)
במקרא הביכורים, המביא צריך להכיר בכך שמקור כל תבואתו הוא הקב"ה: "עַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'…" (דברים כ"ו, י)
אם כן, חג השבועות הוא חג של הודאה לקב"ה על כל השפע שהוא נותן לנו. תקופת ההליכה במדבר חינכה את העם להכיר בכך שמקור כל הטוב הוא ה', ולהודות לו על כך.
נעבור לחציו השני של הפסוק: "אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה".
בסוף מסכת תענית המשנה אומרת: "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו", 'ביום חתונתו' – זו מתן תורה, 'וביום שמחת לבו' – זה בנין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו אמן." (משנה מסכת תענית פרק ד, משנה ח)
קבלת התורה במדבר, הרי היא כחתונת עם ישראל והקב"ה, ועל כך רומז הנביא ירמיהו.
המדרש מסביר את הסיבה להארכת המסע במדבר: "ד"א כל שכן לא הביאן הקדוש ברוך הוא דרך פשוטה לארץ ישראל אלא דרך המדבר? אמר הב"ה (הקדוש ברוך הוא) אם אני מביא עכשיו את ישראל לארץ מיד מחזיקים אדם בשדהו ואדם בכרמו והם בטלים מן התורה, אלא אקיפם במדבר ארבעים שנה שיהיו אוכלין מן ושותין מי הבאר והתורה נבללת בגופן. מכאן היה ר' שמעון בן יוחאי אומר לא ניתנה התורה לדרוש אלא לאוכלי המן ושוין להם אוכלי תרומה." (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח – מסכתא דויהי פתיחתא)
תוך כדי המסע במדבר, עם ישראל מתחבר לקונו בלימוד התורה. במדרש מובא ביטוי חריף: התורה נבללת בגופם של ישראל. מדובר כאן בהתבטלות מוחלטת של העם לקבלת התורה, שמקיפה את כל כולו של האדם והופכת להיות חלק ממנו. כך אנו אומרים על הפסוק הראשון בתהילים: "כי אם בתורת ה' חפצו, ובתורתו יהיה יומם ולילה" – בתחילה התורה היא תורת ה', ולאחר מכן היא הופכת להיות "תורה דיליה" (התורה שלו). רשב"י כאן אומר שהתורה ניתנה להידרש רק על ידי אנשים שכל יומם עוסקים בתורה, כמו עם ישראל במדבר והכהנים אוכלי התרומה. אותו רשב"י אמר בירושלמי:
"רבי שמעון בן יוחי כדעתיה דרבי שמעון בן יוחי אמר אילו הוינא קאים על טורא דסיני בשעתא דאיתיהיבת תורה לישר' הוינא מתבעי קומוי רחמנ' דיתברי לבר נשא תרין פומין חד דהוה לעי באורית' וחד דעביד ליה כל צורכיה." (תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק א)
רשב"י אמר: "אילו הייתי בהר סיני בשעת מתן תורה, הייתי מבקש מבורא העולם שיברא שני פיות לאדם: בפה אחד ילמד, ובפה השני יעסוק בצרכיו החומריים". גם הביטוי בו הירושלמי משתמש הוא חריף ביותר: "לעי". עד כדי כך רשב"י רצה שכל יומו יעסוק בתורה, כך שאף את זמן האכילה יוכל לעשות בפה אחר. זה היה לימוד התורה של עם ישראל במדבר. בנוסף, במדבר כולם שווים. אין מעמדות, ואף המכובדים ביותר ישנים באוהלים ככולם ואוכלים את אותו מן כמו כולם. במקום כזה, כל אחד נותן את האות שלו בתורה, ושומע את הבנותיהם של חבריו. כך, התורה פרה ורבה. לסיום, המקום שמסמל יותר מכל את הקמאיות והטבעיות הוא המדבר. במקום בראשיתי שכזה, אך טבעי הוא לקבל את התורה שהיא כה טבועה בנו בנפשנו.
(הרב ברוך גיגי. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה נאמרה בליל שבועות ה'תשע"ט וסוכמה ע"י הדר הורוביץ. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. עורכת: הודיה אורון. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)