ספירת העומר – הכנה והתעלות
"וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה"(ויקרא כ"ג)
אנו נמצאים כרגע באמצע ספירת העומר. בימים אלו מצוייה באסוציאציה ראשונה תודעה כללית של אבילות, אבל זהו היבט שולי של התפתחות היסטורית, ימים אלו מעיקרם ועודם ימים בעל אופי חיובי.
אופי חיובי זה הוא בעל אופי כפול- מצד אחד הפן של הקשר שבין פסח לשבועות, וקשר זה נמצא הן בתקופת יציאת מצרים והן בהווה. שכן, הצד השווה שבהם- שזוהי תקופת ציפייה, כמיהה, והתגעגעות לקראת יום קבלת התורה, כל מגמת יציאת מצרים הריהי קבלת התורה- "להיות לכם לאלוקים"!
ולזה היום הגדול והנפלא הזה מונים מתי הוא יגיע, וכך, הזוהר מקביל את ספירת הנידה לימי ספירת העומר- כשם שהיא סופרת את ימי הפירוד בינה לבין אהוב ליבה ובמקביל גם את הקרבה המיוחלת כך גם בימי הספירה-כסיפה והשתוקקות עם צער התשוקה משמשים בערבוביה. זהו איפוא הפן הראשון בספירת העומר כתקופת מעבר מפסח לשבועות וזה כאמור מ-2 בחינות- המבט לאחור מימי הפסח, כמה התקדמנו מפסח, וההליכה קדימה למתן תורה עם מימד הכיסוף וההתקרבות בד בבד עם הרגשת הריחוק .
מצד שני יש לראות את ימים אלו לא רק כמעין תקופת מעבר וציפייה נטולת התהוות בהווה. זאת כנגד לאותם ימי המתנת הנידה ממתינה שהם ימים נטולי התפתחות ואין נפקא מינה בין יום אחד לרעהו.
האם ניתן לומר שספירת העומר הם רק ימי הכנה?!רק כדי לעורר תשוקות וגעגועים? אין הדבר כך! אנו יודעים שימי ספירת העומר אחר יציאת מצרים היו כרוכים בהיטהרות מגלולי מצריים ורק בטהרת בני ישראל קיבלו את התורה. מכאן אנו למדים גזירה שווה להיום- לא די בכיסופים למשהו חיצוני ויהא נשגב כלל שיהא בעוד אתה נשאר באותה סקלה! השאיפה עצמה משנה את האדם ואת שאיפותיו ורצונותיו גופם! מתוך הכיסופים למתן תורה ההווה עצמו משתנה! אין כאן כיסופים ריקים, לא פרודוקטיביים-יש כאן הווה שמחולל עתיד ואגב כך העתיד מחולל את ההווה ומרומם אותו!
ככל שהאדם יותר דבק במלכות שמים ראיית המחר שונה לחלוטין ,כיצד המחר הזה נתפס, שאיפותיו יותר רוחניות. ככל שהאדם דבק יותר בתורה בימים אלו ממילא הוא נכסף יותר לחג השבועות ואותו חג כבר נתפס אצלו בצורה רוחנית יותר. רעיון דומה מצוי אצל המקובלים שפירשו את שכל יום ושבוע של ימי הספירה הם מורה על עולם הספירות והתהוותו, אך התהוות זאת יכולה להתגלות בקרב כלל ישראל, ובכל אחד ואחד לפי הכנתו ועלייתו הרוחנית.
אנו נוטים לראות את אלול כחודש של תשובה וחשבון נפש לקראת ר"ה ויוה"כ אך מבחינה מסויימת יש להעביר זאת לימי ספירת העומר שכן ביוה"כ קיבלנו את התורה בפעם שנייה במעמד רציני של מחילה יחד עם זיכרון מתמיד של ריח החטא. אך מאידך- האמנם צריכים אנו דווקא חטא וכישלון חמור כדי להיעשות רציניים ולהכין עצמנו?!
ההכנה ראויה ואולי במידה מסויימת אף יותר דווקא כאן, במעמד חגיגי זה, במצב בו עם ישראל תמים וטהור, דווקא כאן במצב זה ראוייה הטהרה, ההכנה וההתעלות לתפוס מקום יותר משמעותי-לא לפספס את הנשגב! איך איפוא צריכים להיראות ימים אלו? צריכים הם להיות ימי התחזקות וגם ציפייה, הכנה קולקטיבית ואישית בדומה לימים הנוראים, ימי התחזקות וביטחון מחד וכניעה מאידך, ומתוך כך כל אחד מאיתנו יזכה להתעלות בתורה עבודה וגמ"ח מתוך ציפייה שנזכה לחסדי ד'.
(הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. סיכום השיחה לא ער את ביקורת הרב. עורך: יואב בר כוכבא. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)