מעמד הכהונה לאור חטא בני אהרן

הדפסה

א. "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה… וַיִּדֹּם אַהֲרֹן"

בעיצומה של שמחת חנוכת המשכן, קרה אסון שהעיב על החגיגות. בני אהרן מתו, בהקריבם אש זרה על המזבח. בעוד שמשה מתעשת מיד ואף מוצא מלים לומר לאחיו השכול, אהרן נותר אילם:
"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה': וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (ויקרא י', א'-ג')

משה לא מאבד עשתונות, ומנהל בקור רוח את האירוע:
"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:  וַיִּקְרְבוּ וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה" (שם, ד'-ה')

בשלב זה משה מתפנה לקרוביו, להורות להם את המעשה אשר יעשון.

בסוף הפיסקה אנו קוראים שמשה מתרעם על בני אהרן הנותרים, שלטענתו שגו במעשיהם. על תלונתו זו מגיב אהרן, והפעם דווקא משה הוא זה ששותק למשמע דבריו.

יוצא, שהפרשייה פותחת בדיבורו של משה ושתיקת אהרן, ומסתיימת בדיבורו של אהרן ושתיקת משה. נבקש להבין מה קרה בתווך.

ב. "וַיַּעֲשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה"

משה פונה פעמיים לאהרן ובניו. בפעם הראשונה הוא מורה להם את ניהוגי האבלות:
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה': וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ פֶּן תָּמֻתוּ כִּי שֶׁמֶן מִשְׁחַת ה' עֲלֵיכֶם וַיַּעֲשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה" (שם, ו'-ז')

בפעם השנייה, מחנה אותם משה ביחס להתנהלותם בענייני המקדש:
"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי ה' וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא:  וַאֲכַלְתֶּם אֹתָהּ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ כִּי חָקְךָ וְחָק בָּנֶיךָ הִוא מֵאִשֵּׁי ה' כִּי כֵן צֻוֵּיתִי: וְאֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה תֹּאכְלוּ בְּמָקוֹם טָהוֹר אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אִתָּךְ כִּי חָקְךָ וְחָק בָּנֶיךָ נִתְּנוּ מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: שׁוֹק הַתְּרוּמָה וַחֲזֵה הַתְּנוּפָה עַל אִשֵּׁי הַחֲלָבִים יָבִיאוּ לְהָנִיף תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' וְהָיָה לְךָ וּלְבָנֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' " (שם, י"ב-ט"ו)

ברם, בפעם הזו לא מציין הכתוב שהם עשו כדבריו. נראה, שההסבר לכך טמון באירוע המתואר בין הציוויים הללו:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם: וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר: וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה" (שם, ח'-י"א)

כאן חל מפנה בעלילה – ה' פונה ישירות לאהרן.

יתירה מזו, פיסקה זו מעוררת אותנו לשים לב לכך ש-ה' 'שומר על שתיקה' לכל אורך האירוע. משה היה זה שניהל אותו, ללא הנחיות מלמעלה. לפתע ה' מופיע, מדלג להפתעתנו על משה ופונה דווקא לאהרן. למעשה, לא ברור מהמשך העלילה האם נודעה למשה ההתגלות הזו, כיוון שהוא איננו מתייחס אליה בדבריו הבאים.

מה פשר מפנה זה?

ג. "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה' "

נשחזר בראשנו את המעמד: העם מתכנס כולו בפתח אוהל מועד, וההתרגשות גואה. לנגד עיניהם עומד אהרן ומייצג אותם בפני הא-לוהים, כאשר הוא מקריב את קרבנות המילואים. המתח מתפוגג בתום הקרבת הקרבנות, כאשר כבוד ה' נראה אליהם, ואש מן השמים אוכלת את קרבנותיהם. העם משתחווה לנוכח המחזה כשליבו מתרונן בקרבו:
"וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם"  (שם ט', כ"ד)

במקביל, העם נחשף לחיזיון נוסף. נדב ואביהוא קרבים כאביהם למזבח, כשבידם קטורת. שוב יוצאת אש מלפני ה'. שוב היא אוכלת. אלא, שלמגינת לב הפעם היא איננה אוכלת את התקרובת אלא את המקריבים:
"וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי   ה' " (שם י', ב')

רשב"ם הבליט את חזרתו של אותו הביטוי, עד שטען שמדובר באותו אירוע ובאותה אש:
"ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם – והוא 'ותצא אש של פסוק ראשון'…. אף כאן שני הפסוקים אחד הם. כשיצא האש ותאכל [את העולה] ואת השלמים של מזבח החיצון כשלקחו בני אהרן והקריבו אש זרה על המזבח הפנימי, ותצא אש מלפני [ה'] להקטיר קטורת לפנים תחילה ופגעה [ב]בני אהרן שם ומתו ואחר כך יצאה משם ובאה על מזבח החיצון ותאכל את העולה"  (רשב"ם שם)

בשלב זה, נבקש להתבונן במשמעויות האפשריות לאסון שקטע את שמחת חנוכת המשכן. העם שמח על קבלת קרבנות אהרן, כיוון שלא היו אלו רק קרבנותיו שלו. אהרן התעסק אף בקרבנות העם, להביאם לפני הא-לוהים. מכאן, שבעצם קבלת הקרבנות לרצון מוכחת תוצאה נוספת. העם הוא לרצון לפני ה', כיוון שקרבנותיו הינם לרצון לפני ה'. בנוסף, אף המקריבים אותם הם לרצון לפני ה'.

אמנם, אותה אש שבישרה ואישרה את הנתונים דלעיל, היא זו שהבהירה בצורה בולטת אלו כוהנים הינם לרצון,  ומי הם אלו שלא שרדו את המפגש עם א-לוהים ונדחו ממנו.

אם כך, נפל דבר בישראל. במהלך מימושה הראשון של קדושת הכהונה, עולה שלא כולם ראויים לה. מכאן ועד לערעור על מעמדה של הכהונה הדרך קצרה. לא משפחת הכהונה נבחרה, אלא הטובים נבחרו. אם כן, שמא יתכן מקום גם לאחרים להשתלב פנימה. לכל הפחות, הרי לנו שאין קדושת כהונה למשפחה כתופעה גנטית, אלא אף מעלת הכהונה צריכה להיות מוכחת ונרכשת.

ד. "וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף"

יתכן, שמתגובתו של משה לאירוע ניתן ללמוד שזהו החשש העיקרי שעמד לנגד עיניו:
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן: וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: וַיִּקְרְבוּ וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה': וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ פֶּן תָּמֻתוּ כִּי שֶׁמֶן מִשְׁחַת ה' עֲלֵיכֶם וַיַּעֲשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה" (שם, ג'-ז')

משה מתעקש להדגיש את אחריות העם למעשה. לתפישתו, נדב ואביהוא נותרים קדושים אף במיתתם. מעמדם כשליחי העם לייצגו אל מול א-לוהיו נותר בעינו – הם נפלו במילוי תפקידם, ולכן מוטל על שולחיהם לבכות את מיתתם.

משה מוסיף ומדגיש שגם מעמד אחיהם ששרדו את האירוע לא נפגע מכך. כיוון ששמן משחת א-לוהיהם על ראשם, למרות האסון הם מחויבים לכהונתם. ממילא, אל להם לצאת מפתח האוהל. לשם כך נקראים בני לוי לשאת את גופות הכוהנים שנספו באסון אל מחוץ למחנה.

הכתוב לא שוכח לציין בכל פעם כי השומעים צייתו למשה, וציוויו יושמו הלכה למעשה. בכל זאת, לאור מה שראינו, יש לשאול האם הצליח משה לשכנע בצדקת תפישתו. האם שתיקתו הרועמת של אהרן טומנת בחובה אף מבוכה ואי הסכמה לגבי משמעות האירועים? שמא התגנב לליבו חשש שפרשנותו של משה אינה בהכרח הנכונה?

ה. "וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר"

זה הרגע שבו ה' מתערב בעלילה. בשלב ראשון, דבריו מכוונים דווקא לאהרן, כיוון שאותו יש לשכנע:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם: וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר: וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה" (שם, ח'-י"א)

נראה, שעיקר המשמעותיות של דבר ה' אל אהרן איננה בתוכן הדיבר, אלא בעצם קיומו. משה דאג שבני אהרן לא יצאו מאוהל מועד, בביטוי "וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ פֶּן תָּמֻתוּ". לעומת זאת, הביטוי המקביל בדברי ה' הוא בכיוון ההפוך "בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ", כשהוא מתייחס לפעם הבאה בה הם עתידים לשוב ולהיכנס אליו. למעשה, ה' מאשרר לאהרן את כהונתו לדורותיה, בכך שהוא מורה לו על אופן התנהלותו במקדש, לו ואף לבניו אחריו! הכתוב אף מחזיר את הדברים למסלולם כאשר הוא מחבר את הדיבור הזה לכל מצוות משה, שניתנו עד עתה.

כעת, אהרן יכול להשתחרר מהמתח שאפף אותו ביחס למעמד משפחתו. ננסה לעקוב אחר ההשלכות של תובנה זו במעשיו.

ו. "וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה"

בחלק השני בדבריו של משה, הוא מנחה את אהרן ובניו על אופן התנהלותם בקדשי המקדש, לאור האירוע:
"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי ה' וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא: וַאֲכַלְתֶּם אֹתָהּ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ כִּי חָקְךָ וְחָק בָּנֶיךָ הִוא מֵאִשֵּׁי ה' כִּי כֵן צֻוֵּיתִי: וְאֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה תֹּאכְלוּ בְּמָקוֹם טָהוֹר אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אִתָּךְ כִּי חָקְךָ וְחָק בָּנֶיךָ נִתְּנוּ מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: שׁוֹק הַתְּרוּמָה וַחֲזֵה הַתְּנוּפָה עַל אִשֵּׁי הַחֲלָבִים יָבִיאוּ לְהָנִיף תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' וְהָיָה לְךָ וּלְבָנֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה': וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר: מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה': הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי: וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה': וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו" (שם, י"ב-כ')

משה ממשיך בהוראותיו ההחלטיות, שעניינן שמירת המקדש במשכן, תוך שהוא מתעלם ממה שארע. משה מדגיש את פן הציווי בדבריו ומצפה ליישומו. אולם יש לשים לב, שמהיבט זה קיים ניגוד לקטע הקודם.

במסכת ציוויים זו, הכתוב לא טורח לציין שציוויו של משה יושמו הלכה למעשה לגבי שום פרט מדבריו. ההשוואה לקטע הקודם, בו הכתוב כן ציין שהציות למשה היה מושלם, מבליטה את העובדה שבחלק השני, בכל הנוגע לענייני המקדש, דבריו נותרו תלויים באוויר. זאת, עד לשיא בעניין שעיר החטאת.

מבירור אודות שעיר החטאת, משה מגלה להפתעתו, שאהרן ובניו חרגו מהקו שהתווה להם. משה כועס על בני אהרן. לשיטתו, הכוהנים חייבים לתפקד כרגיל. שריפת השעיר חותרת תחת כפרת שולחיהם, וממילא מהווה פתח לערעור על מעמדם.

כאן, בפעם הראשונה, מישהו משיב לדבריו. אהרן, שנדם קולו מתחילת העלילה, שהיה פאסיבי לכל אורכה ושמע את דברי משה ואת דברי ה', לפתע מגיב. בדבריו הוא מציג אנטי-תזה לשיטתו של משה. הוא טוען שהעניינים אינם יכולים להתנהל כרגיל. קרה לו אסון במשפחה, והדבר משליך גם על יכולתו וכשירותו לשמש בשגרת המשכן.

לדעתנו, תשובה זו של אהרן, המבארת את החלטתו לחרוג מהציווי ולשרוף את השעיר במקום לאוכלו, יכולה הייתה להינתן רק לאחר שדיבר ה' עמו. משה מתעקש לשדר 'עניינים כרגיל', כדי לדחות כל שמץ פסול על מעמד הכהונה. ברם, אהרן כבר יודע כי פסול כזה לא דבק בו. כעת, אהרן יכול לפנות לאבלו הפרטי, ביודעו שאופן התנהלותו במקדש לא יפגע במעמדה האיתן והנצחי של הכהונה. במצב זה, אהרן מרשה לעצמו להתחשב אף בקורות אותו במישור הפרטי, כדי להחליט נכונה על האופן לטפל בקדשי שולחיו.

הכתוב מרמז על צדקת תפיסתו של אהרן בצורה מבריקה. הוא מכנה את בניו "הנותרים" במרחק שתי פסיעות מהניסוח "המנחה הנותרת", ונראה שהכוונה להשוות בין המנחה הנותרת לבני אהרן הנותרים. קדושת המנחה הנותרת באה לה מפאת היותה חלק מהבלילה האחידה עם הקומץ שהוקרב, וכך קדושתם של בני אהרן הנותרים באה להם מכוח היותם חלק ממשפחת הכהונה. אותה משפחה שחברים בה גם בני אהרן הנספים.

ז. "הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'?!"

יתכן, שאהרן בתשובתו מכוון בדיוק לנקודה זו. לאורך כל הפרשייה משה מרעיף בציוויים. הוא מסמן את עצמו כמקור, ובנוסף מסתמך על ציוויים קודמים ששמע מפי ה' טרם ימי המילואים. אמנם, כמו שציינו, קולו של ה' נאלם בעלילה. דווקא עובדה זו המריצה את משה למלא את החלל בדרך שמצא לנכון. מאחר ולא שמע כל ציווי אחר, הרי שהציווי הקודם עדיין חל.

היחידי שכן שמע את ה' בהקשר זה היה דווקא אהרן. בדבריו, הוא אינו סותר את דברי משה, אלא מכוון אותו לשאלה – האם יהיה נכון להתעלם ממה שאירע ולהמשיך לציית לדבר ה' שניתן במציאות שלא צפתה את שהתרחש.

ברוח זו, סיום הפרשייה עושה שימוש במשחק מלים נוסף. אהרן מנסח את דבריו כשאלה ביחס לרצון ה' בשעה טרופה זו. אם כך, מתבקש שמשה ישאל ב-ה' כדי להשיב לו, אך הוא אינו עושה זאת. מסתבר שכוונת אהרן לשאלה רטורית. האמנם יש צורך לשאול ב-ה'? הייטב בעיניו ליישם ציווים קודמים בלי להתחשב באירועים שהתרחשו בינתיים? בתגובה, הכתוב רומז שמשה קלט את הנקודה. אהרן שאל "הייטב בעיני ה'?" והכתוב מנסח את תגובת משה באותה מטבע "וישמע משה וייטב בעיניו". אין כאן צורך לדבר ה' נוסף, הוא כבר דיבר באמצעות האש. יש צורך להבין את דבר ה' כראוי, "וישמע משה וייטב בעיניו".

(הרב גד אלדד. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)