"אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם"

הדפסה הדפסה

א. קרבנות חטאת

בפרשתנו אנו מתוודעים לקרבן החטאת, ונוכחים לדעת כי הוא מתפצל למספר אופנים, בהתאם לבעליו.
בתחילה, פותח הכתוב בכותרת כוללת: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה" (ויקרא ד', א'-ב')

במסגרת זו, מונה הכתוב מונה ארבע אפשרויות לפי הסדר הבא:

  1. חטאתו של הכהן המשיח.
  2. חטאת הקהל.
  3. חטאת הנשיא.
  4. חטאת הדיוט. 

כבר ממבט ראשון ניתן להבחין בחריגה. הכותרת מתייחסת לחטאת היחיד, ובהתאם לכך פותח הכתוב בתיאור חטאתו של הכהן המשיח. בשלב זה, היה מתבקש שהכתוב יסיים את חטאות היחיד הנותרות, שהן הנשיא וההדיוט, ורק לאחר מכן ידון בחטאת הקהל. אולם, לאחר חטאת הכהן המשיח, הכתוב מתאר את חטאת הקהל, שכפי שניתן לצפות מנוסחת בלשון רבים: "וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ: וְנוֹדְעָה הַחַטָּאת אֲשֶׁר חָטְאוּ עָלֶיהָ וְהִקְרִיבוּ הַקָּהָל פַּר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְהֵבִיאוּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד" (שם, י"ג-י"ד)

ב. החריגה של חטאת כהן משיח[1]

כאשר נשווה את הניסוח בין הקרבנות השונים, נבחין כי הכתוב מבקש לשמור על מסגרת אחידה לקרבנות השונים, בסגנון הפתיחה והחתימה. דווקא מתוך הבחנה זו תעלה לפנינו חריגה בולטת בניסוח הפסקה אודות חטאתו של הכהן המשיח. פסקה זו נבדלת הן בפתיחה והן בחתימה.

כך נאמר בחטאת הכהן המשיח: "אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים לַה' לְחַטָּאת… וְהוֹצִיא אֶת כָּל הַפָּר אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר אֶל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן וְשָׂרַף אֹתוֹ עַל עֵצִים בָּאֵשׁ עַל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף" (שם, ג'-י"ב)

לעומת זאת, בחטאת הקהל נאמר: "וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ וְנוֹדְעָה הַחַטָּאת אֲשֶׁר חָטְאוּ עָלֶיהָ… וְעָשָׂה לַפָּר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְפַר הַחַטָּאת כֵּן יַעֲשֶׂה לּוֹ וְכִפֶּר עֲלֵהֶם הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לָהֶם: וְהוֹצִיא אֶת הַפָּר אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׂרַף אֹתוֹ כַּאֲשֶׁר שָׂרַף אֵת הַפָּר הָרִאשׁוֹן חַטַּאת הַקָּהָל הוּא" (שם, י"ג-כ"א)

ובהתאם, בחטאת הנשיא: "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֱ-לֹהָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם: אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ… וְאֶת כָּל חֶלְבּוֹ יַקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה כְּחֵלֶב זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ וְנִסְלַח לוֹ" (שם, כ"ב-כ"ו)

וכן בחטאת הדיוט: וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם: אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא… וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֹתָם הַמִּזְבֵּחָה עַל אִשֵּׁי ה' וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ" (שם, כ"ז-ל"ה)

בשלושת הקרבנות האחרונים, הפסקה פותחת עם תיאור החטא, ובסיומה מצויין שהקרבן השיג את ייעודו וחוטא זכה בסליחתו. בחטאת הכהן המשיח, לעומת זאת, הפרטים האלו חסרים.

את עיוננו בחטאת זו ננסה להתחיל דווקא מהשוני בסיום הפסקאות.

ג. "וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ"

חסרונו של הביטוי "וכפר עליו הכהן… ונסלח לו" בסיום התיאור של חטאת הכהן המשיח, זכה להתייחסויות שונות מצד הפרשנים. לדעת הרמב"ן, סיבת העניין היא זו: "ולא הזכיר בחטאת כהן המשיח 'וכפר עליו ונסלח לו' כאשר הזכיר בשאר החוטאים בקהל ובנשיא ובהדיוט, אולי לרוב מעלתו לא יתכפר ונסלח לו לגמרי עד שיתפלל ויתחנן לא-להיו כי מלאך ה' צ-באות הוא, וצריך להיותו נקי וטהר ידים" (רמב"ן שם, ב')

כיוון זה מוקצן עוד יותר בדברי רבי חיים בן פלטיאל: "תימה, למה בציבור יש בהן סליחה ובנשיא וביחיד חוץ מכהן גדול? וי"ל, הואיל וכהן גדול עשה חטא אז יש חילול השם, אומרים 'הראש לכל ישר' ולסנהדרין עשה כך, אני לא כל שכן?! ' וכביכול אין סליחה בדבר. מכאן למדו חכמים אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם, וגם מה שאמרו חכמים ששגגת תלמוד עולה זדון" (רבי חיים בן פלטיאל שם, ג')

לדעתם, קבלת הסליחה איננה מצוינת, מאחר שהיא אכן עדיין לא מושלמת. מפאת מעמדו של הכהן הגדול, הקרבן איננו מסוגל למחוק את החטא כלא היה. דרושה פעולה נוספת מצד הכהן, על מנת להשלים את תהליך כפרתו.

ד. "וְכִפֶּר עֲלֵהֶם הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לָהֶם"

האברבנאל חלק על כיוון זה וכתב: "והנה לא אמר בחטאת הכהן המשיח 'וכפר עליו ונסלח לו' כאשר הזכיר בקהל ובנשיא ובהדיוט. לא מפני שלרוב מעלתו לא יתכפר ונסלח לו בקרבנו כמו שכתב הרמב"ן, כי אין דבר עומד בפני התשובה, אלא מפני ששני הפרים האלה מהכהן הגדול והסנהדרין באים בכוונה אחת, ולכן רצה השם לערב את שניהם ולהזכיר סליחה אחת בשניהם יחד, ולזה אמר בפר העלם הצבור 'ועשה לפר (בפרשה זו) כאשר עשה לפר החטאת וכפר עליהם הכהן ונסלח להם' ואין פי' מלת 'להם' לכל הנכללים בקהל, אלא לכהן גדול ולקהל אשר בשתי הפרשיות, שיכפר ויסלח לכל אחד מהם בקרבנו" (אברבנאל שם ד', בהיתר השאלה העשרים)

לדעתו, הסליחה אכן מושגת באמצעות הקרבן, גם לכהן המשיח. על אף שהיא אינה מצוינת בכתוב מיד אלא רק בסיום הפסקה אודות חטאת הקהל, היא עולה גם לחטאת הכהן המשיח.

אמנם, האברבנאל הותיר נקודה פתוחה. גם אם נקבל את פרשנותו המקראית, עדיין יש לתת את הדעת לשאלה הבאה – מדוע התורה בחרה לדלג על קבלת הסליחה המפורשת לכהן המשיח ולכלול אותה בכפרת הקהל המתקבלת עם הקרבת חטאתם?

האמת ניתנת להיאמר, שכבר מהמקרא עצמו ניתן לעמוד על הדמיון בין חטאת הקהל לחטאת כהן משיח. האברבנאל עצמו מנה חמש נקודות זהות: "ואתה תראה שדין הכהן המשיח וקרבנו כשיחטא הוא שוה לדין הקהל כשיחטא: כי בכהן גדול חייב שיהיה הקרבן פר חטאת, ושיובא מדמו פנימה להזות שבע פעמים את פני פרוכת הקדש, וגם כן על קרנות מזבח הקטורת אשר באהל מועד, וכל שאר דם הפר ישפוך אל יסוד מזבח העולה, והקטיר האמורים, ובשר הפר ועורו וכל אשר בו ישרוף מחוץ למחנה. והדין הזה בעצמו הוא בחטאת הקהל" (שם, בהיתר השאלה השמונה עשרה)

אשר על כן, מעבר לשאלה בה פתחנו, אודות חסרונם של ביטויים שונים בחטאת כהן משיח, יש לעמוד גם על ההשוואה שהתורה מכוונת אליה בין חטאת הכהן המשיח לחטאת הקהל.

ה. "וְהֵבִיא הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר אֶל אֹהֶל מוֹעֵד"

מתוך רשימתו המפורטת של האברבנאל, נשמטה נקודה נוספת: העובדה שהתורה מציינת את מעורבותו של הכהן המשיח בעבודת קרבנות אלו.

ביחס לחטאת כהן משיח כתוב: "וְלָקַח הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר וְהֵבִיא אֹתוֹ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד:  וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וְהִזָּה מִן הַדָּם שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי ה' אֶת פְּנֵי פָּרֹכֶת הַקֹּדֶשׁ:  וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן הַדָּם עַל קַרְנוֹת מִזְבַּח קְטֹרֶת הַסַּמִּים לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד.." (ד', ה'-ז')

וכך גם לגבי חטאת הקהל: "וְסָמְכוּ זִקְנֵי הָעֵדָה אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּר לִפְנֵי ה' וְשָׁחַט אֶת הַפָּר לִפְנֵי ה': וְהֵבִיא הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר אֶל אֹהֶל מוֹעֵד: וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶצְבָּעוֹ מִן הַדָּם וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי ה' אֵת פְּנֵי הַפָּרֹכֶת:  וּמִן הַדָּם יִתֵּן עַל קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד…" (שם, ט"ו-י"ח)

יש לציין שהכתוב אינו עקבי באזכור הכהן הגדול, ומכאן למדו בספרא שאין השתתפותו מעכבת. אולם, מאחר והתורה טרחה לציין אותו, נלמד שהדרך המובחרת הינה דווקא על ידי הכהן המשיח: "ולקח המשיח אין לי אלא המשוח בשמן המשחה, המרובה בבגדים מנין? תלמוד לומר הכהן, אם סופנו לרבות כהן אחר מה תלמוד לומר 'ולקח הכהן משיח'? אלא מצוה שיקבל כהן משיח ואם קבל כהן אחר עבודתו כשרה" (ספרא ויקרא דבורא דחובה ג', ג')

ו. "אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם"

כעת, ננסה לחבר את כל הנתונים שהצבענו עליהם. כבר בפתיחת פסקת חטאת הכהן המשיח, קושר הכתוב אותה לחטאת הקהל על ידי הביטוי העמום "לאשמת העם" המצוטט בכותרת. המפרשים הציעו מספר פירושים לביטוי.[2] המכנה המשותף לכולם הוא שעצם הביטוי מלמד שחטאו של הכהן המשיח גורר אחריו השלכות למצבו של העם. רש"י ביטא זאת כך: "ופשוטו לפי אגדה, כשכהן גדול חוטא, אשמת העם הוא זה, שהן תלויין בו לכפר עליהם ולהתפלל בעדם, ונעשה מקולקל" (רש"י ד', ג')

בין אם נוכל להצביע על אשמתם של העם ובין אם לאו, רש"י מציין עובדה קיימת. כאשר הכהן המשיח חוטא, הרי שהדבר בעל השפעה מכרעת על היחסים השוררים בין הקהל לא-לוהיו. הוא הרי זה שאחראי לשמור על תקינות היחסים הללו.

יתכן שהמנגנון פועל בצורה שתיאר רש"י, אך יתכן גם אחרת. כך, ניתן להציע שהעם אמנם איננו אשם בחטא הכהן, אך עצם העובדה שהכהן חטא משליכה לחובת העם. הכהן גורם 'חובה' לעם בכך שחטא, והעם יוצא ניזוק ממנה. כך, חטאו של הכהן המשיח, בסופו של דבר, מתגלגל לפתחו של העם.

בצורה פשוטה, יש בעובדה זו כדי להחמיר על הכהן הגדול ולהעצים את חטאו. ברם, אנו נטען שיש בעובדה זו אף כדי להקל עליו, ולפעול לטובתו.

ז. "וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל"

כבר עמדנו על החריגה הבולטת בעצם שילובה של 'חטאת הקהל', במהלך הפרשיה שהכותרת שלה מכוונת ליחידים בלבד: "נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה" (ד', ב')

נראה, ששרבובה של חטאת הקהל אכן לא באה ללמד על עצמה, אלא כדי להבליט את חיוניותו של כפרת הכהן הגדול. כבר עמדנו על כך שהכתוב מדגיש שהקרבת חטאת הקהל מצוותה שתיעשה על ידי הכהן הגדול. בעצם פרט זה מונח הכרח, שהכהן הגדול כשיר לכפר על העם. ממילא, כפרתו של הכהן הגדול חיונית היא לכפרתם של העם, שהרי כפרתם תלויה בו.

אם קלענו לכוונת הכתוב בסדר החטאות, הרי שגם נבין מדוע אין צורך שהכתוב יציין במפורש "ונסלח לו" לגבי הכהן המשיח. עצם הפרשה העוקבת, בה הכהן המשיח מקריב בשביל העם, היא ההוכחה לסליחתו של הכהן הגדול. אם לא היה נסלח לכהן, הוא לא היה ראוי לעמוד ולכפר על העם.[3]

הכתוב מציין את סליחת העוון כדי להשקיט את לבו של החוטא, שליבו ירא ומתוח עד לאישור כפרתו. לעומת זאת, כאשר מדובר בכהן משיח אין צורך לכך, שהרי עצם עבודתו במשכן מוכיחה את כפרתו. כמובן שאם לא כופר לו על עוונו, לשווא ינסה לעמוד ולכפר על זולתו.

כעת ניתן להבין מדוע שתי החטאות קשורות זו בזו, שהרי האחת מלמדת על חברתה. האפשרות להפעיל את מנגנון 'חטאת הקהל' הינה 'חטאת כהן המשיח', בעוד 'חטאת הקהל' היא ההוכחה ליעילותה של 'חטאת כהן המשיח'.

נכון הדבר, שאין זה כלל מוכרח שיתרחשו בו זמנית חטאת הכהן המשיח וחטאת הקהל. אולם, עצם העובדה שתפקידו של הכהן המשיח טומן בחובו זמינות תמידית לכפר על הקהל כולו, מכריח את כפרתו.

ח. "וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו יַעֲשֶׂה אֹתָהּ חָק עוֹלָם"

יתכן שהד לרעיון זה נמצא בהקשר נוסף: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב: עַל מַחֲבַת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶנָּה תֻּפִינֵי מִנְחַת פִּתִּים תַּקְרִיב רֵיחַ נִיחֹחַ לַ-ה': וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו יַעֲשֶׂה אֹתָהּ חָק עוֹלָם לַ-ה' כָּלִיל תָּקְטָר: וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל" (שם ו', י"ב-ט"ז)

כל כהן נקרא להקריב מנחה "בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ", ובסוף הקטע אנו מגלים כי '"וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו יַעֲשֶׂה אֹתָהּ חָק עוֹלָם".[4] ישנם כוהנים שניתן להגדיר רגע או יום מסויים בו הם נמשחים, אך ישנו כהן אחד אצלו רגע זה נמשך לעולם.

הכתוב לא מבאר את הצורך היומיומי של הכהן המשיח להקריב את מנחתו, אך נראה שעל רקע הנקודה שחשפנו, יש מקום להאיר מבט חדש על חיוניותה. נשים לב כי המתכונת מזכירה את קרבן התמיד של העם.

במנחת הכהן המשיח נאמר: "עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב: עַל מַחֲבַת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶנָּה תֻּפִינֵי מִנְחַת פִּתִּים תַּקְרִיב רֵיחַ נִיחֹחַ לַ-ה' " (שם, י"ג-י"ד)

ובקרבן התמיד נאמר: "וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַ-ה' כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד: "אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם: וַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה סֹלֶת לְמִנְחָה בְּלוּלָה בְּשֶׁמֶן כָּתִית רְבִיעִת הַהִין: עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַ-ה' " (במדבר כ"ח, ג'-ו')

בשניהם מדובר על תקרובת יומיומית, המועלית על המזבח בשני חלקים בקצוות יום העבודה. כך, לפנינו שוב הקבלה בין התהליכים המבוקשים במקדש מהעם ומהכוהן הגדול.

אפשר ופשר תקרובת זו זהה בשניהם. יש צורך בהמחשת כשירות ובשלות הקשר בין העם לא-לוהיו בכל יום. לשם מטרה זו הוחלה החובה על העם להקריב מדי יום ביומו. זאת, כדי להראות קבל עם ועולם, כי קרבנות הציבור מתקבלים לריח ניחוח ל-ה' תמיד.

במקביל, יש צורך להמחיש זאת גם ביחס לראש צוות העובדים האמונים על קיום הקשר המתמיד בין העם לא-לוהיו. לכן, אף הכהן הגדול מצווה להביא מנחה, שבאמצעותה יובהר קבל עם ועולם כי כשיר הוא בעיני ה' לשמר את הקשר בין העם לא-לוהיו. על כן, יש צורך להראות כי אף מנחתו מתקבלת מדי יום ביומו לריח ניחוח ל-ה'. כך מתנהלים שני התהליכים במקביל, ובאופן זה מצליח המקדש לממש את ייעודו.

(הרב גד אלדד. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)


[1] בעניין חטאת כהן המשיח ראה במה שכתב הרב פרופסור יונתן גרוסמן באתר בית המדרש הווירטואלי (תורת הקרבנות, 25- בין החטאת הפנימית לחיצונית).

[2] יש שהציעו, שהכהן בשגגת הוראתו מחטיא את העם והלכך גורם לאשמתם (ראב"ע, רשב"ם, חזקוני). אולם, מפשט הכתובים לא משמע כך. אם הייתה חטאתו תלויה בחטאת העם, היה מתבקש לציין שהדבר גרם לחטאת הקהל, ולעבור ללשון רבים, כמו בחטאת הקהל בפסוק יג'. אם אין צורך שהעם יחטא בפועל, אלא חומרת חטא הכהן בכך שיכול היה להחטיא, היה מקום לחייבו על עצם הוראתו בטעות, ללא שחטא בפועל. ברם, לא מצאנו אף לגבי 'חטאת הקהל' הבאת חטאת על הוראת שגגה בלבד.  מן העבר השני, ישנם מפרשים שפירשו להיפך, שאם הכהן המשיח חטא הרי שזה קרה עקב חטאי העם. שהרי לכשעצמו, קשה שהיה נופל בחטא אף בשגגה (רש"י, פירוש שני בראב"ע, פירוש זה העדיף הרב יונתן גרוסמן לעיל הערה 1).

[3] דמות ראיה לדבר נמצא בקרבנות היום השמיני , בחינוכו של אהרן למלאכתו במשכן (והמפרשים שם עמדו על כך): (ט, ז ) : "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַעֲשֵׂה אֶת חַטָּאתְךָ וְאֶת עֹלָתֶךָ וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם וַעֲשֵׂה אֶת קָרְבַּן הָעָם וְכַפֵּר בַּעֲדָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' " (ויקרא ט', ז')

[4] להבנת המבנה הייחודי לפרשייה זו עיין בדברי הרב אלחנן סמט, באתר בית המדש הוירטואלי, ובדברי הרב פרופסור יונתן גרוסמן שם, תורת הקרבנות שיעור מס' 47.

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • "זה הקטן גדול!"
  • "ואת החזיר... והוא גרה לא יגר טמא הוא לכם" (יא, ז)
  • הכנה לקיום המצוות
  • סיבת המלח בקרבנות
  • שבת זכור - המלחמה בעמלק
  • "חכמות בחוץ תרונה"
  • ויקרא - קירוב והקרבה
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.