סוף שמות: הסתעפות לשני המשכים – ויקרא ובמדבר

הדפסה

א. חיתום המשכן והספר– המשך למעמד הר סיני

פסוקי החיתום של הקמת המשכן וכן פסוקי החיתום של ספר שמות, מקבילים לסיום מעמד הר סיני. בד בבד, פסוקים אלו מתפצלים לשני המשכים.

כך נאמר בפסוקים:

ברור מן ההקבלה, שאֹהל מועד והמשכן הם המשך למעמד הר סיני,[1] עם הענן המכסה וכבוד ה' בתוכו. מאהל מועד והמשכן יימשך הדיבור למשה. כך, מתן תורה לא יהיה מאורע חד פעמי, אלא דיבור מתמשך יחד עם נדודי בני ישראל "בכל מסעֵיהם" (שמות מ', ל"ח).

אכן, כך גם סיכם משה בפתח ברכתו האחרונה: "ה' מִסיני בא – וזרח מִשֵׂעיר לָמוֹ – הופיע מֵהַר פארן – ואָתָה מֵרִבבֹת קֹדֶש[2] – מימינו אֵשדָת לָמוֹ" (דברים ל"ג, ב')

ב. ההמשך הכפול של ספר שמות – ויקרא ובמדבר

"וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם: וְאִם-לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ, עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ: כִּי עֲנַן ה' עַל-הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם, וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית-יִשְׂרָאֵל, בְּכָל מַסְעֵיהֶם" (שמות מ', ל"ו-ל"ח)

"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה, וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" (ויקרא א', א')

המילים "ויקרא אל משה", כמשפט המשך בהקבלה לסיני, מוליכות אל ספר 'ויקרא'. לעומת זאת, הביטויים "הֵעָלוֹת הענן" ו"מסעי בני ישראל" מובילים אל ספר 'בְּמדבר' (ט', ט"ו-כ"ג).

לפי זה, כמו גזע המסתעף לשני ענפים, יש שני המשכים לספר שמות: 'ויקרא' ממשיך את הדיבור מן הקֹדש הפנימי, ואילו 'בְּמדבר' הולך עם הענן והמסעות. ממילא, 'ויקרא' פותח בקרבנות, ואילו 'בְּמדבר' פותח בצבא. 'ויקרא' פונה פנימה אל הקודש, ואילו "בְּמדבר' פונה החוצה אל המחנה, אל עם ישראל לשבטיו. שניהם יחד מעוגנים ונמשכים מסוף 'שמות'.

ואכן, סוף ספר 'שמות' איננו סיום, אלא הסתעפות, באמצע העניין, ואף באמצע המשפט: "ולא יָכֹל משה לבוא אל אֹהל מועד …" (שמות מ', ל"ח)
"ויקרא אל משה, וידבר ה' אליו מֵאֹהל מועד לֵאמֹר…" (ויקרא א', א')

קצת מפתיע לגלות, שההמשך הישיר לפרשיות המשכן ב'שמות' נמצא רק בפרק השמיני של ויקרא, בשבעת ימי 'המילואים'!. נתבונן ונגלה, שהציווי על ימים אלה משלים את מצוות המשכן ב'שמות' (כ"ט), ואילו הביצוע, שהיה צריך לבוא בסוף 'שמות' (לפי סדר הפרשיות בהקבלה) אחרי בגדי הכהונה, נדחה בתורה עד אחרי פרשיות הקרבנות "מאהל מועד"!

הסיבה הנראית לעין, היא הצורך לבאר ללומדי התורה לדורות[3] את דיני 'האדם המקריב', ואת 'תורות' הקרבנות לכוהנים, לפני הקריאה על ראשית ההקרבה במשכן.

כהמשך רציף לכך, בספר 'ויקרא' (פרקים ט' ו-י') באו פרשיות היום "השמיני". ראשית הקרבתו של אהרן ככוהן גדול קבוע, שעליהן לא קדם ציווי ב'שמות'. שם גם מופיעה הכפרה על חלקו ב'חטא העגל', ויחד עם זה מות נדב ואביהוא בהקריבם "לפני ה' אֵש זרה אשר לא צִוה אֹתָם" (י', א').

גם כאן, אנו מוצאים את ההמשך הרצוף רק אחרי שישה פרקים, בכפרת "אחרי מות שני בני אהרן" (ט"ז, א'). בתווך, נמצאת 'תורות הטהרה' מן הטומאות, הנבלות והשרצים שמחוץ לגוף, הדם והזרע הנפלטים מתוך הגוף, והצרעת הממיתה את עור הגוף. גם כאן, כפרת הטהרה ויום הכיפורים לדורות (עם האיסורים על 'שחוטי חוץ'; ויקרא ט"ז וי"ז) יבואו רק אחרי שנלמד היטב את כל 'תורות' הטומאות והטהרות.

במחצית השנייה של ספר ויקרא (פרקים י"ח עד כ"ו) יבואו 'חוקות' הקדושה בארץ, הרחקת תועבות העריות, וחוקי הקדושה בכהונה ובמועדים. כך, עד שבת הארץ ו'חוקת היובל', עם חתימת הברית.

בהמשך האחר של ספר 'שמות', ספר  במדבר', נוכל למצוא פרשיות דומות ל'ויקרא'. נמצאים שם קרבנות וטהרות, "תורת הקְנָאֹת" ו"תורת הנזיר", "חקת התורה" של הטהרה החשובה מכולן (מטומאת מת), וקרבנות ה'מוספים'. הרמב"ן (בתחילת 'במדבר') ראה בהן 'השלמות' ל'ויקרא'.

פרשיות אלה הן מבחן עבורנו, לראות אם צדקו דברינו על שני חומשים מקבילים, שנמשכים מההסתעפות הגדולה בתורה, שבסוף 'שמות'. אם נוכל להסביר את מקום הפרשיות האלה דווקא בספר 'במדבר', נוכל להוכיח את ההסבר המוצע על שני חומשים מקבילים המסתעפים מ'שמות'.

ראשית, הפרקים ה'-ו' בספר 'במדבר' נראים כשייכים לגמרי ל'תורת כהנים'. פרקים אלו בולטים בחריגותם בין המפקד והמחנות (במדבר א' עד ד') לבין הפסח במדבר (ט') ותחילת המסע (י'). פרשת 'האשמה והווידוי' בפרק ה' (ה'-י') הרי מתאימה בדיוק לסוף פרשיות 'האשם' בויקרא (פרק ה'. גם "תורת הקְנָאֹת" (ה', י"א-ל"א) ו"תורת הנזיר" והנזירה (ו', א'-כ"א) מתאימים לחלוטין לספר ויקרא. מה הביא פרשיות אלה לחומש הפקודים והמסעות במדבר?

מקומה של פרשיית שילוח טמאים מן המחנה (ה', א'-ד') ברור, כי רק בספר 'בְּמדבר' מתואר המחנה על מרכיביו השונים. אבל, יתר הפרשיות נראות במבט ראשון כ'תקועות' במקום לא מתאים.

כאשר מבינים ששני החומשים ('ויקרא-בְּמדבר'), הם בעצם מקבילים, ושניהם ממשיכים את ספר 'שמות' כשני ענפים מגזע אחד, אזי התמונה מתבהרת.

'ויקרא' ממשיך את 'הקדושה הפנימית', הנמשכת מ"כבוד ה' מלא את המשכן". בהמשך זה מופיעים פרשיות 'תורת כוהנים' (בפי חז"ל) שבקודש פנימה, וגם קדושת הארץ (ויקרא י"ח עד כ"ה) במובנה הפנימי. מ"קדֹשים תהיו כי קדוש אני ה'…"! (שם ט"ז, ב'), עד "וקִדַשתֶם את שנת החמִשים שנה" (כ"ה, י).

אולם, ספר 'במדבר' ממשיך את "הענן" אשר כיסה את "אהל מועד", ולפיו "יִסעוּ בני ישראל בכל מסעיהם" (שמות מ', ל"ו). הוא הקובע ומוביל את 'הקדושה החיצונית'[4], היא קדושת הצבא והמחנות "סביב לאֹהל מועד" (במדבר ב', ב'). לכן, קדושה זו גם תוביל במסעות אל הארץ במובנה החיצוני-הממשי, כלומר, הפלת נחלות לפי מפקד המשפחות (במדבר כ"ו).

מרתק לגלות, כי סכנת שפיכות דמים וערי מקלט חותמת את 'במדבר', בעוד תועבת העריות ניצבת במרכז 'ויקרא' – ושתיהן נזכרות כגורמי חורבן הארץ (יחד עם "שבת הארץ", ויקרא כ"ו, ל"ד-ל"ה). ההקבלה הזאת מסבירה היטב את היחס בין 'הקדושה הפנימית', לבין 'הקדושה החיצונית' המעצבת גם את 'צבא ישראל', וגם את החברה בישראל.

לאור זאת, נבאר את המיקום התמוה של הפרשיות מספר במדבר הנראות כשייכות לספר ויקרא.

ג. פרשת הנזיר ותורת הקנאות

"איש או אשה" (במדבר ו', ב') מעם ישראל, שרוצים לחיות כמו כהנים בקדושה ובטהרה, יכולים לנדור נזירות. שערם המגודל יהיה 'נזר' על ראשם (שם, ט' ו-י"ח) בדומה ל"נזר הקֹדש" של כהן גדול (שמות כ"ט, ו', ל"ט, ל' וכן ויקרא ח', ט'). גם ההרחקה מכל טומאת מת, "כל ימי הַזירוֹ ל-ה', על נפש מת לא יָבֹא" (במדבר ו', ו'-ז') היא כמו ההרחקה של כהן גדול (ויקרא כ"א, י"א).

אך עם כל זה, נזיר ונזירה נשארים ישראלים. ב"מלֹאת" ימי נזירותם הם יביאו את קרבנות הסיום, וישובו לאורח חיים רגיל. אין בתורה נזירות עולם (!) כמו זו של שמשון ושל שמואל הנביא, ואין בכלל 'נזירות' מחיי משפחה (כמו בנצרות). לכן, פרשת הנזיר שייכת לסידור המחנות, למפקד ולדגלים שעיצבו במדבר חברה ישראלית מסביב למשכן ולאֹהל מועד.

גם "תורת הקְנָאֹת", שמטרתה הברורה היא הצלת אשה החשודה כסוטה מקִנאַת האיש והבאת שלום למשפחה, איננה חלק מפרשת העריות (ויקרא י"ח). ואכן, אין 'טקס' כזה לכל חשוד בגילוי עריות. גם פרשה זו שייכת במהותה לפרשיות החברה הישראלית שהתעצבה במדבר.

ד. קרבנות הנשיאים ל"חֲנֻכַּת המזבח"

"ויהי ביום כַּלוֹת משה להקים את המשכן …" (במדבר ז', א')

פסוק זה מוכיח היטב את דרכנו, לפרש את 'בְּמדבר' כמקביל ל'ויקרא'. קרבנות הנשיאים לחנוכת המזבח מפורטים ב'במדבר' (ז'), בעוד שבעת ימי 'המילואים' של הכוהנים מתוארים בחומש 'ויקרא' (ח') – הנשיאים הקריבו בשם שבטי ישראל החונים סביב למשכן, בעוד הכהנים עבדו בקֹדש פנימה.

בהתאם לכך, בחומש 'ויקרא', שעיקרו 'תורת כוהנים', לא נזכר דבר על קרבנות הנשיאים. בחומש 'בְּמדבר', שעיקרו עם ישראל לשבטיו החונה מסביב, לא נזכר דבר על ימי 'המילואים'. זאת, אף שלפי פשט הכתוב התחילו שניהם בדיוק באותו היום: אחד בחודש הראשון בשנה השנית ליציאת מצרים (א' בניסן בלשוננו).

יש לציין שלרוב הדעות בעולמם של חז"ל,[5] ימי 'המילואים' התחילו בסוף החודש הקודם (אדר), ודווקא "היום השמיני" היה ראש החודש הראשון. בכל זאת, נראה שדי בחפיפה שנותרה בין קרבן נחשון בן עמינדב לבין "היום השמיני" (שלא נאמר עליה דבר), כדי להוכיח את שני המבטים. המבט פנימה של ימי ה'מילואים' לכהנים, והמבט החוצה של קרבנות הנשיאים.

ה. בני לוי – בפנים או בחוץ?

אילו היינו עורכים משאל בישיבות[6] לזרמיהן: האם בני לוי קשורים ל'קדושה הפנימית' או ל'קדושה החיצונית'? איזו תשובה היינו מקבלים מרוב הנשאלים?

למרות שהתשובה הצפויה היא שהם שייכים ל"קדושה הפנימית", בתורה התמונה נראית הפוכה. הבדלת הלויים משבטי ישראל, תפקידיהם במשכן וגם טיהורם והקדשתם לתפקידיהם, נמצאים בספר 'במדבר' (פרקי ג' וד', וח').

במבט מעמיק קל מאד להבין: הלויים נבחרו "תחת כל בכור… מבני ישראל" (במדבר ג', ה'-י"ג). תפקידם העיקרי לא היה ללמוד תורה אלא לפרק את המשכן, להעמיס את העגלות, לשאת בכתף, ולהקים את המשכן באשר "יחנו בני ישראל". כך יוצא, שכל ייעודיהם, כולל שמירת המשכן (במדבר י"ח, א'-ז'), קשורים דווקא ב'קדושה החיצונית'. לכן ברור למה דבר לא נזכר מהם ב'תורת כהנים'.

אכן, גם מעשר הלויים ניתן להם במקום נחלה בארץ. ממעשר זה חייבים להרים 'תרומת מעשר' לכהנים (במדבר י"ח, כ"א-ל"ב), ואז אין בו קדושה כלל, "כתבואת גרן וכתבואת יקב".

ו. "חֻקַת התורה": הטהרה מטומאת מת

הטהרה מטומאת מת שונה מכל פרשיות הטהרה שבתורה, וגם המיקום שלה נראה תמוה. כל הטמאים טובלים במים (מעיין, מקווה, נחל או ים) ונטהרים. רק טומאת מת מחייבת הזאה מאפר "פרה אדֻמה תמימה"!

הרגש הטבעי ממאן להשלים עם המוות, עם פרידה לנצח. על כן, גם אי אפשר להיטהר מטומאת המגע והמשא ומטומאת האֹהל בטבילת טהרה טבעית במים. הדרך היחידה להטהר מטומאה זו היא רק בדרך חריגה, סתומה, כמו המוות עצמו. התורה קובעת, בניגוד גמור לרגש הטבעי, שאפשר להיטהר גם מטומאת מת, אך בדרך מיוחדת וחריגה.

מקומה ההגיוני של פרשה זו הוא, כמובן, בספר 'ויקרא'. אחרי מות נדב ואביהוא במשכן "ביום השמיני", ולפני ההקרבה הפנימית ביותר "אחרי מות שני בני אהרן". יש בהחלט כמה נקודות מפגש בין פרשת הטהרה מטומאת מת לפרשת הכפרה הפנימית עם שני השעירים, ובייחוד בין 'פרה אדומה' ל'שעיר המשתלח', שכל העוסק בהם מחוץ לקֹדש, נטמא בעצמו (ויקרא ט"ז, כ"ו ו-כ"ח, במדבר י"ט, ז'-י', ו-כ"א).

לדעתי, פרשה זו הועברה לספר 'במדבר', ל'קדושה החיצונית', כדי לספר את סיפור 38 השנים, מות כל הדור של יוצאי מצרים. הסיפור עצמו לא סופר! פרשת "פרה אדֻמה" כתובה בדיוק מופלא במרכזו של ספר 'במדבר'.

במחצית הראשונה של ספר 'במדבר' מתוארת השנה השנייה ליציאת מצרים, ההכנות והמסע מהר סיני עד גבול הארץ בקדש ברנע. שם גם מופיעה גזרת 40 השנה (ומה שנבע ממנה).

במחצית השנייה (מפרק כ') מתוארת שנת הארבעים והמסע לעבר הירדן עם מפקד הנחלות, ערי המקלט וערי הלויים.

במקום סיפור על שלושים ושמונה השנים של 'מֵתֵי מדבר' (שאי אפשר כלל לספר אותו),[7] הציבה התורה את הטהרה מטומאת מת, כגשר מטהר בין יוצאי מצרים לבין הדור שייכנס לארץ. בהתאם לכך, שנת ה-40 נפתחה במות מרים הנביאה, ואחריה גם אהרן הכהן (כ', א', ו-כ"א-כ"ט).

ז. קרבנות ה'מוספים'

גם בקרבנות המוספים אנו נתקלים בבעיה דומה, של פרקים הנראים לקוחים ישירות מספר 'ויקרא'. קרבנות המוספים בספר 'במדבר' מהווים הפסקה מוזרה בין הציווי להילחם במדיָן ומפקד הנחלות (פרקים כ"ה-כ"ו), לבין מלחמת מדיָן ונחלות עבר הירדן (פרקים ל"א- ל"ב).

על פי כל מה שהסברנו עד כה, קשה למצוא הסבר לפרקי הקרבנות, תמיד, מוסף שבת ומוספי החגים.

אולם, עיון מעמיק יותר יגלה, שקרבנות המוסף אינם קשורים כלל לקדושת היום במועדים. הקדושה מחייבת איסורי מלאכה, והיא אכן העיקר בפרשת "מועדי ה' אשר תקראו אֹתם מקראי קֹדש", בספר ויקרא (פרק כ"ג).

בראש חודש וב'חול המועד' לא נזכרה קדושה ולא איסורי מלאכה בפרשה שבספר 'ויקרא' (כ"ג). לעומת זאת, קרבן המוסף של ראש חודש בספר 'במדבר' זהה לקרבן של כל יום מימי חג המצות (2 פרים, איל אחד ו-7 כבשים לעולה. שעיר לחטאת)! יתר על כן, בחג המצות כל הימים שווים בקורבן, ואין שום הבחנה בין יום טוב לבין 'חול המועד'. מבחינת הקדושה ואיסורי המלאכה, ימי החג וימי 'חול המועד' שונים מאד.

מכאן ברור כי קרבנות המוסף מבטאים את הבחינה הציבורית של החגים, ואת התאספות העם בעלייה לרגל, או בחגיגות בערים. זו המשמעות הציבורית של החג, המתאימה מאד לספר 'במדבר'. משמעות זו נזכרת פעמים רבות בספרי הנביאים, וראש חודש נחשב בהם במעלתו כמו שבת וחג.[8]

גם בתפילות המוסף בולט עד היום היסוד הציבורי בהתאספות הקהל, בדרשות ובשיעורים, בתפילות ציבוריות מיוחדות כמו אזכרת נשמות ובתפילה לשלום המדינה.

סיכום

לסיכום, הקבלת שני החומשים ניכרת לכל אורכם.
בתחילה, 'מילואי' הכהנים מול מינוי הלויים וקרבנות הנשיאים, נעשים בדיוק באותם ימים של חנוכת המשכן והמזבח.
באמצע, כפרת קדש הקדשים "אחרי מות שני בני אהרן" עם 'שעיר המשתלח' מול "פרה אדֻמה" והטהרה מטומאת מת.

שני החומשים מתחילים במשכן ועוברים באמצע אל הארץ. 'ויקרא' עובר לקדושת הארץ, ו'במדבר' למסע אל הארץ – קדושת המועדים ב'ויקרא' מול התאספות העם במועדים עם קרבנות המוספים. בסוף, "שבת הארץ" וקדושת היובל ב'תורת כהנים', מול מפקד הנחלות וערי המקלט ב'חומש הפקודים'.

(הרב יואל בן נון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)

[1] כדברים האלה כתב רמב"ן בפירושו, גם בסוף 'שמות', וגם בתחילת 'ויקרא'.

[2] גם זה רמז ברור למקום בו ישבו בני ישראל במדבר "ימים רבים" (דברים א', מו). פירוש הדברים: 'ה' התגלה גם מתוך רבבות עם ישראל, 'עם קֹדֶש', אשר חנו בקָדֵש; "אֵשדָת" (לפי הכתיב במילה אחת) רומז ל'אשדות הפסגה', מימינו (=מדרומו) של מחנה ישראל בערבות מואב (פירוש זה ל"אשדת" שמעתי בזמנו בשמחה ובברכה מפרופ' משה בר-אשר).

[3] הרמב"ן (לויקרא ח', א, וכדרכו בפירוש סדר התורה), התאמץ להסביר, שמשה עצמו היה זקוק ללימוד הזה לפני ההקרבה הראשונה בימי 'המילואים'. אבל, הסבר זה דחוק מאד גם מפני שקרבן החטאת בימי 'המילואים' היה חריג ושונה מהנלמד מפרשיות החטאת הראשונות (ויקרא פרק ד', ופרק ו', י"ז-כ"ג), וגם בגלל הקדמת פרשיות 'האדם המקריב' (פרקים א' עד ה') "מאֹהל מועד", ל'תורות' הקרבנות, שנאמרו בהר סיני (ויקרא ז', לח, וראו רמב"ן שם, שנדחק לפרש "בהר סיני" כמו "במדבר סיני").

[4] מי יתנני דורש בעניין זה באוזני רבותינו הגדולים הראי"ה קוק והרצי"ה זצ"ל. חידושו הגדול ביותר של הראי"ה היה בחשיפת 'הקדושה החיצונית' בבניין הארץ, בהקמת הגדודים העבריים, ובבניית התנועה הציונית לשם הקמת חברה ומדינה יהודית-ישראלית. בדיוק על זה תקפו אותו כל כך אלה שהאמינו (ותלמידיהם עד היום) רק ב'קדושה פנימית'. והנה, דרכו של הראי"ה מפורשת בבהירות מוחלטת בתורת משה! 

[5] ראו רש"י ורמב"ן לשמות מ'.

[6] בעולם הישיבות נוהגים לבסס את הפטור משרות צבאי של 'תורתם, אומנותם', על דברי הרמב"ם (סוף הלכות שמיטה ויובל), שהרחיב את 'בני לוי' ל"כל מי שנדבה רוחו אותו" "מכל באי עולם". לפי זה, היו צריכים להטיל על בני הישיבות את כל תחזוקת המבנים בישיבות ושמירתם (וכיוצא בזה). אלא, שכאשר הם אומרים "בני לוי", הם מתכוונים ל'כוהנים', ונשענים על כך שהרמב"ם כתב על כל אחד מהמתנדבים ההם "הרי זה נתקדש קודש קודשים"! אולם לדעתי, הרמב"ם היה מטיל עליהם כל תפקידי בני לוי שבתורה, במקום נחלה בארץ.

[7] חיים נחמן ביאליק יצא מגדרו והביע את מחאתו בשיר "מתי מדבר" (משנת תרס"ב). בעיניו, סבל הדורות נראה כבד הרבה יותר מכל חטא אפשרי. אצלנו, כאשר אין מילים לבטא את גודל השבר, מתחילים לשפוך מילים. בתורה, כאשר אין מילים לבטא את מות דור המדבר – באמת אין מילים. אין נבואה למשה, אין פרשיות בתורה במשך 38 שנה!

[8] במלכים נאמר: "מדוע אַת הֹלֶכֶת אליו היום, לא חֹדש ולא שבת" (מלכים ב' ד', כ"ג). בישעיהו: "חֹדש ושבת קְרֹא מקרא… חדשיכם ומועדיכם…" (ישעיהו א', י"ג-י"ד) וכן "והיה מִדֵי חֹדש בחדשו ומִדֵי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחות לפָנַי, אָמַר ה' " (ישעיהו ס"ו, כג). בעמוס נאמר: "מתי יַעבֹר החֹדש ונַשבּירה שֶבֶר, והשבת, ונִפְתְחָה בָּר" (עמוס ח', ה'), כי היו חנויות ושווקים סגורים בראש חודש כמו בשבת.