כיצד למדו חז"ל שילדו במצרים שישה בכרס אחת?
כתיב: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד" (שמות א, ז). וחשבתי בעה"י לומר שמכאן למדו חז"ל שבמצרים ילדה אשה שישה בכרס אחת, שהכתוב היה יכול להסתפק בתיבה אחת כמו "פרו" או "ישרצו" אלא העובדה שהכתוב השתמש בשש מילים מלמדת שהנשים העבריות ילדו שישה בכרס אחת, וזה גם מה שמסביר את אותו ריבוי על טבעי שפרעה ושריו היו כ"כ חרדים ממנו שבשעת מלחמה עם ישראל יעזרו לכוחות האויב כדי לנצח את מצרים, וראיה נוספת לכך מהעובדה שלא הסתפק הכתוב ב"מאד" אחד אלא כתוב "במאד מאד".
ולאחר מכן שמחתי לגלות שהדברים כבר נכתבו בעיקר שפתי חכמים: "הרא"ם כתב דאיתא בשמות רבה דילפינן משישה התיבות: פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד" (שם ו).
ואל תקשה מהמילים שבאות מיד לאחר מכן: "וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" כדי לומר שלפי זה צריך לומר שהיו תשעה בכרס אחת, מאחר ומדובר בענין אחר שהתורה רצתה ללמדנו, ובהשגחה פרטית מופלאה דיברתי עם רבי יחיאל רפופורט שאמר לי דבר תורה מעצמו מבלי ששאלתי אותו, יום לאחר תחילת הכתיבה של הדברים הנ"ל על אותן שלוש מילים בדיוק, שמסביר מהו בדיוק אותו נושא אחר שבאה התורה ללמדנו, שהרי בתחילה עם ישראל הבדילו את עצמם מהמצרים הטמאים בכך שהתישבו רק בארץ גושן*, כדכתיב: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד" (בראשית מז, כז), כדי שיוכלו להתרכז בעבודת ד', לימוד התורה וקיום המוות מבלי להתערבב עם המצרים וללמוד ממעשיהם, ובכך שמרו על צידקות, קדושה ויראת שמים, אלא שבשלב מאוחר יותר החלו לצאת גם מחוץ לגושן ולמלא את כל מצרים, היינו שלמדו ממנהגי המצרים ומעשיהם הרעים וסיגלו לעצמם את אורחות חייהם ותפיסת עולמם, כנלמד מהתיבות "וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" (שמות א, ז), ולכן מיד לאחר מכן "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף" (שם א, ח). ועוד שאפשר לפסק את דברי הקב"ה לאברהם אבינו בצורה הבאה: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ. בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם? וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (בראשית טו, יג), היינו שאמנם ישראל יצטרכו לרדת למצרים ולשהות שם במשך תקופה מסוימת בכל מצב, אך רק אם יעזבו את דרך ד' לטובת תרבות הגוים וילמדו ממעשיהם הרעים בחינת "בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם", רק אז יתקיים בהם "וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה". ע"כ.
ולכאורה קשה, שהרי הקב"ה רצה שעם ישראל יעברו את כור ההיתוך של מצרים לצורך בירור הניצוצות שנפלו שם וכדי שירגישו על בשרם מהי המשמעות החמורה של להיות עבד של היצר הרע, ואז לאחר שיקבלו את התורה במעמד הר סיני ידעו מעל לכל צל של ספק שאין כל חלופה אחרת זולת עבודת ד', עשיית רצונו, לימוד התורה וקיום המצוות, ולצורך זה היה הכרח שיהיו עבדים במצרים, וכל מה שהמצרים נענשו בקריעת ים סוף מאחר והרשיעו והתאכזרו אליהם הרבה מעבר למה שנדרש מהם. ואפשר לתרץ שאם עם ישראל היו עומדים בכל הנסיונות שמצרים העמידה בפניהם וממשיכים לדבוק בבוראם ביראת שמים ולשמור תורה ומצוות** מבלי להתפתות לעבודה הזרה, השעבוד לצד החומרי של העוה"ז, דרך החטאים והעוונות והתאוות האסורות שהמצרים היו שקועים בהם, זה כשלעצמו היה מהוה תיקון גדול לאותו פגם שהיה בדברי אברהם אבינו ששאל את בורא עולם: "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה?" (בראשית טו, ח) ואע"פ שהיה בעל האמונה הגדול ביותר עד אז ומהגדולים ביותר בכל הזמנים, שנקרא הגדול שבענקים, עדין האמירה הזאת היותה פגם באמונתו האיתנה באופן שהשפיע והקרין לכל זרעו, כדברי המהרש"א: "מעשה אבות סימן לבנים", ועם ישראל נדרש לתקן זאת, ואם היו ממשיכים ללכת בדרך ד' כמו יוסף הצדיק חרף כל הנסיונות והפיתויים זה היה מוכיח עד כמה הם מאמינים מאחר ויש יחס ישר בין רמת האמונה של האדם לרמת ההצלחה שלו בהתגברות על יצרו, ויתור על תענוגי העוה"ז וכבישת תאוותיו. וכך אנו רואים שמשמים מגלגלים צרות ויסורים על לא מעט אנשים כמו אותו מלאך שמכה בצמח ואומר לו גדל, במידה והם רחוקים ממימוש כל היכולות והמעלות שטמונות בהם. לדוגמא, אברכים רבים ישמחו עד מאוד אם יבוא מלאך ויגלה להם שעד ליום פטירתם הם יזכו להוציא לאור חמישה ספרים, אך אם הגאון מוילנא, הרמב"ם והגר"ע יוסף היו מגיעים לשמים עם חמישה ספרים זה היה נחשב כעלבון עבורם, והיו יכולים לטעון כלפיהם תראו כמה ספרים יכולתם להוציא ובכך לזכות את כל עם ישראל, להאיר את כל הבריאה באור התורה ולקרב בכך את הגאולה, מאחר והם קיבלו נשמה גבוהה מאוד וכלים מפוארים שהם היו יכולים להשתמש בהם להרבה יותר מזה והם אכן ניצלו זאת בצורה נפלאה. ואז אותם צרות ויסורים באים לטובת האדם כדי להביאו למדרגתו האמיתית ולאפשר לו לממש את כל היכולות והמעלות הנעלות הטמונות בו על הצד הטוב והמלא ביותר, ויוצא מכאן שככל שהאדם פועל בעצמו כדי להתעלות וללכת מחיל אל חיל ולהוציא מהכח אל הפועל את כל מה שטמון בו הוא מונע מעצמו הרבה צרות ויסורים.
ועוד ניתן לראות גם כאן כיצד כל המציאות מגיבה לבחירות והמעשים של ישראל באופן מידתי, וכך כתיב בפרשת "בשלח": "וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה… וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא… וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ד' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ד' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן" (שמות יז, ב-ז), ומיד לאחר מכן כתיב: "וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם" (שם יז, ח), ללמדנו שעמלק הופיע במציאות האלוקית כפועל יוצא של רפיון ידיהם של ישראל ברמת האמונה, נפילתם ממדרגתם הרוחנית ושחטאו בכפיות טובה, כאשר הפגם הזה לא נוצר רק עכשיו אלא הוא סימפטום של חטא אדם הראשון שבמקום להודות ל-ד' על האשה שנתן לו שתהיה עזר כנגדו, חטא בכפיות טובה ואמר: "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל" (בראשית ג, יב), ולאחר חטאם הבינו את אשר עליהם לתקן. מצד שני ים סוף נקרע כפועל יוצא של רמת צידקותם של ישראל, "הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס" (תהלים קיד, ג) כנגד "וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה" (בראשית לט, יב), וגם "וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם" (שמות יד, כא) כנגד "וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה" (בראשית כב, ג) וגם בזכות האמונה ומסירות הנפש של נחשון בן עמינדב שנכנס עד שהגיעו מי הים לצוארו ואמר: "הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹקִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ" (תהלים סט, ב) ובזכות אמונתם של ישראל ב-ד' יתברך, וכמו כן גם מעשהו של פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן שהרג מתוך קנאת ד' טהורה את זמרי בן סלוא וכזבי בת צור שחטאו לבוראם, והביא לישועה גדולה לכל עם ישראל.
(נכתב ונשלח ע"י ברוך עינב)
__________________________________
* שפרעה העניק לשרה אימנו לאחר שהחזירה לידי אברהם כפיצוי על עגמת הנפש שנגרמה להם על כך שלקחה אליו מבלי לדעת שהיא אשת איש היות וסיכמו ביניהם שיאמרו שהיא אחותו כדי שלא יהרגוהו.
** ע"פ המגמה של יוסף הצדיק שצידקותו גרמה לו להתמנות למשנה למלך מצרים ולהפוך למשביר לכל בצורה שהועילה לכל בית אביו לפני ואחרי שירדו למצרים.