על התחפושות

אין מנהגים ביהדות ולו הקטנים ביותר שלא טומנים בחובם רעיונות רוחניים עמוקים ביותר, וכך גם הטעמים שמסתתרים מאחורי המנהג להתחפש בפורים כל פעם למישהו אחר הם עמוקים ונשגבים. וחשבתי לומר בעה"י שהדבר בא לרמוז לאדם שהוא זה לא רק הוא, היינו שהוא לא מתחיל ונגמר רק במי שהוא מכיר ותופס את עצמו, היינו שראובן באמת הוא לא רק ראובן אלא הרבה יותר ממה שהשכל מסוגל לתפוס.

ככל שהאדם מרחיב את דעת האלוקים שלו כך מתמעטים היסורים שבאים עליו, ובתוך כך כלולה גם תפיסת האדם את עצמו לא רק כאדם פרטי אלא יותר מכך כחלק מהכלל, וזאת הסיבה שקיימת הדגשה מיוחדת בחגים ובמועדים רבים על הנקודה הזאת בדיוק במטרה להעצים בקרב האדם את תפיסת העולם שלו כאדם כללי. וכך לדוגמא בפורים חשוב להדר במצות מתנות לאביונים יותר מאשר במשלוח מנות וסעודת פורים*. גם בפסח אחת המצוות החשובות ביותר היא קמחא דפסחא. ואף בסוכות יש מצוה גדולה לעשות הכנסת אורחים. וזה הטעם העמוק של כל המצוות האלה, לגרום לאדם לצאת מהפרטיות של עצמו וההתמקדות שלו בארבע אמותיו, ולהיות אדם שחושב על אחרים ודואג להם, שאכפת לו מהזולת, שכואב את כאבו, שמח בשמחתו ומוכן לעזור ולהושיט יד ולעזור לכולם בכל הזדמנות אפשרית, ובכך למעשה הוא פועל כמה דברים חשובים ונשגבים.

ל-ד' יש עשר ספירות ובחינות רבות וכשהאדם עושה חסד עם הזולת הוא למעשה ממשיך את אורו יתברך בספירת החסד שמהוה אחד משלושת העמודים עליהם העולם עומד, שהרי אחת הדרכים להידבק ב-ד' היא ללמוד מהנהגותיו וללכת בדרכיו. מה הוא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא גומל חסדים אף אתה היה גומל חסדים, וכן על זה הדרך, ובכך הוא גם מביא לידי ביטוי את אחת המטרות העיקריות לשמן נברא העולם, כדי שיהיה למלך מלכי המלכים למי להיטיב.

על האהבה האדירה, הטהורה והאינסופית של הקב"ה כלפי ברואיו ניתן ללמוד מאינספור דוגמאות ומקומות, וגם מהלכות קריאת מגילה (סימן תרצ סק"ח) שם כותב המ"ב ע"פ דעת ביאור הגר"א והפרי חדש, שאם התחילו לקבור את המת אין מפסיקים באמצע אף אם זה יבוא על חשבון המצוה החשובה של קריאת מגילה, באופן שאי אפשר יהיה לקרותה אח"כ שהרי זאת מצוה עוברת, וההלכה הרי משקפת בצורה מדויקת את רצון ד' יתברך, כדאיתא בגמרא: "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד" (ברכות ח.), ומכאן רואים בבירור כיצד בורא עולם מקדים את כבוד הבריות לכבוד שלו, וממקם את הכבוד של אדם מת שנשמתו כבר עזבה את גופו לפני הערך העליון של פרסומי ניסא של מי שאמר והיה העולם, וראוי שכל אדם יקח מכאן דוגמא, כאשר אם מלך מלכי המלכים מכבד ואוהב כך את ברואיו עד כמה צריכים הברואים עצמם לכבד אלו את אלו.

"שמחה" היא פנימית והמילה "ששון" לעומת זאת מבטאת שמחה חיצונית. "ששון" אותיות "שושן", רמז לכך שאם הגיע האדם לדרגה העליונה של לעבוד את ד' יתברך בשמחה וששון, שלא יתפלא אם כל חייו יהיו מלאים בניסים ונפלאות כמו שעשה ד' למרדכי, אסתר וכל היהודים בשושן הבירה.

"כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר" (מגילת אסתר ד, יד), ללמדנו שכאשר ד' יתברך רוצה לשלוח ישועה ולגאול אדם פרטי או עם שלם הוא בוחר אדם או קבוצת אנשים לצורך כך, ואם אותם אנשים נעתרים לבצע את משימתם זכו, ואם לא, הקב"ה יכול למצוא בקלות אנשים אחרים שישמחו לקבל על עצמם את התפקיד תוך שהם מעריכים ושמחים בזכות שנפלה בחלקם.

* כמו בחנוכה גם בפורים אין אומרים שמדובר באותן מצוות שהזמן גרמן שהנשים פטורות מהן, מאחר וגם הן היו באותם ניסים ולכן הן מחויבות בהן כמו הגברים.

(ברוך עינב)