אסתר כמודל לחיינו
במגילה אנו רואים שאסתר עוברת מהפך באישיותה מן הקצה אל הקצה. בתחילת סיפור המגילה אסתר מתגלית לנו כפאסיבית לחלוטין – היא מתנהגת כחפצא נייח, וכך כתוב במגילה:
ובהגיע תר אסתר … לא בקשה דבר. (אסתר ב',יג)
ואת מאמר מרדכי אסתר עשה כאשר היתה באמנה אתו. (ב',כ)
בדרך מליצה ניתן לומר שמה שמייחד את אסתר בשלב זה הוא מאמר אביי "אסתר קרקע עולם היתה" (סנהדרין עד:).
אך נקודת המהפך מתחילה בפרק ד':
ותצוהו אל מרדכי … לך כנוס … ויעש ככל אשר צותה עליו אסתר. (ד',ט-יז)
פסוקים אלו מהווים, כמובן, את הניגוד הגמור לפסוקים שהבאנו קודם. כאן, ובפרק ה' בהמשך, אנו מוצאים את אסתר כפועלת, יוזמת, מצוה, ומשכנעת – מעבר מחפצא פאסיבי לגברא אקטיבי.
השינוי שעברה אסתר ראוי שישמש מודל לכל אחד ואחד. יש צורך לטפח את האישיות לחיה ותוססת בעלת צד אקטיבי ורענן. לא הרי עבודת ה' (או כל פעילות כללית אחרת) מתוך תחושת פאסיביות על אש קטנה, כהרי אישיות בה תורת ה' וערכים בוערים בעצמות כאש. ה' יתברך מפקיד ביד כל אדם את נשמתו ורוחו, ועל כן יש לו להתנהג כשומר לכל דבר – לא לפשוע בשמירה. מעבר לשמירה מפשיעה, יש לטפח ולפתח את הפקדון, כפי שמקובל בתנאי השומר:
יראה לי שאם פשע השומר… חייב לשלם… שכל הפושע מזיק הוא… שהמוסר כרמו לשומר בין באריסות… והתנה עמו שיחפור או יזמור או יאבק משלו ופשע לאל עשה חייב כמי שהפסיד בידים וכן כל כיוצא בזה שהפסיד בידים חייב על כל פנים. (רמב"ם שכירות ב',ג)
ה' יתברך, בנותנו לנו את נשמתינו מתנה עמנו לקיים מצוות – "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיה ל"ג,כה). כל ההוויה היא עבור זה, ובהתאם לכך, מי שלא עומד בתנאים של הקב”ה (המפקיד) פושע, מזיק ומפסיד בידים וחייב לרבון העולמים, כביכול.
כך אנו מוצאים גם באבות דר' נתן:
"רשב"י אומר… כך עתידים ישראל לומר לפני הקב"ה: רבש"ע אתה יודע ביצר הרע שהוא מסית בנו שנאמר 'כי הוא ידע יצרנו' (תהלים ק"ג)". (פרק ט"ז ד"ה ר' ראובן)
זהו אמנם תירוץ לכשלונו של האדם, אך ודאי וודאי שעל האדם לפעול בכל כוחו לא להכשל ולא לפשוע במטלה שהטיל עליו אדונו המפקיד- הקב"ה.
בהקשר זה ראוי להזכיר את הברייתא בברכות:
ת"ר ארבעה צריכין חזוק ואלו הן: תורה, ומעשים טובים, תפלה ודרך ארץ. (ברכות ל"ב:)
ומפרש רש"י: צריכין חזוק- שיתחזק אדם בהן תמיד בכל כוחו.
משפט זה איננו מהווה רק ציפיה בעלמא, אלא כמובן שיש פה דרישה ותביעה מהאדם שיתחזק בכך. על מנת כן יש צורך וחובה לפתח כוחותיו עבור בנייתו האישית, כדי שיהיו לו היכולת והכח לפעול במרץ ורעננות במישורים הנ"ל.
דרישה זו מן האדם אליה וקוץ בה. מחד, זה מעיד על גדולת האדם, שבניגוד למלאכים, הוא בעל כושר בחירה. ככל שמתפתחת אישיותו הוא נהיה יותר "אדם" ומאפשר לעצמו יותר "בחירה". אך מאידך, ככל שעולה בניית האישיות גוברת הסכנה שאותם כוחות יופנו לאפיקים לא רצויים. האחריות כעת גוברת – דוקא משום שפיתח עצמו. אמנם "אליה" אך "קוץ בה". התקוה היא שכשאדם בונה כוחותיו יפנה אותם לערוצים חיוביים. נראה, שזהו הפשט של "לעבדו בכל לבבך- בשני יצריך". כלומר, היצרים, שפוטנציאלית יכולים להיות גם רע – יכוונם למישור של "טוב". יזהר אדם לעבוד את הקב"ה בשני יצריו, ולא שח"ו יפול בשניהם. שהלא לעיתים הגרזן- מתוך שהוא משוכלל ומסוגל לנפלאות, מתפאר על החוצב בו. הפיתוח העצמי והדאגה לעצמו, מקשה לעיתים למלא יעודו הבסיסי של "עבד קמי מריה"- הכנעה, קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות.
אכן, כבר עמד הקב"ה על סכנה זו וכפי שמובא בנביא "בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי" (ישעיה א',ב). כלומר, בגלל שבנים גידלתי לכן פשעו בי – ובבחינת "וישמן ישורון ויבעט שמנת עבית כשית ויטש א-לוה עשהו" (שברים ל"ב,טו). הפיתוח העצמי עלול לגרור גאוה שלילית, ולא להביא להכנעה כלפי שמיא. לפעמים, דוקא מתוך שאדם העשיר עצמו בערכים תורניים ואוניברסליים, הוא מגלה שזה "עושר שמור לבעליו לרעתו" בכך שכעת עובד את עצמו וכבר לא את הקב"ה.
סכנה זו אימננטית, ויהיו כאלה שיטענו על כן, שעדיף אישיות קטנה שעובדת את ה' על פני אישיות מרשימה אך מתמרדת. אולם, לדעתנו, לגישה זו מחיר נורא וכבד ויש לראות בו השלמה עם מצב – קיבלנו שדה נסתפק עם מעט ולעת פקודה נשלוף את הברייתא באבות דרבי נתן שהובאה לעיל. וכי ככה נבנה את עולמינו ואת עצמנו? אמנם, אם באמת יתברר לאדם או לישיבה כי הברירה היא בין להיות אישיות מזערית אך יראת שמים, לבין אישיות מטופחת אך פורקת עול – בלית ברירה נהיה גמדים. אלא שאין אנו רוצים לעמוד בפני ברירה כזו ולהגיע למסקנה כואבת זו. בכל מאודינו רוצים אנו לדבוק באמונתנו השלמה של טיפוח וגידול הבניה האישית הגוררת אחריה עליה והתרוממות בעבודת ה', ובתפיסה הגורסת שיש לזרוע את השדה, לזרוע ולקשקש כך שאותה כרם פוריה ורענן יוציא פירות וענבים ולא ר"ל באושים. יהא זה יום שחור אם נגיע ח"ו למסקנה שהרחבת אופקים גובים מחיר עד כדי שנדרשים אנו להתגמד. חז"ל היו ערים לכך, ועל כן היתוו כקו במסכת אבות את הנדרש מהאדם: "יראתו קודמת לחכמתו"- כרונולוגית, פסיכולוגית ואקסיולוגית. כל פעם שלומד תורה ישאל עצמו מבחינה ערכית – מה משמש את מה? באיזו מידה יראת שמים מכוונת את הכל? רק כך תורתנו תתקיים, ואם המצב הוא להיפך גם הכמותי לא יתקיים – "עושר שמור לבעליו לרעתו". יש לראות שהאדם יהפוך ל"אני" אחר ולא לאותו "אני" רק גבוה וחזק יותר בכישורים מיותרים. משימה זו, לאורך חיי אדם היא, ובודאי לתקופה שבה מתעצם ומתעמק. יהי רצון שנצליח במשימה זו- שמחד נשקה ונטפח את הפקדון שהפקיד בידינו ה' יתברך- אנו עצמנו, ויחד עם זאת נתרומם ונגדל מתוך כך בעבודת ה' ויראת שמים אמיתית.
(הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה נאמרה בתענית אסתר התשס"א, וסוכמה ע"י זאב פרימר.כל הזכויות שמרורות לישיבה ולרב)