מה הקשר בין חמס לעריות?
"ותישחת הארץ לפני האלקים ותמלא הארץ חמס. וירא אלוקים את הארץ והנה נשחתה, כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ. ויאמר אלוקים לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ". (בראשית ו'. יא-יג)
לכאורה נראה שיש פה ערבוב בין שני מושגים שלא שייכים אחד לשני…כל המפרשים מסברים כי ההשחתה המדוברת הינה זנות, השחתת זרע, והוללות מינית, ואילו בפשט הכתובים לעי"ל מבואר שהבעיה היתה למעשה חמאס ולא השחתת זרע והוללות מינית שנאמר "כי מלאה הארץ חמס!"
רש"י מפרש "ותישחת לשון ערווה ועבודת אלילים.
כי השחית כל בשר – אפילו בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן"
שפתי חכמים מבאר "השחית כל בשר את דרכו- מדכתיב את דרכו, ולשון דרך גילוי עריות הוא, כדכתיב דרך גבר בעלמה."
בראשית רבא מבאר " חטאו בהוצאת זרע לבטלה, לכן נאמר על הארץ כמו שאמר ושחת ארצה."
אז אם הבעיה היתה ההשחתה והזנות מה הקשר לחמאס?
מסביר האבן עזרא "חמאס- גזל ועושק וקחת גם הנשים בחוזקה."
שואל האור החיים, אם תאמר שהמבול בא בגלל שחטאו בחמאס ממש, שהוא גזל, למה נענשו הנגזלים כגוזלים?
ניתן היה לצפות שיענישו את החוטאים ולא את הקורבנות. לאור שאלה זו צריך לפרש ולהגיד כי החטא היה של כלל הנבראים, "כל בשר", אז איך הידרדרה כל האנושות למצב של חמאס?
יש לפרש, כי הגזל היה, כפי שמבואר באבן עזרא, שגזלו איש את אשת רעהו. וחטאו בעריות.
נוסיף ונאמר שגם מי שלא חטא עם אשת איש בתחילה -חטא עם אשתו- מכיוון שהלך אחר תאוותו!
מלמדת אותנו התורה הקדושה: אדם ההולך אחר תאוותו -הינו חומס!!!הוא לוקח- הוא לא נותן! מעשה החיבור בין גבר לאישה הוא נתינה. הגבר משפיע, והאישה מקבלת ומושפעת. החיבור בין איש לאישה הוא נתינה, ולא לקיחה. ברגע שאדם הולך אחר תאוותיו הוא למעשה לוקח ולא נותן. הוא חומס ולוקח בכוח מה שלא לו. הוא חושב על עצמו ולא על זולתו -מה יעשה לו טוב. לא מעניין אותו מה יעשה טוב לבת זוגתו. הוא לא מרוכז בזולתו ומה שיעשה לזולתו טוב, לא אכפת לו מזולתו. האחר משמש ככלי להשלמת תאוותיו. כשאדם מגיע למצב הזה בתחילה הוא חומס "רק" את בת זוגו. לכאורה הוא לא עושה שום דבר לא כשורה. הוא נמצא ונהנה עם אישתו…אבל למעשה הוא נמצא עם עצמו ואף אחד אחר זולתו לא קיים. הדרך משם מהירה וקצרה מאוד לחמוס את בת זוגו של חברו, ולאחר מכן לחמוס את שאינו מבני מינו, ועל זו הדרך. הכל מתחיל מהליכה אחר התאוות, כפי שאדם מכיר בעצמו, גבול שנפרץ מהווה ריגוש לשעתו, אך כבר לא מעביר ריגוש והנאה לאחר כמה פעמים שנפרץ. וכעת צריך לחפש גבול וריגוש אחר שניתן לפרוץ…. כך הוא טבעו של האדם. אדם שהולך אחרי ריגושים ותאוות מאבד במהלך הדרך את כל הערכים שלו, עד שהופך להיות מישהו אחר ממה שהוא. מישהו שאפילו הוא עצמו כבר לא מכיר, ולא רוצה להיות. תאוותו הביאתו לשם, וכבר אין לו ברירה אלא לרדת עוד ועוד. ה' יצילנו!!
לכן גילתה לנו התורה הקדושה, אל תחמוס השייך לחברך, אל תחמוס את בת זוגתך. אתה נותן ולא מקבל. כל התרבות המערבית מלמדת אותנו את ההיפך: מה אני מקבל? מה יוצא לי מזה? באה התורה הקדושה ואומרת לנו ההפך – "כי מלאה הארץ חמס מפניהם". ברגע שהאדם חושב כל הזמן מה הוא מקבל וחושב כיצד לקבל כל הזמן עוד ועוד ריגושים וחומר ותאוות- קץ כל בשר בא – לא עלינו.
אומר הכלי יקר "והקימותי את בריתי אתך – היה (נוח) צריך הקמת ברית על הפירות שלא ירקבו…רקיבת התבואה למד ממה שאמר "איתך", וכי איתו לבד הקים את הברית? והלא גם עם אשתו ובניו הקים הברית. אלא רמז לברית המילה שכבר איתך. וזה מידה כנגד מידה קצת, כי הסרת העורלה הינו הסרת הדמים הגורמים עיפוש, וכן ריקוב התבואה בא מחמת הפסולת המביא עיפוש וריקוב. ועוד שהעורלה נקראת חרפה שנאמר " כי חרפה היא לנו לתת את אחותינו לאיש אשר לו עורלה. והרעב נקרא גם כן חרפה שנאמר (ביחזקאל לו. ל) לא תיקחו עוד חרפת רעב בגוים. ובהסרת חרפת העורלה יוסר חרפת הרעב. ודבר זה למדין מיוסף כשאמרו לו המצריים, אספנו התבואה והרקיבה, ציוה להם יוסף שיימולו, והסכים פרעה על ידו."
היוצא מדברינו אלה הוא, שהשומר על הברית מתברך בנכסיו ובפרנסתו. והמכבד ומתחשב בזולתו לא ידרדר להתיר לעצמו לקחת מה שאינו שלו. והמחלל את בריתו מאבד את פרנסתו וממונו בשתי ידיו…
השם יזכינו לחזור בתשובה שלמה, ולשמור על הברית בקדושה ובטהרה. אמן
(טל יקותיאלי. לע"נ מו"ר אבי גד בן אסתר הכ"מ)