לעשות חיים
יצר לב האדם מושך את האדם מנעוריו ועד יום מותו, אל ההנאות, והתאוות. הוא מתחבט ללא הרף, ומייסר את עצמו אם ללכת אחר מוסר ליבו, ושכלו, או להכנע לתאוותיו, לערב, ולטעים, למהנה, ולאסור.
יוצא, שבלב האדם מונחת ההשוואה הברורה והמובנת: חיי תורה ומצוות שווים לחיי צער, מיעוט הנאות, הסתפקות במועט וכו' וכו'.
ואילו חיי כפירה והוללות שווים להנאה, ריבוי תענוגים וסיפוק תאוות, חיים ללא גבולות וסייגים.
כשמישהו מנסה ללמד את חברו מוסר, חברו פוטר אותו באמרה סתמית- "תן לעשות חיים". באומרו כן הוא למעשה אומר, אל תדבר איתי על תכלית, ועל קדושה, על ציווי ה', ועל מצוותיו. אני רוצה לעשות כיף- ולא אכפת לי מכל השאר.
אומר לנו משה בפרשת ניצבים: " העידותי בכם היום את השמיים ואת הארץ, החיים והמוות נתתי לפניך הברכה והקללה, ובחרת בחיים- למען תחייה אתה וזרעך" (דברים ל. י"ט)
ספורנו מפרש, ובחרת בחיים- בחיי עד. למען תחיה אתה וזרעך- … שתאהב את ה' אלוקך בהכרך טובו עם רב גדלו. כי הוא חייך- כי הדיבוק בו הוא סיבת החיים הנצחיים, ומזה ימשך גם כן אורך ימיך לשבת על האדמה בחיי שעה אשר בם תזכה לחיי עד בעיון ובמעשה.
יוצא שגם ספורנו מסכים עם התפיסה ש"לעשות חיים" זה לעתיד לבוא…
התורה אומרת שחיי התורה, לימוד התורה, וקיום תורה ומצוות הם הם החיים האמיתיים, אם כן איך החליפו בני האדם את ההרגשה הטמונה בליבם כי התורה זה לא כיף ולא חיים, והתאוות והשחרור מהתורה זה נקרא לעשות חיים וכיף?
אומר לנו משה רבנו ע"ה, כמו שאדם מתמלא מהגשמת תאוותיו, ורץ אחריהן, כך המהלך בדרך ה', בתורתו ובמצוותיו יתמלא וימצא חיים- ויהנה מקיום התורה והמצוות!
אל תחשוב שגזרה התורה על האדם חיי צער, סיגוף, וסבל, והחיים הטובים נמצאים בצד האחר של פורקי העול או לאחר 120 שנה בעולם שכולו טוב. לא כך הם פני הדברים אלא להפך. התורה היא היא החיים. התורה היא מקור החיים וההנאה. התורה נמשכת מחי החיים הקדוש ברוך הוא- ומוצאי מצא חיים!
אומר לנו משה רבנו, אתה רוצה לעשות חיים אפילו בעולם הזה? להתענג בתענוגים עליונים שאינן כלים, ואינן מוגבלים? להתחבר לדבר האמיתי? תתחבר למקור החיים- ואז תחווה הנאה אמיתית ולא מדומיינת. הנאה אין סופית ולא מוגבלת. תתחבר לדבר האמיתי ואל תסתפק בתחליפים רגעיים חלולים וריקים. תתחבר לה'- ואז תראה מה זה "לעשות חיים"!!!
(טל יקותיאלי. לע"נ מו"ר אבי גד בן אסתר הכ"מ)